באריזה מלבנית אדומה ומהודרת, גם אם משונה במידת מה, מסתתר "מה לאהובי" האלבום החדש של נקמת הטרקטור המוקדש כולו לשירי החשק, הסליחות והיין של הפייטן הימי-ביניימי והמשורר הגדול משה אבן עזרא. במקום חוברת ממתינים שם אחד-עשר קלפים ועליהם מילות השירים ומעט אינפורמציה ועיטורים שונים. גם מי שעייף מגימיקים של עיצוב עטיפות לא יכול שלא להתרשם שמדובר כאן בפרויקט מסוג אחר, ואמנם לאבי בללי וחבורתו זה בא בטבעיות: שילוב של מוזיקה מורכבת, שירי משוררים, מוזיקה למחול, תיאטרון וקולנוע היה חלק מהיצירה שלהם לכל אורכה ב-25 השנים שחלפו מאז הקמת הלהקה, וגם עכשיו, הם מובלים בידי השאיפה ליצור אמנות.
בסדר, אתם אומרים, אבל אנחנו גם ככה עייפים: עייפים מאלבומי פיוטים, עייפים מרוקרים שמנסים לגלות מחדש את בית הכנסת, עייפים משירי משוררים, ונמאס לנו כבר מהרטרו המעיק הזה לפני שלוש שנים לפחות. יש מידה של צדק בטענה שהסוגה הזו נחרשה מכל הכיוונים בשנים האחרונות, ולא פעם גם הוציאה מתוכה הבטחות ענק שהיו לפלופ עצום (מישהו זוכר למשל את אלבום הפיוטים של אהוד בנאי?), אבל לנקודת מוצא ממורמרת יש אופק מוגבל, וחבל יהיה לפספס בגללה את "מה לאהובי", אלבום שהוא הרבה מעבר לעוד אלבום סליחות עייף או "עוד אלבום שמפגיש רוק ומזרחית". אם כבר, בפראפראזה על תופעת פייסבוק מוכרת, עדיף להסתכל עליו כמעין "פי אלף יותר כנסיית השכל והאנדלוסית".
למה? קודם כל בגלל שנקמת הטרקטור הולכים הרבה יותר רחוק במפגש הזה, לקטעים ארוכים וסוחפים של גיטרות, עוד וכלי הקשה. שלמה בר הגדול מתארח כאן לשיר אחד ("כתנות פסים" המוכר לכולם משיעורי הספרות בתיכון) וכמוהו גם יורם חזן מהכנסייה בקטע מצוין בשם "שתה אחי" (חזן הרי מצוין בשירי יין, כבר למדנו מ"תנו לי לשתות") ובשירים אחרים הלהקה מזכירה מהלכים של אחד המנטורים שלה, ברי סחרוף ("צאה לך" ו"יזכור גבר", שני הקטעים הטובים באלבום יחד עם שיר הנושא). זאת תמונת מחזור של אמנים שאתגרו את הצליל המקומי מכל כך הרבה כיוונים, וכולם מסמלים את הכיוון הכללי: רוק שלא פוחד ממוזיקה מזרחית, מוזיקה שנמצאת כאן. זאת לא הפעם הראשונה שנקמת הטרקטור מתעסקת עם חומרים כאלה, והרי הגרסה שלה ל"אדון הסליחות" הוא הקלאסיקה של הניסיונות להפגיש רוק ופיוטים, אבל זו בלי ספק הפעם שהיא הלכה בה הכי רחוק עם זה.
הסיבה השנייה היא שבניגוד ללא מעט פרויקטים אחרים שמבקשים לחזור לתפילות של יום כיפור, נקמת הטרקטור יוצרת משהו חדש, שלה, שלוקח את השירים מהמאה ה-12 למאה ה-21. זה לא אלבום רטרו שחוזר אחורה אלא יצירה שהולכת קדימה. החריזה הימי-ביניימית המושלמת נוחה מאוד להלחנה מחדש, וכך המילים הנושנות הופכות להיות רק עוד כלי בתזמורת הזאת ונולדת יצירה שלמה, אחידה, מעניינת, גם אם לא תמיד קלה להאזנה.
ואולי באמת זה הכל רק משחק של דמעות: "מה לאהובי" הוקדש למשה בללי, האב שמת השנה, ולכן הוא גם מלא בעצב. הוא מסתיים בווריאציה המפוארת של הלהקה ל"אל נורא עלילה" ובה האקרוסטיכון "משה חזק". קשה להאמין שמדובר בצירוף מקרים בלבד.
כשדנינו פגש את אריאל
פסטיבל הפסנתר מספק מדי שנה חיבורים מגוונים ולא טריוויאלים בין אמנים מקצוות שונות של הקשת המוזיקלית הישראלית, אבל הפעם הוא התעלה אפילו על עצמו: במסגרת הפסטיבל יועלה מופע אקוסטי משיריו של מאיר אריאל בליווי הרצאה ודברי טעם מאת נסים קלדרון. מי שעתיד לבצע את השירים במופע יהיה לא אחר מאשר לירן דנינו. "מאיר אריאל מאוד מיוחד בעיני, ועניין אותי במיוחד ללמוד את הקלאסיקות שלו, להיכנס לתוך הטקסט עצמו", מסביר דנינו לוואלה! תרבות את הצעד, "כל השירים שכתב הם מוזיקה ישראלית קלאסית".
אוהביו של מאיר אריאל ראו בשנים האחרונות שפע של מוזיקאים מבצעים משיריו בערבים המסורתיים לזכרו, מהם גם אמנים מאזורים שנחשבים רחוקים ממנו כמו נינט, שלומי סרנגה, אפרת גוש, מרינה מקסימיליאן בלומין, רמי קליינשטיין, דיקלה ואפילו אסף אבידן. את הערבים הללו מילאו המונים. המופע של לירן דנינו הוא כנראה החותמת האחרונה לתהליך שמתרחש בעשור האחרון: אימוצו של אריאל הבוטה, הפוליטי, בעל הלשון הגבוהה והשנונה להפליא וסגנון השירה הלא-רגיל לחיקו של המרכז המוחלט. ספק אם כל זמר אחר, אפילו זהר ארגוב, זכה לכזה חיבוק חוצה-מגזרים לאחר מותו. על כל פנים, מי שיגיע לצפות במופע, ביוזמת בית אבי חי, עתיד לשמוע בין היתר מביצועיו של דנינו ל"שדות גולדברג" (שיר שכיף לשיר אותו, הוא משעשע. השיר הזה יצר אצלי עניין") ול"מודה אני" ("אני מאוד מתחבר אליו, לפשטות שבלהגיד תודה על מה שקיים, על מה שיש לך ועל מה שאין. אני חושב שזה מאוד חזק"). על הפסנתר: יוסי מור.
לירן דנינו משיריו של מאיר אריאל, רביעי 6/11 במרכז ברודט בתל אביב, ובמוצאי שבת 9/11 בבית אבי חי
שיר אחד בשבוע
אי אפשר בלי כמה מילים על לו ריד שמת בשבוע שעבר. אין המון ניסיונות לעשות גרסאות ללו ריד בעברית, מה גם שאף פעם לא הייתה כאן תנועת גלאם רוק אמיתית. מן הסתם, הרואין הוא סמל פחות חזק בתרבות הציונית וגם הסופרסטארז מהפאקטורי של וורהול יתקשו למצוא לעצמם מקבילות מקומיות. אפשר לזהות בכל זאת ניואנסים של השפעה בסגנון אצל ערן צור, יהלי סובול, עמיר לב (ואולי גם אהוד בנאי שהקדיש לו שורה ב"ברוקלין"), ויש גם ציטוטים בכל מיני שירים אחרים משלמה ארצי ("החיים") ועד שרון הולצמן ("מחכה לאיש שלי"), אבל כיסויים ממש יש מעט מאוד, ומתוכם נציין שניים שהם למעשה אותו השיר "Sword of Damocles" מתוך "Magic and Loss". נכון, הגרסה היפה של נעם רותם, תלמיד נאמן של הגלאם-רוק, נחגגה השבוע כהוגן - גם בעקבות ההספד היפה שהוא כתב לוואלה! תרבות - ובכלל, כמעט כל שיר ב"עזרה בדרך" המופתי שלו הוא בעצם הצדעה גלויה ללו ריד, לסאונד שלו, לסגנון השירה שלו ולכתיבה שלו.
האזינו לאלבום במלואו:
אבל קיימת גרסה נוספת, שהקליט אסף אמדורסקי לפני כשנתיים כבי-סייד לאלבום האולפן האחרון שלו "צד א'", שנקראה בשם "מלאך שחור", מנותקת מהמיתוס היווני אבל דומה וכואבת. אפשר לשמוע אותה כאן.
קשוב מאוד - לכל הטורים
מה חשבתם על החדש של נקמת הטרקטור? ספרו לנו בפייסבוק