פרידה מג'יימס גנדולפיני: הסוד הוא במבט

ג'יימס גנדולפיני הותיר אחריו את אחת הדמויות האגדיות והמושלמות בתולדות הטלוויזיה, בזכות היכולת הנדירה שלו להביע קשת שלמה של רגשות באמצעות מבט קטן בעיניים. פרידה

  • ג'יימס גנדולפיני
איל רוב

א סאלוט. הרבה מאוד מחלוקות ודינים שחורצים גורלות הסתיימו במילה הזו. מילה שהיא לא רק רצף אותיות, אלא מחווה שלמה שמקפלת בתוכה עולם ומלואו. המסורת אומרת שבזמן השקת הכוס, בדרך כלל אחרי ארוחה דשנה, יש להסתכל בעיניו של האיש איתו משיקים ושאליו מופנים רגשי הכבוד. האמת נמצאת שם, במבט הזה, מבט של שנייה או שתיים, בהן ידעת אם הצלחת או הלכת.

ג'יימס גנדולפיני, איש כבד גוף עם נשימה שורקנית, דיבור מאנפף, אף בולבוסי, מקריח ובעליה של מערכת מרשימה של סנטרים – ובכלל בחור שנראה כמו השכן הזה מלמטה שאתם ממש לא רוצים לתפוס לו את החנייה – גילם את אחת הדמויות המורכבות ביותר שנכתבו לקולנוע ולטלוויזיה. דמות שהוגדרה כבר בהתחלה, בשיר של ניק לואו שסיים את הפרק הראשון של "הסופרנוס", "החיה שבתוכי". דמות שכלואה איפשהו בין הבריון הפסיכופט שגילם גנדולפיני ב"רומן על אמת" והאימפונטנט הברברן שמחפש כל הזמן את עיני השומע בסרט התמוה "הורג אותם ברכות". אבל עם כל הכבוד לסרטים, גנדולנפיני יחיה לנצח בטלוויזיה, עם החלוק, הסיגר השמנמן והעיתון, מחפש את הברווזים. ו"הסופרנוס" היו – לתקופה מסוימת – הקולנוע הכי טוב בטלוויזיה. הם שינו את הטלוויזיה ואת היחס שלה לסיפור – לאיך מספרים ולא פחות מזה, איך משמעים סיפור. במידה רבה מאד של צדק, גנדולפיני הוא האיש שמזוהה עם הסדרה אף יותר מיוצרה, דיוויד צ'ייס, והוא עשה זאת לא כי רק כי היה שחקן ענק, אלא פשוט כי עבד עלינו עם העיניים.

ג'יימס גנדולפיני הלך לעולמו
הרגעים הגדולים של גנדולפיני
הוליווד מתאבלת על ג'יימס גנדולפיני

הטכנולוגיה - בנעל

הטיפול בכאב הברכיים שמחזיר לתפקוד מלא - ללא כאב

לכתבה המלאה
המבט עבד עלינו. גנדולפיני כטוני סופרנו (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)

כמו אצל כולנו, זה מתחיל – לפי ז'אק לאקאן – בשלב המראה: השלב בו התינוק רואה את עצמו משתקף במראה. הוא רואה את הדימוי המשתקף מולו כשלם מחד גיסא, אבל הדבר מנוגד לחוסר הקואורדינציה של גופו הנחווה כמקוטע (פרגמנטרי) מאידך גיסא. כך נוצרת מעין יריבות בינו לבין בבואתו. התינוק חש מאוים בקיטוע שלו מצד הדמות שנראית בעיניו כשלמה. כדי לפתור את המתח, נוצרת הזדהות וזיהוי עצמי. המבוגר המייצג את האחר הגדול, בדרך כלל האמא, מעניק לתינוק מבט המתקף את השתייכות הדימוי אליו, והתינוק חווה זאת כרגע של אושר וניצחון על בן דמותו. זהו, אם נרצה, הסיפור של טוני בקליפת אגוז, בהניתן טיב היחסים בינו ובין אימו, והסיבה שבגללה בסופו של דבר הטיפול שלו מול ד”ר מלפי כשל. זה מזכיר, כמובן, את המאמר שהגיש לה הפסיכולוג שלה על אישיות סוציופתית ודרכי ההבעה שלה בעונה האחרונה. הסדרה כולה מתחילה ומסתיימת במבט. המבט של טוני.

העיניים של גנדולפיני (וברשותו, עם המון ריספקט, אחזור בפעם האחרונה לקרוא לו סקיפ, טון, טי או טוני) היו כלי העבודה המכריע שלו בכינונה של אחת מהדמויות הפסיכופטיות ביותר שנכתבו, ויחד עם זאת, אחת האהובות. טוני דיבר בכמה שפות. תמיד. אבל שפת האם שלו הייתה מבע העיניים. מבט שיכל להיות מצמית, מכמיר לב, כן, נהנה, מאשים, מודה באשמה, מטורף, מאוהב, רומנטי, נצלני, חסר רחמים ומלא חמלה; לעזאזל איתו, טוני ידע איך לעבור ממצב אחד לניגודו המושלם בהינף מצמוץ אחד. קשה מאד לביים עיניים. כמאמר הקלישאה, הן צוהר לנשמה, ונשמה היא משהו שאסור לשחק איתו. גנדולפיני, ממזר בן ממזרים, הוכיח לאורך שש עונות מושלמות כמה גדול הלב שלו – ויש מי שיטען שלאור נסיבות מותו יש בכל ממד אירוני.

ניגודיות בדמות יוצרת מורכבות, זה אחד מהשיעורים הראשונים בתסריטאות. דיוויד צ'ייס, אחד מהכותבים הבודדים שהשכילו לתרגם את מורכבותם של הרגשות, מודחקים וגלויים כאחד, למילים שאפשר להבינן, יצר יחד עם גנדולפיני דמות חד פעמית. מעבר לסיפור המרובד ולשמיטת השטיח תחת רגליו של דמותו המסורתית של הבוס, צ'ייס הכריח את הדמות הראשית שלו להתמודד עד הסוף, פיזית ונפשית, עם כל אחד ואחד מהמבטים בקשת ההבעות החד-פעמית שלו. אולי זו הסיבה שבגללה אנו מזדהים עם דמות סוציופתית, חרדתית, אכזרית, צמאת דם ומקסימה כל כך. הוא לא ויתר לטוני, וטוני, חרף מאמציו הכבירים, לא הצליח לוותר לעצמו.

וכמה מבטים כאלה היו בסדרה. יותר מדי. הזיכרון מעלה את המבט הפתייני (שהפך אטום) של טוני בד"ר מלפי לאורך כל העונות הראשונות, או בסצינה בה הוא צריך להוכיח שהוא עדיין הבוס. סצינה שמתחילה בטוני סוקר מחד את ההידלדלות וההתרופפות של חייליו הנאמנים (סלביו ופולי) לעומת השרירים הקפוצים של נהגו, אותו הוא מרסק במכות כדי להעביר לקח לראשונים. ואז הוא חומק לשירותים, מקיא, מביט בעצמו במראה, מחייך חיוך של "אמרתי לך שיש לך את זה", ומקיא שוב, הפעם כשהוא נותר על הרצפה. סצינה שמבהירה, בהנחה והיינו צריכים אחת כזו, כמה מנעד רגשי ופיזי יש בשחקן האדיר הזה.

או אולי דווקא גלריית המבטים שלו על פולי וולנאטס – איזו דמות מדהימה – בסצינה על הספינה. איך הוא משחק איתו, ואיתנו, בזמן שהוא תוקע זיטי עסיסי ומדגים כמה קרובים הזילזול, החמלה והמוות – הרבה יותר מכפי שחשבנו. או המבט שלו בכריסי, אחד שחווה ממנו כמעט את כל גלריית המבטים שזוג עיני הדוב של גנדולפיני יכולות להביע, בסצינת ההתערבות, עוד אחת מהסצינות הלא הגיוניות שצ'ייס כתב, שמשלבות כבדרך אגב גרוטסקה, אימה, אמת ובדיה, ומשחקות מחבואים עם הסאבטקסט. טוני עובר שם ממבט של אב מודאג שמבין כי צריך לעשות משהו ועד למישהו שרוצה להרוג את כריס במו ידיו לאחר ששמע מה עשה לקוזט, הכלבה של אדריאנה. האירוניה מרימה פה לוולה למציאות, כשכריסי, רגע לפני שכולם קופצים עליו במכות, אומר לטוני שהוא בטח יחטוף התקף לב לפני גיל חמישים.

ויש עוד הרבה. כל כך הרבה מבטים, בעיניים פקוחות או סגורות, בתוך ועל סצינות בלתי נשכחות של גנדולפיני. אבל אין עוד כמו הסצינה האחרונה בפרק הסיום המופתי. סצינה שכל כולה נשענת ונסמכת ומובלת על המבט של טוני, שהחידתיות שלה מנומקת בתחילתה: המבט של טוני, זה שמחפש את הנחמה, את הרוגע הזה שחומק ממנו כמו דג במהלך כל חייו, במלאכת מחשבת של שוט וריברס שוט. נותר כאן רגע אנושי מרתק ומרובד, כזה הקורא תיגר על הטלוויזיה והתרבות שלנו כולה, ומסתיים בעיניים האלה, שמצפה למשהו שיגיע, ואז השקט הפתאומי. והחושך. פייד טו בלאק.

א סאלוט, ג'יימס גנדולפיני, וד"ש לברווזים.

איך אתם תזכרו את גנדולפיני? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully