שרות חוה אלברשטיין
חוה אלברשטיין היא המבצעת הישראלית הכי גדולה שיש לנו ושהיתה לנו, ויסלחו לי שושנה, אסתר, עופרה, ירדנה, שרית ואחרות. היקף היצירה העצום והמגוון מאוד שלה לאורך כ-50 שנות קריירה, לצד האישיות, התעוזה והיכולת הבלתי נגמרת שלה לרגש, לנחם ולשעשע גם כיום (כזכור, "ואיך אצלך" המשובח היה אחד מאלבומי השנה של וואלה! תרבות), הפכו אותה גם לאיזה מודל עבור זמרות ישראליות אחרות. הרעיון הזה הוא שעומד בבסיס "שרות חוה אלברשטיין", פרויקט חגיגי נוסף מבית "עבודה עברית", שבמסגרתו 19 (!) זמרות, רובן המכריע סינגר-סונגרייטריות מאזור האינדי-רוק-רך-מאוד של המפה, מחדשות שירים של המלכה האם.
לאוהבים האדוקים של חוה אלברשטיין, אבל ממש לא רק, "שרות חוה אלברשטיין" הוא חוויה מהנה מאוד. בחירת שירים טובה (ועריכה טובה לא פחות) שכוללת אמנם לא מעט להיטים - ויש כאלה בשפע בקריירה של אלברשטיין - אבל לא המנוני ענק בלויים מרוב שימוש - ואמנם אפרת גוש נכווית כאן מ"אדבר איתך", שגדול עליה בכמה מידות. אבל יש כאן גם לא מעט קאברים מצטיינים, במיוחד הווריאציה המרגשת של רוני אלטר ל"סיפור אינטימי" הנשכח, ולצדה אלו שהלכו על עיבודי רוק לא קונווציונליים לשירים שכמו ביקשו את זה כמו לי טריפון (לשעבר איטליז) עם "שיר נולד", ההרכב קרוסלה עם "חד גדיא" וכמובן כל החתיכים אצלי עם "לונדון" בגרסה אנרגטית שאולי לא מחדשת אבל מדגימה מחדש כמה איה זהבי פייגלין והחבורה שלה נדירים בנוף וחיוניים בו במיוחד.
כמעט כל אחת מהזמרות לוקחת משהו אחר מאלברשטיין ומדליקה עם איזה טוויסט מקומי, מהדרמה ("בגלל הלילה" בגרסת אשה-אל-אשה של עינב ג'קסון כהן ודיקלה בגרסה יוצאת דופן ל"כמו צמח בר"), מהעוקצנות (הדרה לוין ארדי עם "כמעט שנתיים", שילה פרבר עם "הקוסם" ואביגיל רוז עם "אני מתה להיות אנטיפתית" בשלוש גרסאות קברטיות, סקסיות ומצחיקות), מהרגישות (נעם נבו נוגעת ללב עם "כל יום אני מאבדת", ומיכל גבע מדייקת את "ציפורים בראש") ומהאחווה הנשית (זה לא מקרה שהאלבום לא מסתיים ב"שיר סיום" אל בשיר העצמה כמו "שיר מגרש את החושך" בביצוע של יעל דקלבאום). יש כאן מאלה שהלכו עוד יותר רחוק - אסתר רדא בביצוע ג'אזי ל"אתה פלא" ושני פלג שהחזירה בסלסולים את "שיר סיום" ללחן היווני של מאנוס חג'ידאקיס, ומאלו שהלכו על גרסאות כיסוי מכובדות ברוח המקור ("שיר ליל שבת" של קרני פוסטל, "הלילה הוא שירים" של אפרת בן צור ו"שחמט" של דניאלה ספקטור).
העריכה וסידור השירים, כאמור, טובים מאוד, אבל הם לא מצליחים להסתיר את התחושה שבין הרבה ביצועים טובים מאוד, "שרות חוה אלברשטיין" הוא אוסף די מנומנם - ובעיקר די הומוגני מבחינת סוג המבצעות שמשתתפות בו, שרובן בסופו של דבר שייכות לחבורה מוזיקלית מטאפורית (וגם ממשית) אחת. יתרה מכך, הבחירה בזמרות שוליים מגלה את הבעיות הקשות של האינדי הנשי, שנמצא אמנם בשנים האחרונות בפריחה חסרת תקדים אבל לא מצליח לפרוץ החוצה. יש שפע של זמרות טובות, מעולות, שהסגנון שלהן הולך לאיבוד באולפנים ומזקק מתוך ים הכישרון אלבומי בכורה שלא ממצים עשירית מהפוטנציאל.
צריך לציין, שמדובר בפרויקט שמבוסס על מופע בשם "בנות חוה", שעלה על במה לפני כחמש שנים, אמור היה לצאת בעקבותיו, ומאז נגרר ונגרר ואפילו הוקלט בהפסקות. זה מורגש (קרוסלה התפרקה, כל החתיכים אצלי בהפסקה, ואלוהים לבדו יודע איפה נמצאת איילה אינגדשט) אבל יש בזה גם משהו פואטי: "שרות חוה אלברשטיין", יותר משהו מחווה נאה לזמרת עצומה, הוא תמונת מחזור יפה של זמרות האינדי בתל אביב של סוף העשור, סצנה מלאת כישרון שלא הצליחה להתפוצץ.
מופע טרום בכורה חגיגי בעקבות הפרויקט יעלה בפסטיבל יערות מנשה ב-15 במאי.
"טוב שהעולם גדול" - אבות ישורון
אוספי מחווה בכלל, כמו שזה שסקרנו זה עתה ובכלל, נוטים להיות עסק די מעייף, בטח כשהם באים בצרורות. הפורמט הזה של אנסמבל יוצרים שונים שמבצע שירים של אמן אחד התחבב בשנים האחרונות על המפיקים הישראלים ("רישומי פחם בצבע" למאיר אריאל, "היספיקו החיים" לחנוך לוין, "מעליי דממה" לאהובה עוזרי, "סימנים" למירון אייזקסון ועוד ועוד), גם מתוך מחשבה שכל כך הרבה שמות גדולים על העטיפה עם השם הגדול שסביבו הפרויקט יספיקו בשביל למשוך את הקהל והמבקרים שלא יצליחו להגיד משהו רע על פרויקט מושקע עם כל כך הרבה כישרון מרוכז. כמובן, זה מודל בעייתי מאוד, שנוטה ליומרנות, לטרחנות וגם לחוסר אחידות קיצוני ברמה של התוצר הסופי. עם כל המטען הזה, הגעתי ל"טוב שהעולם גדול", פרויקט משירי המשורר אבות ישורון, מלא בחשדנות.
אבל לא היתה לי סיבה של ממש להיות חשדן, כי "טוב שהעולם גדול" לא סובל מהמגרעות האלה בכלל. זה פרויקט מושקע מאוד, שלצדו חוברת מעניינת שכיף לצלול לתוכה, והמוזיקה ממלאת את המילים. "מרגע לידתן, מילים מוליכות מוזיקה. שורה היא היגון. שומעים טור שומעים את התווים שלו", כותבת בפתח הספרון הלית ישורון, בתו של המשורר המנוח ובת דודתה של כרמי זיסאפל, הרוח החיה מאחורי הפרויקט. זיסאפל גייסה את בעלה ערן ויץ (שלמה ארצי וחוה אלברשטיין, בין היתר) ואת שי צברי, שמסתובב בשטח כבר הרבה שנים בתור אחד הזמרים הטובים בישראל שאין להם עדיין אלבום סולו (בתקווה שזה ישתנה בקרוב). יחד ולחוד הם הלחינו קבוצת שירים של ישורון, קראו לעוד חברים (רונה קינן, שויץ מנגן יחד איתה כבר שנים), ברי סחרוף (ששי צברי מלווה כבר תקופה ארוכה) ותמר קפלינסקי, זמרת שגם היא מסתובבת כאן כבר זמן מה.
השירים של ישורון מקוטעים, קצובים בשורות קצרות, במילים חוזרות, מסתוריות, במין חידה בלתי פתירה ("שבר ענן הוא שבר הזמן. כמה זמן יכול ענן להחזיק את המים?"). החזרות הן מוזיקליות, אידיאליות למלחינים שלא כותבים מילים בעצמם (כמו ויץ וצברי), ובכל זאת מאתגרות בצירופים שלהם. בכתב החידה המוזר הזה החבורה מפיחה חיים בעיבודים עשירים ואווריריים מאוד. מורגשת כאן מאוד שזה עבודה שנעשתה יחד, על ידי אנשים ששיתוף פעולה - שלא לומר משפחתיות - לא זר להם כלל. השירים של האורחים אמנם מובחנים: "בהיחבא" השיר היפהפה של רונה קינן הוא מאוד אופייני בסגנון שלו, והמטבח המככב בו (ח?ב?יב?ים ע?ל?י כ??ל כ??ל?י ה?א?כ?ל ש?א?נ?י ר?ג?יל ב??ה?ם. ה?ם א?ת??י י?ח?ד. ל?א מ?ש??ת??נ??ים. ת??מ?יד א?ת?ם. א?נ?י כ??א?ל?? מ?ח?ז?ק ע?ל י?ד?ם") כאילו מתכתב עם סצינת המטבח שב"אתה מתעורר", וגם השיר של סחרוף, "דבלת תאנים", ללא ספק הולך בדרך שבה הלך סחרוף ב"אתה נמצא כאן".
שאר השירים לעומת זאת, נעים בעולם בטוח ויפה משלהם, הרמוני, קצבי ובכלל מחויך מאוד. בולטים כאן במיוחד שיר מקסים ולבבי במיוחד בשם "עם כל מי" ("א?נ?י ע?ש??ה א?ה?ב?ה ע?ם כ??ל מ?י ש?ב??א. ע?ם כ??ל מ?י ש?מ??ר?ים ע?ל?י ע?י?ן, ע?ם כ??ל מ?י ש?מ??צ?יץ ל?י א?ל ה?ת??כו?. ע?ם כ??ל מ?י ש?מ??ר?ים ל?י א?ת ה?ש???מ?ל?ה. ע?ם כ??ל מ?י ש?מ??ר?א?ה ל?י א?ת ה?ר?ג?ל?י?ם", נכתב בזכר אבל מושר בנקבה, בקולה הרענן של זיסאפל), ושיר הנושא שלמעשה מסכם את רוחו של האלבום: "טוב שהעולם גדול ואני יכול ללכת" - שורה אחת החוזרת בשמחה שוב ושוב, באורך רוח, כמו מארש עליז ואופטימי להפליא. הבעיה עם "טוב שהעולם גדול" היא שהוא קצת חסר אדג'. הוא ילד טוב ומנומס מדי שקצת נהנה להיות פרח קיר, ואין בו רעב או יומרנות להפוך ליצירה גדולה באמת. אפשר לשמוע אותו שוב ושוב - הוא בוודאי לא מזיק, אבל גם אפשר להתעלם ממנו בלי להתעמק לא במילים ולא בהרמוניות. נוצר כאן מודל מוזר, שגדול משמעותית מסך חלקיו: כמעט ללא שירי מפתח שמתעלים מעל השאר, מבלי שייחרטו בזיכרון וללא ביצועים קוליים עוצרי נשימה, נוצרה יצירה מרחיבת לב, מוזיקלית ומרשימה מאוד. לקלאסיקה הגדולה באמת של שי צברי, או לשלב הבא בקריירה של כרמי זיסאפל כמבצעת, נמשיך לחכות.
שיר אחד בשבוע
ליעקב הולנדר, שמת בשבוע שעבר בגיל 86, לא היו המון שירים מולחנים שיצאו אבל מבין אלו שכן היה אחוז גבוה של מושלמים. הוא היה בעיקר מעבד ומנצח בשנות השישים והשבעים, והייתה לו הצלחה יוצאת דופן בפסטיבל הזמר עם "ילדתי אמרי" (בני אמדורסקי ונחמה הנדל) ו"פתאום עכשיו פתאום היום (אהבתיה)". מעל כולם, בעיני לפחות, מככב "שיר לערב חג", לחן לשיר שכתבה תרצה לאתר לאחר מות אביה נתן אלתרמן, ובה כל כיסופיה אליו. זה שיר הגעגועים - או האבל - האולטימטיבי. לפני כשנה שמעתי את מירי אלוני, 40 שנה אחרי שביצעה אותו במקור, שרה אותו בפסטיבל מוסררה בירושלים. לא הייתה אף עין יבשה בקהל.