ב-22 ביולי, יום הולדתה ה-74, גילה אלמגור תציין גם 57 שנים על הבמה. היא היתה בדיוק בת 17 כשעלתה בפעם הראשונה על בימת תיאטרון הבימה ומאז, כמעט ולא ירדה ממנה. עושה רושם שהיא גם ממש לא מתכוונת לרדת בקרוב - "זה חיים שלמים", היא אומרת. " זה חוסר אחריות מצדי, אני מודה, והבת שלי לא מוכנה לקבל את זה. רק לא מזמן קרסתי ואושפזתי, אבל מה אני אעשה? קרושה? אהיה גננת נוי? אני תמיד אומרת שביום שאפרוש, כנראה שאמות. רק עכשיו יצאתי עם הצגה חדשה, שאת החזרות אליה עשיתי בזמן שהופעתי בכל הארץ עם הצגה אחרת ובמקביל עשיתי עוד דברים. זה נהדר ואני לא משתעממת משום דבר. כנראה עניין של אופי. כל עוד יש לי כוח, שינוחו אחרים".
ב-18 ליולי ייפתח בסינמטק תל אביב פסטיבל סרטי הילדים והנוער הבינלאומי, שאלמגור מנצחת עליו כבר תשע שנים. עשרות סרטי ילדים ונוער מכל העולם יוקרנו שם במשך שבוע וילדים מכל רחבי הארץ, ביניהם גם מעוטי יכולת, יזכו להגשים את החזון של אלמגור, לאפשר לדורות הצעירים להיחשף גם לקולנוע איכותי וראוי. "אמנות הקולנוע היא מהחשובות ביותר בעידן הזה, והיא בסכנה במובן הזה שהטלוויזיה והמסכים המסחריים עלולים לדרוס אותה", מסבירה אלמגור. "ילדים היום מסוגלים לגדול בלי לצפות בסרט עלילתי אמנותי, כי כמעט כל מה שיש בבתי הקולנוע הם סרטי אנימציה בתלת ממד עם דרקונים, חייזרים, מפלצות. גם לזה יש מקום, זה בידור נהדר, אבל כמו שאנחנו רוצים שילד יקרא ספר טוב, הוא צריך להיחשף גם לקולנוע טוב, לתרבויות אחרות, בתנאים האופטימליים של בית קולנוע. ותאמיני או לא, יש היום ילדים בארץ שאו שלא זוכים לצפות בשום דבר שהוא לא על מסך המחשב או הטלוויזיה, או שפשוט אין להורים שלהם כסף לקחת אותם לבית קולנוע".
הרעיון להקמת הפסטיבל היה שלה, עוד בתקופה בה כיהנה כיו"ר ועדת התרבות במועצת עיריית תל אביב. "הסתובבתי המון בפסטיבלים לילדים ברחבי העולם, עם 'הקיץ של אביה' ו'עץ הדומים תפוס' והבנתי את החשיבות של פסטיבל כזה. ידעתי שאנחנו יכולים לעשות פה פסטיבל לא פחות טוב, אם לא יותר. באתי עם הרעיון לרון חולדאי, שהיה אוזן נהדרת לרעיון הזה ומאז, תודות לרב אפשטיין והקרן לידידות, הבאנו לכאן כבר אלפי ילדים. אלו דברים שאני מאמינה שילד לא ישכח אותם. אולי זה יהיה הדור הבא שיילחם על האמנות הזאת".
-חשוב לך לטפח את הדורות הבאים?
"מאוד. בוודאי. אולי בגלל שלא היתה לי ילדות. כלומר, היתה ילדות, אבל ילדות אחרת. אולי בגלל שכל מיני דברים שחלמתי עליהם, היום אני יכולה לראות אותם מתגשמים דרך ילדים אחרים וזה נהדר".
הילדים שמגיעים לפסטיבל הזה, כאמור לא יודעים שהאישה שאחראית לפסטיבל הסרטים הזה, היא גם האישה שהובילה דורות שלמים של צופי תיאטרון וטלוויזיה. יעברו עוד כמה שנים עד שהם ילמדו את "הקיץ של אביה" במסגרת תכנית הלימודים של משרד החינוך. לאלמגור זה ממש לא מפריע, העיקר שהילדים ילמדו וירחיבו אופקים. "אם אני מופיעה בסדרה כמו 'השיר שלנו' ו'דני הוליווד', הם פתאום מגלים אותי. 'יאאא, את מדני הוליווד נכון?'. עכשיו אני הולכת ברחוב ושואלים אותי אם זו אני, האישה מהפרסומת. אחר כך הם גדלים קצת ולומדים את 'הקיץ של אביה' ורואים את הסרט, אבל כשאני באה לפגוש אותם, הם עדיין לא מקשרים שאני זו שמשחקת את האמא. הם חושבים שאני רק האישה שכתבה את הספר. ושבועיים בשנה, לקראת יום השואה, אני לוקחת חופשה מהבימה ורצה עם הצגת היחיד של 'הקיץ של אביה'. ככה כבר 26 שנה".
ואלה לא רק הדורות הצעירים של ילדי ישראל שלאלמגור חשוב לטפח. גם על הדורות החדשים של השחקנים והשחקניות בישראל היא חושבת. "יש בארץ קבוצה של שחקניות צעירות מדהימות. הילה פלדמן, אסנת פישמן, רינת מטטוב ויש עוד רבות. שחקניות נהדרות. יש גם שחקנים נהדרים. קבוצת הצעירים של הבימה עושה דברים מדהימים. כשאני עומדת ליד כישרון צעיר, זה מרגש אותי. זה נפלא. אבל כשאני מגלה זלזול במקצוע ונתקלת במישהו שמחפף, אסור לו להיות בסביבה שלי".
-את חושבת שלשחקניות האלה יש סיכוי, בהתחשב במצב השוק היום, לשרוד כמוך בתחום ולהתפרנס ממשחק כל חייהן?
"אם הן תעבודנה קשה, אז ודאי. שחקנים שלא עובדים קשה ומזלזלים, לא יחזיקו מעמד. הם ייפלטו. זה מקצוע שאי אפשר לעשות אותו קצת. נכון שהיום אפשר להצליח בטלוויזיה, בקולנוע ואם אתה מתפרסם אז אתה מרגיש שהצלחת, אבל יש כאלה שיש להם מספיק שכל לחזור לשורשים, לתיאטרון. תסתכלי על רן דנקר. הוא בחור ברוך כישרון. הוא מדהים אותי. קודם כל יופיו, ברור. הכישרון שלו, הרצינות שלו. הוא עשה את כל המסלול - תפקידים ראשיים בקולנוע, בסדרות. היום הוא בהבימה בקבוצת הצעירים. כמה חכם זה. הוא עובד עכשיו עם אנסמבל, בתיאטרון. הוא יכול להיות שחקן מוביל תוך כמה שנים".
-ובינתיים שחקני הבימה מאיימים לפצוח בשביתה כי לא משלמים להם משכורת.
"אני נוטה להאמין שזה לא יגיע לשביתה, אף אחד לא רוצה לסגור מסך. זה מאבק לגיטימי, וכמאבק לגיטימי אז יש קצת שרירים, משא ומתן, כיפוף ידיים, אבל מי רוצה לסגור תיאטרון? מי רוצה שהתיאטרון הזה ייסגר? התיאטרון בתהליך מאוד קשה של הבראה, משום שהמדינה היתה צריכה להעביר כסף ובינתיים החובות של התיאטרון הם כל כך גדולים שכנראה הסכומים שמגיעים ונעצרים ולא מגיעים בזמן, אני לא מבינה איך ההנהלה הזו שורדת. לאחרונה ראיינו אותי בעניין האיום על השביתה, אמרתי שאני פונה לאוצר, לא להנהלת הבימה. תעבירו את הכסף. המוסד הזה מתנהל למרות הכל, כנגד כל הסיכויים. עובדים עכשיו על חמש הצגות חדשות. כל הזמן.
אין דבר כזה בעולם. התקציב של המדינה לתרבות הוא מעליב. כל יום יש בעיה של תיאטרון או להקת מחול או מוזיאון שעומדים להיסגר ואין כאן חוק שמגן על המוסדות הלאומיים. בזמנו אנחנו נאבקנו לחוקק חוק שיכירו במוזיאון ישראל, הספרייה הלאומית, התזמורת הפילהרמונית ועוד כל מיני מוסדות תרבות לאומית, כך שאי אפשר יהיה אף פעם לקצץ בתקציב, שלא יבואו כל שנה כמו שנוררים. אבל זה לא עבר. כשאת רואה גם איזה אנשים חשוכים יושבים במועצות עירוניות, ברשויות. כמו למשל מה שקורה עכשיו עם תיאטרון החאן. עוד לפני שמישהו ראה סצנה (אלמגור מתייחסת להצגה השנויה במחלוקת "קוראים לי רייצ'ל קורי", ח.ג.), קמה צעקה בעיריית ירושלים לבטל הצגה. מה אנחנו, איראן?".
אלמגור זועמת על התייחסותה של המדינה לתרבות, אבל גם לא נבהלת מאיומים בשביתות, עיכובים בתשלומים וכיו"ב. כשהיתה שחקנית צעירה עוד היה נהוג בתעשיית הקולנוע תשלום בדיפר, על בסיס רווחים עתידיים. "אם הייתי מספרת לך כמה סרטים שאת רואה היום בטלוויזיה שלא קיבלתי אגורה על העשייה שלהם, היית נעלבת בשבילי", היא אומרת. "הרבה מפיקים דפקו עלינו קופה. היום כבר אין דבר כזה, דיפר. אתה עובד, אתה מקבל שכר. התנאים שבהם אתה מקבל את השכר זה כבר דבר אחר. אולי יום אחד ידברו עלינו כדור של חלוצים, של שחקנים שעבדו בלי שעות, בלי שירותים על הסט. כשצילמתי את 'מלכת הכביש' הייתי צריכה לדפוק על דלתות של בתים כדי לבקש להשתמש בשירותים".
אלמגור היתה, מסתבר, חלוצה במספר תחומים. למשל בכל מה שקשור להשתתפות של שחקני תיאטרון בפרסומות, בימים שבהם זה נחשב לעלבון למקצוע. "חייתי מזה, זה היה החמאה והלחם שלי, כששילמו 60 לירות בחודש בתיאטרון. גם כשאמרו לי בתיאטרון אם אני לא חושבת שזה מבזה את המקצוע, אמרתי 'לא, זה מאכיל אותי. מבזה לקבל 60 לירות לחודש'. היה לי בעל שהיה אז חייל ואחר כך היה סטודנט ושנינו שחקנים צעירים, איך נחיה? אין שום דבר מבזה. כמו שאמרו אחר כך כשעשיתי את 'השיר שלנו'. ודאי. כל אחד יש לו מה להגיד. זה בסדר, אני מקשיבה".
בעולם מתוקן שחקנית במעמדה של אלמגור כבר היתה סופרת את המיליונים, אבל זה לא המקרה. וזו גם התשובה לכל מי שתהה איך זה שאלמגור מככבת כרגע בסדרת פרסומות שהולידה לה קאטץ' פרייז חדש, "אני כמו כולם?". "ברגע שהבנתי שזה יכול להיות חביב, ישבתי עם כל הצוות והצעתי להם לקחת את זה יותר לכיוון של הומור העצמי", היא אומרת. "אני באה ממקום שאני כבר יכולה לצחוק על עצמי בגדול. מהבחינה הזו, בכיף. בטח. לפני כמה זמן עשיתי סרט סטודנטים, סרטון של כמה דקות שכולו הומור עצמי. הם חשבו שאני לא אסכים".
-כי יש סביבך הילה ממלכתית.
"אני תמיד אומרת 'בכיף'. היה כיף לעשות את הפרסומת הזו ועבדתי עם הבמאית דפנה לוין שהיא מקסימה ובמאית נהדרת עם המון הומור. תענוג. וחוץ מזה זו פרנסה. אני שחקנית שעובדת בהסכם קיבוצי בהבימה, כל השנים. מיליונים לא עושים מזה. יש תקופות שאפילו קשה מאוד לעבור את החודש, כשמסביבי כל מיני כאלה שהם קופה רושמת. עיני לא צרה באף אחד, כל עוד אני יכולה להתפרנס בכבוד ויש לי מה לאכול ואת כל מה שאני צריכה. אני קונטרול פריק. אני צריכה לדעת שאני שולטת בחיים שלי ובפרנסה שלי ובקריירה שלי. בשנות השמונים היו לי שש שנים בלי עבודה. עד היום, כשמישהי אומרת לי שאין לה עבודה, אני אומרת לה, 'שש שנים!', אז תזיזי את התחת שלך ותחשבי מה את עושה. נפלתי לבור, כי זו היתה גם אכזבה מחברים והבטחות ואז את מגלה מי באמת חבר ומי מפנה את הגב. רק הילדה שלי הצילה אותי. היא אמרה לי 'אמא, כשאני אחזור מבי"ס את לא תבכי'. ואפילו לא ידעתי שאני בוכה. זה היה נורא. זו אחת הסיבות שבגללן אני ממשיכה כל הזמן".
-יש חודשים קשים עדיין?
"ודאי שיש. אני יכולה לגמור את החודש משום שאני עובדת בהסכם קיבוצי ומשום שאני עובדת כל כך הרבה שנים, אז יש תמלוגים, אבל את אף פעם לא שוכחת".
אבל הדרייב האמיתי, כמו תמיד, מסתתר עמוק מתחת לטראומות העבר וקשיי המקצוע. גם במקרה של אלמגור. "אבא שלי נרצח כשהיה בן 25. בדיעבד אני יודעת שהוא היה איש ברוך כישרון. מוזיקאי שהקים תזמורת, גאון בשפות. הוא לא השאיר שריטה בעולם. אני רוצה להשאיר שריטה", היא אומרת. "זה משהו שנותן לך דרייב. ברברה סטרייסנד שרה 'father can you see me, father can you hear me'. היא התייתמה כשהיתה בת כמה חודשים. זה דרייב כזה וגם חלל כזה שאין סיכוי למלא אותו אף פעם. יתמות זה משהו שמלווה אותך לנצח ואין לו גיל. זה מצחיק שאישה בת 74 מדברת על יתמות. מה אני, ילדה קטנה? אבל כן. זה עדיין שם.
אתה גדל עם תחושה ששום דבר לא מקרי ושהמפגשים האלה הם מכתוב. אני כל כך מאמינה בזה, צריך לעזור לזה, צריך לתעל, אבל זה מכתוב. אני לא מבזבזת זמן, זמן בעיניי זה נכס וככל שאני מתבגרת אני מבינה שזה אחד הנכסים הכי יקרים. את לא תראי אותי יושבת בבית קפה רגל על רגל. הזמן הוא נכס כזה. אני גם כבר לא מבזבזת זמן על להתעצבן מדברים. אני רואה דברים שקורים במדינה, דברים שקורים בתיאטרון, בין אנשים. ואני אומרת, איזה מזל שהרוב מאחוריי".