פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 77: מה מעלה את הסעיף באלבום של שרית חדד?

      חדד מצהירה שהביאה את עצמה כמי שהיא באלבומה החדש, מה שהופך את חוסר הרגישות של השיר "תפרנים" למרגיז במיוחד. וגם: אינדי ישראלי חדש וטוב

      שרית חדד (יח"צ , צילום: גיא כושי ויריב פיין)
      הכל שמח, יאסו יהודה. שרית חדד (צילום: יח"צ)

      רועי בהריר כבר כתב את כל מה שצריך לכתוב על האלבום בהפתעה של שרית חדד, ובכל זאת חשתי צורך להוסיף משהו. כשהסלף-טייטלד של הגברת הראשונה של הזמר המזרחי שוגר לפתע אל הרשת, די שמחתי. שמחתי על האקט שנראה לי מגניב, ושמחתי גם כי בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מחבב את חדד יותר ויותר. אולי זאת ההופעה החיננית שלה ב"דה וויס", ואולי זאת העובדה שבאלבומיה האחרונים היא ביצעה כמה מהשירים המרשימים ביותר ברפרטואר שלה בעיניי, ובפרט "מאחלת לך" - מהשירים הגדולים בפופ הישראלי של השנים האחרונות.

      באלבום החדש יש כמה שירים טובים וכמה שירים חלשים, ובשורה התחתונה לדעתי הוא לא עומד בסטנדרטים הגבוהים שלה. זה כמובן מאכזב, אבל זאת עדיין לא סיבה להתרגז. מה שכן מהווה סיבה לכך הוא השיר הרביעי באלבום, "תפרנים".

      "תפרנים" הוא פרויקט מסקרן במיוחד - זהו שיתוף פעולה בין ענקים. חדד שרה טקסט של הנרי שזוכה ללחן ונגינה בבוזוקי על ידי לא אחר מאשר יהודה פוליקר, מגדולי אמני ישראל. השיר עצמו, קצבי ושמח אך סתמי באופיו. הוא מגולל שלא במפתיע את סיפורם של התפרנים, או אם תרצו, שמחת עניים. זהו קרקס תיאטרלי, דקדנטי וחגיגי בו מוצג העוני כמחזמר והדלות כהרפתקה חביבה, אפיזודה בסדרת נוער ארגנטינאית זו או אחרת. "הם לא סוגרים ת'חודש וזה כל כך קשה", צוהלת חדד בפני עובדי "פרי גליל", "החובות דופקים בדלת ותיכף יפנו אותם מהדירה" היא קורצת בחיוך למפוני גבעת עמל. מזל שיש שם אהבה. הכל שמח. יאסו יהודה.

      זה צורם מכמה בחינות. שרית חדד מציגה את עצמה כזמרת של העם, אבל חוסר הרגישות שהיא מפגינה כאן לא פחות ממדהים. ברגע הזה, יחד עם עוד כמה רגעים תמוהים אחרים באלבום, מתגלה חדד כזמרת שמנותקת ממה שהיא שרה, ובמובן מסוים ומקומם במיוחד - גם כמי שמזלזלת במאזינים שלה, באינטליגנציה שלהם ובדברים שמעסיקים אותם. אף אחד הרי לא ישים לב - בוודאי חושבים שם - אם נמכור קטסטרופה בתור שירה בציבור, מקסימום עוטפים בשיר ראשון נוסח שמע ישראל ובשיר אחרון נוסח מי שמאמין לא מפחד, או כמו שקוראים לזה היום: מסורת של שישי ישראלי.

      יש שיגידו: "מה אתה כבד, זה שיר פופ של זמרת פופ, בטח לא היהתה כאן כוונה רעה". צודקים. אבל כשזמרת מצהירה שהיא עומדת הפעם במאה אחוז מאחורי החומרים שלה ולכן היא קראה לאלבום בשמה ותו לא, אז שווה להעיר שאני מאמין שזה לא מאה אחוז שרית חדד, אלא שיקול דעת לקוי וטעם רע. בחדד עצמה, במאה אחוז האמיתי שבה, וזה כבר הוכח מספיק פעמים, יש אכפתיות הרבה יותר ממה שמשתקף בניסיון לשיר על עוני שנגמר בלי גרוש של נשמה.

      ועכשיו למשהו שונה לגמרי

      מוזיקת השוליים המקומית מתאפיינת בשנים האחרונות בפריחה נשית. הבטחות ענקיות כמו הילה רוח ואיה זהבי פייגלין קוצרות עכשיו את הפירות עם אלבומי סולו מממשים ובאים, ועודנו מתאוששים מהכניסות הלוהטות לחיינו של שמות כמו לונה אבו נסאר, דניאל רביצקי, אביגיל קובארי, רננה נאמן-הנדלר ואחרות בשנה-שנתיים האחרונות. השמות האלה אולי מעט אלמוניים, אבל כל אחת מהנשים הללו הביאה לסצינה משהו ייחודי ושונה באלבומי הבכורה שלהן, בתקווה לקחת את זה עוד צעד אחד קדימה בקרוב.

      מנגד, שני אלבומים חדשים שיצאו לאחרונה יכולים להאיר וריאציה שונה - אינדי ישראל גברי נוסח 2015. נשאלת השאלה אם בכלל אפשר להגדיר דבר כזה, "מוזיקת אינדי גברית". הגבריות היא הרי שקופה כביכול, זוהי סוג של ברירת המחדל במוזיקה הישראלית. יחד עם זאת נדמה לי שהאלבומים של יונתן לויטל וניר שלמה, שני נגנים פעילים בזירה התל אביבית, מוכיחים שאפשר גם אפשר בעיקר בגלל שהם נושאים הרבה מאפיינים משותפים.

      לויטל ניגן עם פוליקר, רות דולורס וייס, עמיר לב ואחרים ונעזר באלבום הסולו שלו בהילה רוח; ניר שלמה היה חבר בכלבי רוח, הלהקה האם של אותה הילה. בשני האלבומים חוזר מודל של זמר-גיטריסט ציניקן ששר על רקע עיבודי רוק אינטנסיביים ובלתי מתפשרים, שירי כאב, שירי שנאה, שירים בוטים ממש על יחסים מבחינת הבוז שהם מתארים. אצבע בעין של "עולם מנומס מדי", כמו שניר שלמה שר באחד השירים שלו. זה רחוק מאוד מהרומנטיקה של אלון עדר ולהקה. אם כבר, אז יותר כמו "מוזיקה למזמוזים" של ישי קיצ'לס מפוריטנים צעירים, מינוס הבדיחות.

      ניר שלמה הוא הגולמי מבין השניים. הוא שר לא טוב אבל כל מילה אצלו מגיעה מהבטן. ברקע גיטרות בס, תופים ומעט קלידים שממלאים את הפער בין המילים לאווירה. הדימויים שלו אלימים: גברים ונשים הם חיות, הכבוד העצמי מרוסק, בבוסית צריך לירות וההורים הם עלובים. זה נשמע כבר יותר טוב בשיר האחרון, "כל הפרקים", שמצליח לזקק אולי חוויה תל אביבית מודרנית ומנוכרת - מערכת יחסים ללא כל בסיס, זוגיות נטולת אמפתיה לחלוטין, שכל יציבותה נשענת על פרקים של סדרות שצריך לראות וסרטים שצריך להוריד. לא נעים להקשיב לשירים כאלה, אבל רוקנ'רול אף פעם לא אמור היה לעשות נעים. בכלל, הרוק הישראלי זקוק לאנשים שנמאס להם להתנחמד וישמחו לירוק בפרצוף של המוסכמות החברתיות. ואם זה עטוף בגיטרות וצעקות אז מה טוב.

      לויטל הרבה יותר מלודי ומדויק, ועולם הדימויים שלו בוגר יותר. גם הוא מלא תיעוב וניכור, אבל הוא פחות מתוסכל ויותר שווה נפש. האהבות שלו תמיד מפוספסות, הן תמיד נגמרות רע או אף פעם לא מתחילות. הפרידה תמיד נלעגת, פתטית. למרבה המזל, לויטל הוא מלחין מוכשר והכל מופק אצלו היטב. כמעט כל שיר כאן (מבין השבעה בסך הכל) מזדמזם די מהר כבר מהאזנה שנייה. הקול של לויטל מזכיר במשהו את איתמר רוטשילד. הוא קצת מדבר וקצת שר בקול אדיש, כאילו שהוא בז בעצמו לדמויות שמתוארות בשירים שלו. יוצא מן הכלל הוא השיר הפותח, "ילדונת", שהוא שיר אהבה קצת אחר, אבל בכל זאת - שיר אהבה. למרות האווירה הכל כך מבואסת, לויטל מפגין כאן פוטנציאל עצום להגיע להרבה יותר אנשים. יש לו קול ששווה להקשיב לו ויכולות ששווה לשים לב אליהן.

      גם האלבום של ניר שלמה וגם זה של יונתן לויטל לא מחודדים עד הסוף, אבל הם מציעים אלטרנטיבה. זאת אולי אלטרנטיבה אנוכית, אולי מרירה, אבל אלטרנטיבה.