רובין וויליאמס: פרידה מהליצן העצוב והבייביסטר המושלם

בדיוק כפי שקרה לאחר מותו של פיליפ סימור הופמן לפני קצת יותר מחצי שנה, גם אמש הוכה עולם הבידור בתדהמה למשמע הבשורה כי רובין וויליאמס איננו. בגיל 63 בלבד, בשעה שהקריירה שלו עדיין היתה בעיצומה ובעת שלא היה ידוע על איזושהי מחלה פיזית ממנה סבל, איש לא ציפה להתפתחות מרה כזו. המוות שלו היה כגשם באמצע אוגוסט – אפור, מעיק, מפתיע.

אך למעשה, היינו צריכים להיות מוכנים למותו בטרם עת של וויליאמס. הוא עצמו הכין אותנו לכך לא פעם. למשל, בדמותו כמורה ב"ללכת שבי אחריו", שלימד את תלמידיו שלל שיעורים, ובהם אחד שנראה עכשיו רלוונטי מתמיד – "תאמינו או לא", סיפר אז לחניכיו התמימים, "אבל כל אחד מן הנוכחים בחדר הזה, יפסיק יום אחד לנשום, יכחיל – וימות". אכן, הלילה שוב נוכחנו לדעת שככה זה בחיים.

המשפט הזה היה רק צעד נוסף בריקוד המתמשך של וויליאמס עם המוות. הוא תמיד הלך בצדו, תמיד התחכך בו. רבות מן האושיות ההוליוודיות הקודמות שהלכו לעולמן שלא בשיבה טובה, היו קרובות אליו בצורה זו או אחרת. כריסטופר ריב עליו השלום היה שותפו לחדר בג'וליארד, בית הספר היוקרתי ביותר לאמנויות. ג'ון בלושי המנוח, גם הוא סטנדאפיסט שפרץ אל המסך הגדול, היה חברו הטוב בצעירותו. סימור-הופמן כיכב בצדו ב"פאץ' אדאמס", והרשימה עוד ארוכה. קשה כעת שלא להיזכר גם באליוט סמית, מי שליווה בקולו המלנכולי את "סיפורו של וויל האנטינג", והתאבד קצת יותר מעשור לפני וויליאמס.

כולם מחכים לו בשמיים, כמו גם אסי דיין, שהשחקן האמריקאי השתתף זה עתה ב"האיש הכי כועס בברוקלין" – עיבוד ל"מר באום" שלו, העוסק כזכור באדם שנותרה לו שעה וחצי בלבד לחיות. כל אלה בוודאי ממתינים לו שם למעלה בזרועות פתוחות. האיש שתמיד ידע להצחיק את כולם בחיים, הגיע סוף כל סוף לשעשע אותם גם בחיים שאחרי.

אפשר כמובן לטעון שהרשימה המורבידית הזו מקרית לגמרי. הרי כל שחקן, בעיקר אם הקריירה שלו כה פורייה, שיתף פעולה בשלב זה או אחר עם קולגות שמתו מוקדם מדי. זה נכון, אבל גם בלי קשר לכל השמות שפורטו, המוות הרי תמיד היה נוכח בעולמו של וויליאמס – הן זה האישי והן זה המקצועי.

אחרי הכל, תפקידו הדרמטי הגדול הראשון היה ב"בוקר טוב וייטנאם", שהתרחש על רקע המלחמה המדממת ומטבע הדברים ארב בו המוות בכל פינה. התפקיד הדרמטי המשמעותי הבא היה ב"פישר קינג", שם גילם אדם שלמעשה הפסיק לחיות לאחר מותה של אשתו, והתפקיד הדרמטי המשובח האחרון שלו נרשם ב"אבא שלך מלך", המקברי, שם גילם דמות שבנסיבות האלה קשה שלא לחשוב עליה בלי להצטמרר – גבר המזייף את התאבדותו ההירואיות של בנו, כדי להסתיר את העובדה שהצאצא הלך לעולמו כתוצאה משעשוע מיני לא זהיר.

אך גם כשהמסך ירד על הדרמות העגמומיות הללו והאורות באולם נדלקו, האפלה עדיין שררה בחייו של וויליאמס. הוא נלחם בדיכאון ובהתמכרויות מסוכנות לסמים ואלכוהול במשך כל שנותיו, ואלה סיכנו את חייו. לא היה זה סוד – הבדרן עצמו הרבה לדבר על כך. הוליווד השלימה עם זאת וחיבקה אותו. כרגיל, בדיוק כמו במקרה של סימור הופמן, דווקא כשחשבה שהצליח לגרש את כל השדים מבפנים, שוב התברר שלאף אחד מאיתנו אף פעם אין באמת מושג מה קורה בנפשו של אדם.

עכשיו כולנו כבר מבינים באיזו עוצמה השתוללו השדים בנשמתו של וויליאמס, לפחות בימיו האחרונים. ובכל זאת, הדימוי שלו היה ונשאר של אחד האנשים המשעשעים בהוליווד ובעולם בכלל. מיליונים כבר הספידו אותו ברשתות החברתיות. אף אחד לא כתב, "אדם עצוב נפטר מעונשו של העולם הזה". רבים, לעומת זאת, הכריזו כי "עכשיו העולם יהיה מצחיק פחות". אין מה לעשות, שום דבר יעזור לו. אפילו שהלך לעולמו בדרך הכי טרגית שיש, תמיד יזכרו אותו קודם כל כבדרן משעשע.

זה כך מפני שאנשים רואים תמיד את מה שהם רוצים לראות וזוכרים את מה שהם רוצים לזכור. אך גם, למען ההגינות, בגלל קשת הבעות הפנים, יכולת האלתור, חוש ההומור, הגמישות הפיזית ובקיצור הכישרון הקומי של וויליאמס, שהשכיל להסוות את הכאב שלו עצמו, וחשוב מכך – להשכיח מן הקהל את הצער שלהם, ברצף של הופעות קומיות אדירות שנכנסו מיידית ונצחית לפנתיאון מופעי הליצנות, של הקולנוע ושל עולם התרבות בכלל.

וויליאמס היה ממש התגשמות המיתוס הליצן העצוב – התגלמות מודרנית של פיירו האגדי, ובדיוק כמוהו, כשנזכרים בו עכשיו, קשה שלא לחשוב עליו עומד לבדו בלילה, לאחר שהקרקס נסגר וכולם כבר הלכו הביתה, מביט בירח בחיוך מר.

אך גם זה לא פגע בכוח המשיכה שלו כקומיקאי. להיפך – הנאיביות, הפגיעות והמלנכוליה רק הפכו אותו לבדרן שלם, מורכב ובעיקר מעורר הזדהות יותר.

בדומה לקומיקאים רבים בני דורו, גם וויליאמס התבסס על סגנון פרוע, עתיר סלפסטיק ומחוות בוטות. אך בזכות השבריריות שלו, בהופעות שלו היה משהו רך ועדין. בניגוד לבדרנים עכשוויים אחרים, אף פעם לא נזלה ממנו טיפה של זיעה או של וולגריות, ולרגע לא הרגשנו כי הוא כופה את עצמו עלינו. באופן פרדוקסלי, נוכחותו התזיתית השרתה דווקא שלווה, שכן ברכות שלה היתה נגיעה אבהית או אמהית.

לא סתם אחד מתפקידיו האהובים ביותר של וויליאמס היה ב"גברת דאוטפייר", שם גילם גבר גרוש שכדי ליהנות בכל זאת מחברת ילדיו, מתחזה לאשה מקשישה ומתחיל לעבוד כמטפלת שלהם. במובן מסוים, לאורך כל השנים, הוא היה הבייביסיטר הקולנועי של כולנו. לא סתם כל כך הרבה כתבו בשעות האחרונות כי משהו בילדות שלהם מת יחד עימו.

וויליאמס היטיב לגלם דמויות סמכותיות, שבכל זאת ידעו לאפשר לצעירים שתחת חסותם להתפרע ולפרוח, והשגיח עליהם בעת שהם מגלים את עצמם ואת העולם, לטוב ולרע, עד שהיו מוכנים לצאת לדרך עצמאית. הוא עשה זאת ב"דאוטפייר", אבל גם בסרטים רבים אחרים – למשל "אלאדין", "וויל האנטינג" וכמובן, כפי שנכתב כאן כבר בפתיחה ב"ללכת שבי אחריו", שם גילם את האבטיפוס הקולנועי של דמות המורה לחיים, המעניק לתלמידיו ולצופיו שיעורים שלא ישכחו לעולם.

שיעור אחד כזה היה אמנם על כך שהמוות מחכה בסופו של דבר לכולנו, ויכול להגיע בכל שנייה. אך היו גם שיעורים חשובים יותר, על כל מה שבא קודם לכן. "הפכו את החיים שלכם למופלאים!" זעק אז וויליאמס לחניכיו על המסך ולצופיו באולמות הקולנוע, "חיו את הרגע!". עכשיו, בדיוק כמו בסרט, המורה עזב לצמיתות את הכיתה, בלי שיחזור ביום הראשון של שנת הלימודים הבאה. מי יודע אם הליצן העצוב ידע, כמה רגעים קסומים אכן חיינו בזכותו.

מהו התפקיד האהוב ביותר של רובין וויליאמס? הזמן שלכם לבחור
"מענטש": הוליווד נפרדת מרובין וויליאמס
הלכנו שבי אחריו: הרגעים הגדולים של רובין וויליאמס
הסרט "אבא שלך מלך" לצפייה חינם בוואלה! VOD