ספי ריבלין הלך לעולמו

ספי ריבלין - הכנות, הפשטות, החיוך. פרידה

פרידה מספי ריבלין הקומיקאי המבריק, אחד מאחרוני הגדולים באמת. שלמרות שנפטר בגיל צעיר מדי, לא יישכח - את אלה שמסוגלים להצחיק ולהבריק כך, זוכרים תמיד

יובל בן עמי
04/12/2013
עריכה: אמיר קוטיגרו , סרטונים: באדיבות הטלוויזיה החינוכית

אדם יוצר הולך לעולמו, והיד חרדה מלכתוב עליו. הוא הרי יצר כל כך הרבה. את חייו הקדיש ליצירה. הוא יצר תיאטרון, יצר קולנוע, יצר המון המון טלוויזיה. על כמה מכל זה יודעת היד הכותבת בכלל? איך לעשות צדק עם חיים כמו אלה של ספי ריבלין, שמת הלילה בגיל 66? זה גיל איום לאבד בו אדם יוצר, בעיקר מי שהצחיק. זה גיל שאחריו היה אמור לבוא עוד הרבה מאוד צחוק. ריבלין עזב אותנו ברגע של חולשה כללית, דווקא כשאנחנו זקוקים לבטחון שבאייקון כמוהו. הוא לא היה רק אדם יוצר, אלא אדם שאיפשר לתרבות הישראלית לשמור את החיוך על שפתיה.

ספי ריבלין הלך לעולמו
ציפי שביט: "ליבי נשבר" - נפרדים מספי ריבלין

שלושה זכרונות מריבלין, זכרונות של צופה. אולי לפחות יציירו משהו מדמותו כפי שראינו אותה לאורך השנים. זיכרון ראשון, באופן טבעי זיכרון ילדות: ראשית שנות ה-80, ריבלין כ-"פיסטוק", על המסך השחור לבן, מגלה שהעולם חג על צירו, ומסיק מכך שבעוד מספר שעות, עם רדת הלילה, יגיע לצידו התחתון ויפול אל החלל החיצון. הוא כובל את עצמו בפאניקה לרהיטים בביתו, לקול צחוקה של ציפי מור בתפקיד הילד רגע.

ריבלין ברא דמות קומית/חינוכית מבריקה באמת. פיסטוק שלו היה אדם של ממש, שהצליח להתבלט בעולם של קקטוסים מדברים ורובוטים עשויים חביות; איש שונה, ניתן אולי לומר בוהמיין, פתוח ללמידה מילדים וללמידה בכלל. פיסטוק לא היה דמות אב, כמו למשל דודלי, ומנגד לא היתה בו התיילדות ולא התייפייפות. הוא הביט בילדים בגובה העיניים כאדם בוגר, ובכך העניק להם חוויה נדירה. המפגש עם פיסטוק היווה חוויה משחררת עבור רבים מבני דור ילדי שנות ה-80. לא נשכח לריבלין את זה.

עוד בוואלה!

השתלת הכליה היתה רק תחילת הדרך: טור אישי על היום שאחרי

בשיתוף האגודה לזכויות החולה

זיכרון שני: דווקא זיכרון של בגרות, אפילו זיקנה, אם כי מדומה: 2010, ריבלין על הבמה לצד יוסי פולק ואהרון אלמוג בהצגה "גיבורים" בהבימה. המחזה הוא צרפתי, ושלושתם מגלמים גיבורי מלחמה לשעבר שתקועים בהווה בבית אבות כפרי. יש להם תוכנית: להימלט, לפחות עד לראש הגבעה הסמוכה. הם לא ממש מגיעים לזה. בעיקר מדברים על נשים, דיבור שהופך לאט לאט לשיחה אמיתית על אהבה.

ריבלין גילם את הישיש התשוש מכולם בהצגה ההיא. הוא עשה זאת בעיצומה של דרמה רפואית בחייו, שגבתה את מיתרי קולו שנתיים בדיוק לאחר הבכורה. דמותו נרדמת מדי פעם במהלך ההתרחשות, ואז מתעוררת ממה שנראה כמו סיוט של זיכרון מלחמה. "לתקוף, המפקד?" הוא דורש. "לתקוף!" מאשרת דמותו של פולק. לקראת הסיום התברר שהזיכרון אינו קשור למלחמה כלל. הוא אירוטי. ריבלין היה גאון קומי. הוא היה מסוגל לטעון כמות עצומה של רגש בדמות מבדחת לחלוטין, ולהפוך בדיחה גסה לתיאטרון צרוף, נשגב. הוא שלט במינימלי ממש כפי ששלט בליצני ובמוקצן. הוא היה אחרון הקומיקאים הבוגרים שלנו, הגדולים באמת. משהו אמר לי אז שאני חוזה בשירת ברבור.

הזיכרון השלישי הוא זיכרון פוליטי, וזה טבעי, כי ריבלין היה אדם פוליטי. בסרטה המצויין של עידית אברהמי "שחקנים נגד הקהל", המגולל את תולדותיו של תיאטרון החאן, הוא נראה מספר על ראשית דרכו כשחקן. ריבלין היה מחברי הלהקה הראשונה של החאן. בשנת 68' הוא השתתף בהצגה "סינדרום ירושלים", שהיתה פוליטית וביקורתית מאוד, מזווית שמאלנית. הזווית הזאת נגדה את חינוכו, כבנו של מפקד האצ"ל ברשל"צ, ואת ערכיו כאדם שעמד על דעתו.

הלך נגד החינוך שלו. ריבלין(צילום: נמרוד סונדרס)

הוא מספר שם על הקושי שחש עם תכניה של ההצגה, ועל החלטתו האמיצה להשתתף בה למרות הכל, להתמסר בראש ובראשונה לתפקידו כשחקן. הוא מספר גם על ערב הבכורה, שלאחריו ניגש אליו דודו ואמר לו: או שאתה עוזב את ההצגה, או שאתה עוזב את המשפחה".

לעיתים רחוקות מסופר הסיפור הישראלי בכנות ובפשטות כזאת. ריבלין סיפר אמת והקסים. האדם היוצר הזה לא חי די זמן על האדמה הזאת, אבל הוא הספיק להיות נאמן לבמה ונאמן למשפחה. הספיק לדבר אל ילדים ואל מבוגרים ולשבות את כולם, הספיק להשתתף בחיים הציבוריים של ארצו, ולהיות שחקן חשוב בחיי התרבות שלה. הלילה אולי ירד, אבל כח המשיכה של הזיכרון יחזיק בו חזק. הרי הוא הספיק להצחיק, ולמי שהצחיק לא שוכחים את זה, בעיקר כשהצחיק ככה.

ומה הזיכרון שלכם מספי ריבלין? ספרו לנו בפייסבוק

  • ספי ריבלין

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully