פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 64: חגיגות "קפה גיברלטר" והמארזים המוזיקליים לחג

      לא שמעתם על "קפה גיברלטר"? עורכו הראשי של הבלוג-מגזין מספר בריאיון על החשיבות שלו בתרבות ובזהויות שאינן זוכות לחשיפה. וגם: איזה שי מוזיקלי תעניקו לאהובים בחג?

      "קפה גיברלטר" הוא בלוג-מגזין-קולקטיב ששם לעצמו למטרה להאיר את החלקים החשוכים בתרבות המקומית, אלה שזוכים באופן מסורתי למעט תשומת לב, לא פעם מהסיבות הלא נכונות. אנשי הקפה הפכו את האתר לבמה משמעותית לדיון ביקורתי, ידעני ולפעמים גם חתרני בקשר שבין תרבות וזהות - בדגש על זהות מזרחית. המיקרוקוסמוס של המוזיקה הישראלית, על השילובים שבתוכה ויותר מכך על ההתבדלות שבתוכה, מפרנס לא רע את הדיון הזה.

      ארבע שנים אחרי שקם, "הקפה" הוא כבר אימפריה קטנה: מבלוג מוזיקלי קטן הוא הרחיב את תחומי היריעה לסצינות מוזיקליות קרובות ורחוקות ולתרבות במובנה הרחב ביותר: ביקורות קולנוע וטלוויזיה, סדרה על כדורגל לכבוד המונדיאל, דיון בפרוזה ושירה, ומאחוריו שורת אירועי מוזיקה ועיון ארוכה. הלילה, חברי הקולקטיב יחגגו במועדון הבארבי בדרום תל אביב ארבע שנים להיווסדו ב"פסטיבל גלוקאלי" יחד עם שורת אורחים וחברים: נסרין קדרי וזיו יחזקאל, מוריס אל מדיוני ונטע אלקיים, דולי בנד עם אמ-סי גוגה (לוס כפרוס) ונדיה קוצ?ר, הסטנדאפיסטים תם אהרון (תכנית קיציס) וגלית חוגי, המשוררים רועי חסן, תהילה חכימי ושלומי חתוכה ועוד ועוד.

      אופיר טובול,קפה גיברלטר (יח"צ , יאיר מיוחס)
      "יש פה שפע אדיר שלא מקבל חשיפה". אופיר טובול (צילום: יאיר מיוחס)

      "בעיקרון הרעיון של הגלוקאלי זה להראות את העושר התרבותי שנמצא כאן. בלי ששמים לב סביבנו בתל אביב, בירושלים ובפריפריה בעיקר יש עושר תרבויות מכל העולם. לא צריך לנסוע לפסטיבלים גדולים - יש כאן דברים מדהימים שלא מקבלים חשיפה", מסביר מייסד הקפה ועורכו הראשי, המפיק והדי ג'יי אופיר טובול. "השנה הפסטיבל נסגר עוד לפני שהתחילה המלחמה וחיכינו עד שהיא נגמרה כדי לעלות עם הפרסום ובשלב מסוים גם השבתנו את האתר בגלל המצב. זאת הייתה תקופה מאוד מאוד קשה כי אחד הבסיסים של האג'נדה של הקפה זה חיבור למזרח התיכון ואמונה במקום הזה, בכמה שהוא יכול להיות יפה - ובמלחמה אי אפשר היה לדבר על זה. זה נראה תלוש ומנותק. אנשים רק רצו לברוח מכאן, זה לא היה מרחב שהם רצו להתחבר אליו. אמרנו שרגע אחרי המלחמה נצטרך לחזור ולבנות חזרה את כל השברים. בשבילנו זה נסרין שמארחת את גיל יזחקאל, חרדי ששר מוזיקה ערבי וחולם להופיע בבית האופרה של קהיר, ויחד איתם להקה רוסית - ולהציג את העושר הזה. אנחנו לא מוותרים על להגיד שאנחנו חלק מהמזרח התיכון, לא אורחים ולא רוצים להיות אורחים".

      כשהקפה התחיל לפעול, כתבתם על נושאים שהרגשתם שלא נמצאים על סדר היום - יחסי כוח בתרבות, גזענות, מזרחיות מול אשכנזיות, והיום נדמה שיש הרבה יותר מודעות לדברים האלה. רק בשנה האחרונה אפשר היה לראות בטלוויזיה את הסדרה של אמנון לוי על השד העדתי ואת ההופעות של אורטל בן דיין באח הגדול ושל תם אהרון אצל אייל קיציס. מדברים על רנסנס של תרבות מזרחית. אתה מסכים שיש שינוי ומרגיש שהקפה הוא חלק ממנו או שהמצב עוד רחוק מלהשביע רצון? במילים אחרות: יש מה לחגוג?

      "יש מה לחגוג ויש שינוי והקפה הוא בהחלט חלק ממנו. הדברים שאנחנו אומרים היום - את אותם דברים אמרנו גם לפני כמה שנים וההתייחסות אליהם הייתה שונה לגמרי. כשהייתי כותב על מוזיקה מזרחית בארץ מהר מאוד היו מאשימים אותי שאני גזען. הייתה תקופה שכל ראיון בתקשורת היו שואלים מה דעתך על מוזיקה מזרחית, עם הדברים של יהורם גאון ונורית גלרון. היום אני חושב שזה די מיצה את עצמו ואנשים הבינו שהמוזיקה המזרחית כאן כדי להישאר. דיברו כאילו זה טרנד שיחלוף עם כל הטיעונים על האיכויות של המוזיקה, והבינו שזה לא יחלוף. בכלל, היום המון דברים אפשר להגיד יותר בקלות ולא צריך להסביר מבראשית, לא צריך לעשות כל פעם מבוא לסוציולוגיה כדי לדבר על הפערים".

      כמבקר תרבות למבקר תרבות, אתה יכול לספר על משהו אחד שאתה מאוד אוהב בתרבות הישראלית ומשהו אחר שמרתיח אותך?

      "אני מאוד אוהב נגיד את מה שתם אהרון וגלית חוגי עושים. סטנד אפ מזרחי - אבל הכי ההיפך מהבדיחות של עדות וסטנדאפ שפשוט גורם לחשוב, מבחינתי זה כמו לקחת תזה או דוקטורט ולהפוך את זה למשהו מצחיק. סטנד אפ שעושה שינוי חברתי. דברים שמעוררים אנטי - פתאום כשגלית אומרת אותם היא קורעת מצחוק ואתה אומר לעצמך וואלה. משהו שאני שונא בתרבות הישראלית, בשתי מילים: אביב גפן. מבחינתי פשוט אי אפשר לסבול אותו, ואני אומר את זה כמי שגדל על השירים שלו. והוא עוד על תקן האיכותי, הילד הרע".

      הקולקטיב של הקפה אחראי כבר לשורה ארוכה של אירועים, הופעות, מסיבות, חולצות ואפילו הוצאה לאור של ספרי שירה. מה היעד הבא מבחינתך?

      יש לי פנטזיה להקים לייבל אבל לא ברור אם יש לזה מקום בעולם היום, כשדברים כאלה דווקא נסגרים ולא נפתחים. פנטזיה אחרת שהיא הכי גדולה זה לפתוח מקום - אבל זה ממש רחוק. זה דורש הרבה יותר וזה יכול גם קצת להרוס. בעיקרון אנחנו הולכים להמשיך עם מה שאנחנו עושים: התחלנו כבלוג מוזיקה, התחלנו לכתוב על אמנות, עיצוב, קולנוע וכדורגל. בגדול החלום זה פשוט לגדול ולהתרחב, גם באתר עצמו גם מסביב. עוד מעט יעלה אצלנו פרויקט תיעוד של בתי כנסת, נגיע לקהילות ונראיין שם את האנשים. זה היופי בפלטפורמה שלנו, שהיא פתוחה להכל".

      על כוונות טובות ומתנות לחג - הערות שוליות על כמה מהמארזים לחג

      באופן מסורתי, ראש השנה (וגם פסח) מביא איתו שלל שלם של אלבומים חדשים וגם כמה אוספים שחוברו להם יחדיו על הדרך. השנה, למשל, יצאו שני אוספי קאברים בולטים: "מסיפורי פוגי אפשר ללמוד" - פרויקט המחווה של גלי צה"ל במלאת 40 שנה לאלבום "סיפורי פוגי" של כוורת, ופרויקט "שנת השבע" - שבעה אמנים מחדשים שירים לכבוד שנת השמיטה.

      המחווה לכוורת היא המעניינת מבין השניים ולו בגלל המחשבה הרבה המורגשת בעריכת הפרויקט הזה. ההחלטה לפנות להרכבים בלבד - ויתרה מכך להרכבים שמחים כמו לוס כפרוס ("שיר המכולת"), מרסדס בנד ("ביום ובלילה") ואחרות - משרתת את האווירה השמחה ששורה עליו, וזאת כבר נקודת פתיחה שהולמת את הביצועים המקוריים. גם החריגה מקו הלהקות השמחות, הביצוע של כנסיית השכל לשיר העגמומי "ילד מזדקן", היא נכונה. בצד הרעיונות האלה, ההאזנה מעלה את תחושה של "נחמד, נחמד", אבל לא הרבה יותר מזה. רוב הביצועים מחויכים אבל לא מתעלים מעל לנחמד הזה, וההפתעות מתחבאות דווקא היכן שלא מצפים: בגרסה מעולה של משפחת אלייב לקטע האינסטרומנטלי "יוסי מה נשמע" או באיחוד של גרייניק ואלתרמן לסיפור "אנשי הארון" ("ברוך זה באסה באשכנזית"!). גם ילד פעם, אולי האלמוניים מבין המשתתפים עבור הקהל המבוגר, מצליחים להעלות חיוך בגרסה מושקעת ומלאת רפרנסים ל"נחמד". אמנם קשה עד בלתי אפשרי לבצע קאבר מוצלח לכוורת (נסו לספור בעצמכם כמה הצליחו לעשות זאת עד היום), אבל בכל זאת מאכזב שבפרויקט שלם אין ולו ביצוע אחד שהוא באמת בלתי נשכח.

      המחווה הזאת, צריך להזכיר, נערכה ושודרה כבר לפני שנה וחצי, אפילו לפני שהלהקה הודיעה על האיחוד ההיסטורי. בדומה לאוסף "שרות חוה אלברשטיין" שגם הוא התעכב לא מעט, גם כאן המרחק פוגע בתנופה. להקות כמו בום פם, מונטי פיורי (שנתנו כאן גרסה באיטלקית למגפיים של ברוך), הפיל הכחול או קרח תשע כבר לא פעילות בשלב הזה כדי לקדם את הביצועים הללו או את עצמן. בצד זה, בהקשר רחב יותר, צריך לומר בבירור: עיקר תהילתה של התחנה הצבאית "הישנה" היא הפקות התרבות שלה - התרומה שלה לתרבות הישראלית היא אחד הנכסים הכי משמעותיים שלה בדיון המתמשך על עתידה. ההוצאה של "מסיפורי פוגי אפשר ללמוד" לצד שאר האוספים שיצאו בשנים האחרונות מיפו: "ארבע אחרי הצהריים", "עוד מעט נהפוך לשיר", "שעת רצון - אוסף שירי נשמה" ולאחרונה גם "סופשבוע רגוע" היא ניסיון נוסף להוכיח כי התחנה רלוונטית לתרבות הישראלית גם כיום. ובכלל, ככל שהתחנה תלמד לשחרר - בפורמט פיזי או באינטרנט - כמה שיותר דברים מאוצרותיה, כן תגדל התמיכה בה, ואנחנו נרוויח.

      "שנת השבע" הוא פרויקט שנועד להעלות את המודעות לשנת השמיטה תוך חיבור הרעיון המסורתי לחיי היום-יום ולערכים כמו: מנוחה, העצמה, שוויון, נתינה, חירות, מידתיות וקיימות. מאחורי הפרויקט - שמוצע להורדה בחינם ברשת - עומדים אנשים כמו הפרופ' דן אריאלי (מחבר "לא רציונלי ולא במקרה"), ואנשי שיווק ועסקים שונים. הסנונית הראשונה מתוך סדרת אירועים וקמפיינים שמטרתם "להביא את בשורת השמיטה אל הקהל הישראלי של המאה ה-21" היא אוסף של שבעה חידושים בהפקה של משה לוי: עידן חביב עושה את "אל המנוחה", ארקדי דוכין את "עץ השדה", דודי לוי עושה את "לוקח ת'זמן" של קלפטר, דנה עדיני את "על פני האדמה" (סך הכל, שני חידושים לשלום חנוך מתוך שבע בפרויקט שמפיק משה לוי), שי גבסו את "לתת" של בעז שרעבי, ברי סחרוף ודניאל זמיר עושים את "שדמתי" וקורין אלאל את "יש לך אותי" של תיסלם.

      אף על פי שהוא מופק מוקפד יותר מאשר "מסיפורי פוגי אפשר ללמוד", הקונספט המעורפל/תמוה של "שנת השבע" קצת מקשה על מציאת ערך מוסף בחידושים הללו. אנחנו מוקפים בחידושים, גרסאות כיסוי אינספור לכל מיני שירים, והפרויקט הזה, מלבד השמות הנהדרים שמובילים אותו, לא ממש מנסה לשכנע אותי למה להקשיב דווקא לו. גם כאן אין חידוש שמתגלה כאיזו קלאסיקה חדשה. המצטיין הוא דוכין והגרסה שלו לקלאסיקה של נתן זך. כנראה שדוכין מרגיש נוח עם הלחנים של שלום חנוך. גם באלבום הקאברים שלו "נקודת מבט" אחד החידושים הכי יפים היה הגרסה ל"אומרים שבלי" (אגב, עמיתי שגיא בן נון הפנה את תשומת לבי לכך שגם דיאנה גולבי הוציאה חידוש לשיר הזה, מתוך המחזמר החדש "שבלול" המבוסס על שירי שלום חנוך. גרסאות הכיסוי של גולבי ושל דוכין לאותו שיר יצאו בהפרש של כמה ימים. זה כבר קרה פעם עם "זה היה ביתי" של כלא 6 ואינפקציה, או "בשמלה אדומה" שקיבל שלושה קאברים לאורך הניינטיז). שאר הביצועים יפים, איטיים, נעימים, מרגוע לקראת שישי בצהריים ללא שום סערות מיותרות - אבל לא בטוח שזה משהו שיהיה שווה לחזור אליו להאזנה שנייה או שלישית.

      מה שאולי כן שווה לחזור אליו הם שירי הילדים של חווה אלברשטיין שזכו עכשיו להופיע ב-DVD חדש לקטנטנים. סרטוני אנימציה הופקו ל-20 קטעים של אלברשטיין מכל הזמנים. יש כאן קלאסיקות כמו "עץ הכוכבים" או "מקהלה עליזה" (עם סרטון מושקע במיוחד), אבל רוב הקטעים לא מוכרים לצופה הממוצע. אלברשטיין היא מספרת סיפורים נפלאה ומרגשת לילדים לא פחות מאשר למבוגרים, אבל גם אלה לא ישתעממו. בכלל, לא פעם השירים של אלברשטיין לילדים הם בעצם המבוכה של המבוגרים אל מול עולמם. כמה מהרגעים הכי מקסימים ב-DVD הם כאלה, כמו "כשתגדלי תביני" שקצת מעציב או "אשה באבטיח", שיכול היה להיות ההמנון המוצדק של מחאת הדיור. מי שמתבאס על שוק קלטות הילדים המקומי, יכול למצוא כאן לא מעט נחת.

      היום (שלישי) בשמונה וחצי בערב ייערך במועדון הבארבי בתל אביב "פסטיבל גלוקאלי" - חגיגות 4 שנים לקפה גיברלטר, בהשתתפות נסרין קדרי, תם אהרון ועוד רבים וטובים.

      קשוב מאוד 63: אביב גפן נופל ברשת של עצמו