פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "תור: העולם האפל": סרט מטופש אבל כיפי בטירוף

      אל תנסו לחפש שום היגיון בעלילה של "תור: העולם האפל" כי חבל על הזמן שלכם, פשוט תתרווחו ותיהנו מהכיף שיש לסרט הזה להציע, ובעיקר מהדמות המעולה של לוקי הנבל

      "תור: העולם האפל": סרט מטופש אבל כיפי בטירוף

      אפילו בסטנדרטים של סרטי גיבורי-על, שבהם אנשים מתחפשים לעטלפים וקופצים מבניינים באופן שגרתי, "תור" הוא מטופש. או, ליתר דיוק, זה לא קיומו של תור שמטופש, אלא השילוב שלו בעולם שמסביבו. תור חי משום מה בעולם די-אנד-די של חרבות, סנדלים, ענקים ואלפים אפלים, יש לו פטיש +5 ואם הוא מסובב אותו באוויר הוא עושה נזק כפול, וכל זה כמובן בסדר גמור – מלבד העובדה שתור חי באותו היקום עם כלי נשק אוטומטיים ומיליארדים בחליפות שיריון הייטקיסטיות. "תור: העולם האפל" הוא מסוג הסרטים שבהם ספינת חלל ענקית יורדת מהשמים, הפולשים המגיעים בה תוקפים בעזרת אקדחי לייזר, ונתקלים ב"צבא הגנה" החמוש בחרבות קצרות ומגנים. עוד יותר מטופש שאשכרה מתפתח שם קרב.

      אז קשה לקחת ברצינות את תור. היתרון העצום של "תור: העולם האפל" – הידוע בקיצור כ"תור 2" – על פני הסרט הראשון בסדרה הוא שהפעם הוא לא מצפה מכם לקחת אותו ברצינות רבה מדי. חצי מ"תור" הראשון, בבימוי קנת בראנה, היה סרט גיבורי על שחשב בטעות שהוא דרמה שייקספירית, אנשים אמרו "Aye, Verily" ודיקלמו מלודרמות משפחתיות סבוכות ברוב פאתוס. החצי השני של הסרט הפגיש את תור עם העולם המודרני (ועם נטלי פורטמן) – וזה היה מצחיק. הסרט החדש, בחוכמה רבה, מדלג כמעט מיד לקטע המצחיק. רמת החשיבות העצמית הונמכה בכמה רמות, אף אחד כבר לא חושב שהוא מקבת, ותור מגיע מראש עם רמה של מודעות לכך שיש משהו קצת מטופש בגבר בלונדיני ענק שמנהל את היחסים האינטימיים ביותר עם פטיש מאז מיילי סיירוס.

      תור ומיילי סיירוס (צילום מסך)
      פטיש לפטיש (צילום מסך)

      כמובן, יש גם איזה איום על שלום היקום, הרי חייב להיות, אבל הוא די ייצוגי. הסרט מתחיל אי שם בראשית הבריאה, או לפני היות היקום, או משהו כזה, כששוכני ואלהאלה נלחמים באלפים אפלים (כך במקור. אלפים אפלים. D&D, כבר אמרנו) שמנסים להשמיד את העולמות כולם באמצעות האתר, נשק שהופך חומר לאנטי-חומר, חורים שחורים לחורים לבנים ואת בוזון היגס לפוטון נויטרוני, או איזה בליל חסר פשר אחר של באזוורדס פיזיקליות. בהמשך, אגב, מתברר שאותו נשק שעלול להביא להשמדת היקום כולו הוא משהו שאפשר להתחמק ממנו אם מתכופפים, כי זה כזה מין סרט.


      כמה אלפי או כמה מיליארדי שנים אחר כך – הסרט לא החלטי בעניין, תזרמו – אנחנו חוזרים להווה ולמדענית נטלי פורטמן, שנקלעת במקרה לגמרי בנשק שנקבר במקום שבו איש לעולם לא ימצא אותו (תזרמו אמרנו!), מה שמביא סוף סוף את תור לחזור לכדור הארץ ולקחת אותה אליו לואלהאלה כדי לפגוש את ההורים. הדברים הטובים מהסרט הראשון חוזרים: ההומור, קאט דנינגס, ולוקי. בעצם, לוקי (טום הידלסטון) לא באמת היה אחד מהשיאים של "תור" הראשון – הוא היה נבל אנמי, בכיין ולא מעניין – אבל הוא עבר שידרוג אופי מאסיבי ב"הנוקמים", וכאן הוא הפך לכוכב הבלתי מעורער של הסרט. הוא השקרן מניפולטיבי ודו-פרצופי שפשוט כיף לראות.

      תור העולם האפל (יח"צ)
      תודה לאח הכיפי ששינה את האווירה (צילום: יח"צ)

      "תור 2" הוא סרט המשך של "תור". זו אולי נשמע כמו אחת ההצהרות הכי מובנות מאליהן שנאמרו אי פעם, אבל זו לא. תור הוא הרי לא רק גיבור בעל סרט בפני עצמו, אלא גם חבר במשפחת הנוקמים, שהוכיחה את עצמה כשווה הרבה יותר יחד מאשר בנפרד. "הנוקמים" היה כל כך ענק וכל כך מצליח שאפשר היה להבין את חברת מארוול אילו היו בוחרים להפוך את כל סרטי "איירון מן", "תור", "קפטן אמריקה" ואחיהם לאוסף של רפרנסים, קריצות והופעות אורח של הדמויות האחרות, ובעצם להפוך את כל הסרטים האלה לרצף "הנוקמים" אחד ארוך. אבל הם לא עשו את זה: למעשה, מלבד משהו כמו שני משפטים, אין ב"תור 2" התייחסות ל"הנוקמים" בכלל. הוא ממשיך את "תור" הראשון, עם אותן דמויות ובאותה רוח – וזה יפה. מתברר שגם בעולם שאחרי "הנוקמים", החברים בקבוצה יכולים לשמור על זכות קיום ואופי משלהם גם בנפרד.

      עם זאת, הסרט לקח דבר אחד מה"הנוקמים" – את הפאן. האיזון המדויק בין אקשן והומור, כובד ראש ואבל-אל-תיקחו-את-זה-יותר-מדי-ברצינות, משוחזר כאן היטב, ולכן אם אהבתם את "הנוקמים" - תיהנו גם כאן. לא סביר שמאוד תחרדו לגורל היקום, אבל יהיה אקשן ויהיה מצחיק, ומה עוד אתם רוצים מהאלים הנורדיים שלכם.

      ”תור: העולם האפל”: ראיון בלעדי עם נטלי פורטמן
      וגם: ראיון בלעדי עם כריס המסוורת וטום הידלסטון