1. אילן בן עמי ודפנה בר ציון: הכתם הגדול על הקריירה של שלמה בר
הרצח של המסעדנית והמוזיקאית דפנה בר ציון בידי אילן בן עמי, חבר הברירה הטבעית, הוא בוודאי מהווה פרשה פלילית איומה, אבל יש לה גם כמובן השלכות בעולם המוזיקה המקומי. בעוד בר-ציון לא זכתה לפרוץ בימי חייה, ולמרבה הצער לא הותירה אחריה חותם משמעותי במיוחד (ומי יודע, אולי בנסיבות העגומות האלה אולי היא תתגלה מחדש כמו שקרה לאמנים אחרים שמתו בטרם עת), בן-עמי הוא סיפור אחר בתכלית.
בן עמי הצטרף ללהקת הברירה הטבעית לפני למעלה מ-20 שנה, כאשר היתה כבר הלהקה מבוססת ומוכרת (היו אז מאחוריה שישה אלבומים). הוא ניגן עם רבים, מדוד ד'אור ועד אהובה עוזרי, והוציא לפני כמה שנים גם אלבום בשם "מעל לכל ספק" בלייבל "גלגל", שלא זכה לתשומת לב מרובה. רק לשם ההמחשה, האזכור היחיד של האלבום הזה במנוע החיפוש של גוגל מוביל לעמוד הבאנדקאמפ שלו, ולא לאף קומוניקט או ביקורת (כך שלמעשה, אני בכלל לא בטוח שהוא הופץ באופן מסודר). אבל הפרויקט המשמעותי של חייו היה הפרויקט המצליח "בייבי אוריינטל", שיצא רק לפני מספר חודשים. הפרויקט ניסה להעניק פרשנויות מזרחיות לשירי ילדים, תוך שימוש בכלים כמו עוד וקמנצ'ה בסולמות שונים. מתוכו ידועה במיוחד גרסת הפרויקט ל"פזמון ליקינטון". ל"בייבי אוריינטל" היו מגוון בעיות: למרות שהוא היה מרשים מאוד, והרעיון התרבותי מאחוריו היה מרתק, התוצאה בסוף לא היתה מספיק מעניינת, בעיקר בגלל הבחירה ללכת רוב הזמן על עיבודים אינסטרומנטליים. כשיצא האלבום, הבעתי תקווה ש"בייבי אוריינטל 3" כבר יהיה כולו מבוסס זמרים, אבל כנראה שזה כבר לא יקרה. הרעיון היפה שמאחורי הפרויקט הזה, שבן-עמי היה הרוח החיה מאחוריו, כנראה ייגנז.
כך או כך, לדרמה הזאת יש השלכה גדולה מאוד על דמות שלישית, משמעותית מבר ציון ובן עמי גם יחד: שלמה בר. בר בן ה-71 ובן עמי יחד כאמור כבר שנים, במסגרת הברירה הטבעית וגם במסגרות צדדיות, כמו הסופרגרופ "נקודת מפגש" (שכלל גם את מאיר ישראל, מיקי שביב, עדי רנרט ויעל אופנבך) שהושק לפני פחות משנה ועכשיו בוודאי ייגנז גם הוא (אם זה עוד לא קרה כבר קודם). בר הוא אמן פורץ דרך, סמן של איכות שהיה לסמל של מאבק לצדק חברתי. עכשיו הוא במלכוד מסוים: ההתנהלות של בר בימים ובשבועות הקרובים עלולה להכתים את הקריירה שלו אם יבחר להגן על רוצח נשים קנאי. בנוסף, מעצרו של בן עמי היא גם מכה קשה ללהקה האם, וספק אם היא תתאושש ממנה. אני מתקשה להאמין שזה יקרה, אבל כולי תקווה שבר, מועמד לגיטימי לחלוטין לפרס ישראל, יצליח לשמור על המורשת שלו נקייה מן הכתמים האלה.
2. האיחוד של אינפקציה: כל הסיבות לשמוח
מאסון לשמחה: אינפקציה הודיעה לפני כשבוע על איחוד חד פעמי שהפך תוך יום לתלת-פעמי (ואולי אף יותר) אחרי שכל הכרטיסים להופעה הראשונה ולשנייה נמכרו בזריזות. זה משמח מהמון בחינות: א. אינפקציה היא להקה יחידה מסוגה בארץ שניגנה רוק כבד בעברית וזכתה להצלחה (לצורך העניין, אני לא לוקח את היהודים בחשבון). זה ז'אנר שלא הצליח בארץ מחוץ לנישות ספציפיות למרות שיש לו קהל עצום ונאמן.
ב. קו אחד עובר בין ההצלחה המסחררת של האיחודים של כוורת, טיפקס ואינפקציה, ולחזרה המצופה של הבילויים בשנה שעברה: כולן להקות שעשו שימוש בהומור בשירים שלהן - גם כן דבר לא נפוץ במיוחד בסביבה שלנו. זאת בשורה מצוינת למי שנמאס לו מבלדות כבדות ראש ושירי יום הזיכרון (אל דאגה, לא מדובר בי) וגם אולי תגובה לגל הקומדיות הישראליות החדשות בקולנוע: אנחנו רוצים לצחוק, נמאס מכל השאר. סביר להניח שאיחוד דומה של הדורבנים בעוד כמה שנים ישיג אפקט דומה (איזולירבנד, לצערנו, כנראה כבר לא תתאחד).
ג. מתבקש לחשוב על ויתרתי כמן אינפקציה עכשווית: להקת רוק עם הומור קיצוני, הופעות קאלט ובדיחות שרצות ברשת. אבל זה לא מדויק, כי בעוד שויתרתי המפורקת היא להקת פאנק סטנדרטית (ללא אף יומרה להיות הרבה מעבר לזה), אינפקציה הייתה להקה וירטואוזית, שלא ויתרה על סולואים ארוכים ולחנים מורכבים - הגם שהם קליטים. ההוכחה שיש ביקוש למוזיקת רוק קומוניקטיבית ומורכבת כאחד היא צעד ראשון לקראת שינוי מתבקש בסצנה המקומית, שיוביל ליותר תעוזה.
ד. רוק כבד, הומור ווירטואוזיות זה נחמד מאוד, אבל לאינפקציה בסופו של דבר היה את הדבר הכי חשוב ללהקת רוק בדרך לפנתיאונים: תנועת קאלט מאחוריה. גם אם "ככה מפנקים" או "בכיף" רחוקים מלהיות יצירות מופת, הקאלט החזיק אותם בחיים גם בשביל נוער שגדל הרבה אחרי שניר טרטר צעק שגיא בן שטרית הוא סתם גיטריסט חרא. הקאלט הזה הוא בסופו של דבר גם זה שהצליח להחזיר אותם לנגן יחד: קבוצת פייסבוק בשם "גם אני מוכן לשלם 100 שקלים ואף יותר להופעה של אינפקציה" היתה הטריגר - והבארבי המפוצץ יהיה התוצאה.
3. גבריאל בלחסן - במלאת שנה למותו
אני זוכר בדיוק איפה ישבתי ומה עשיתי ביום שהודיעו שגבריאל בלחסן מת. איך הודיעו לי על השמועה, עם מי דיברתי לאחר מכן ואיך העברתי את הזמן עד שהגיע האישור. זה היה יום נורא. זה קרה בדיוק לפני שנה. מאז יצא דיסק עם השירים האחרונים שלו ("חייך עכשיו"), וכמה מהאמנים הכי חשובים בישראל מילאו את הבארבי כדי להצדיע לו ולשירים. שנה אחרי, ובטוח שהוא לא נשכח. אני גם בטוח שהוא לא יישכח.
והאמת, כל מה שאני יכול לחשוב עליו עכשיו זה מה היה קורה אם הוא היה חי בקיץ הזה, האחרון. אני מדמיין אותו יושב בחדר שלו בתלמי אליהו שבטווח הטילים, רואה בטלוויזיה דיווחים מאני-דפרסיביים על מדינה במאניה-דיפרסיה, וחושב לעצמו שהוא השפוי האחרון שנשאר כאן.
לפני שנה, ההספד שפרסמנו כאן נחתם באמירה שהמורשת של בלחסן תהיה מורשת של חסד, לא של השדים שליוו את חייו. באווירה הציבורית הנוכחית, זה מה שאנחנו זקוקים לו יותר מתמיד. חסד ושלווה, שני דברים שאני מקווה שאולי עכשיו יש לבלחסן בשפע.
היה לו חלום שחזר בכמה שירים שלו, שהוא עף מעל לכל מיני אנשים, והוא מתבונן בהם. כמה עצוב להקשיב לזה עכשיו.
4. עוד כמה מילים לסיום
המדור שולח איחולי החלמה, בריאות ואריכות ימים לגילי ליבר, סולן ומנהיג להקת גאיה, וליגאל בשן, שאושפזו השבוע עקב שני אירועי דקירה. יחד עם פרשת בר ציון ובן עמי, קיץ תשע"ד מסתמן כאחד האלימים גם כשמדובר במוזיקאים מקומיים.