מזלו של פסטיבל ברלין שהוא מתקיים בעיר הפורחת באירופה. בכל מקום אחר, הרמה האמנותית הכוללת של הסרטים שהוצגו בו השנה היתה מובילה לפלופ. אבל הדינמיות של הכרך הגרמני העצום איפשרה לאירוע להתעלות מעל החולשה הקולנועית. האווירה היתה טובה, שיאי מכירות כרטיסים נשברו, ומאות אלפי ברלינאים מילאו כמעט כל אולם בכל הקרנה. ברעש ההמולה שלהם, כבר קשה היה לשמוע את הטרוניות של האורחים הזרים, מבקרים ואנשי תעשייה שהלינו על איכות התוצרים, ועל ההידרדרות המתמשכת של האירוע ושל עולם הקולנוע בכלל.
כמות לא מעידה על איכות. מפיקים בימינו יותר סרטים מאי פעם, ובפסטיבל ברלין הוקרנו יותר מארבע מאות שכאלה, אבל באמת שהגודל לא קובע: בתום כשבוע וחצי של הקרנות, כמעט ואין על מה לכתוב הביתה. מצד אחד, יוצרים ותיקים בסדר הגודל של וים ונדרס וטרנס מאליק איכזבו. מצד אחר, לא התגלו יותר מדי שמות חדשים ויוצרים צעירים. אז כן, קנייה ממוצעת בסופר הרבה יותר זולה בה מאשר בקאן, אבל עיר הבירה הגרמנית לא הציעה השנה לשוחרי הקולנוע חוויה בלתי נשכחת.
ובכל זאת, אחרי כל כך הרבה ימים וכל כך הרבה סרטים, ברור שגם מפסטיבל חלש יחסית אי אפשר היה שלא לצאת בלי כמה מסקנות:
לפעמים יש צדק בעולם
לא פעם, פסטיבלי קולנוע מסתיימים בהענקת הפרס הראשי לסרט הלא נכון בגלל הסיבות הלא נכונות. במקרה זה, חבר השופטים בראשות דארן ארונופסקי העניק את דב הזהב, העיטור היוקרתי באירוע, למתחרה הכי ראוי: "טקסי" של הבמאי האיראני ג'אפר פנהי.
במבט לא מזוין, אפשר אולי בכל זאת לחשוד כי הפרס הוענק לסרט בעיקר בגלל הסיפור שמאחוריו: היוצר, שנרדף בידי הרשויות, פועל במחתרת וגם לא מורשה לצאת מתחומי המדינה, כך שהוא נאלץ לשלוח את האחיינית שלו לקבל את הפסלון במקומו. אך מי שצפה ב"טקסי" יודע כי מדובר בפנינה אמנותית טהורה שיר אהבה יפהפה לקולנוע ולרוח האדם, שנותר רק לקוות כי יוקרן במהרה בארץ כך שאפשר יהיה לדון בהרחבה ברבדיו הרבים.
לא צריך להיות כוכב קולנוע כדי להיות כוכב קולנוע
בדרכו אל דב הזהב, גבר "טקסי" על סרטים בכיכובם של נטלי פורטמן, ניקול קידמן, כריסטיאן בייל, ליה סיידו, רוברט פטינסון ועוד, ועשה זאת עם צוות המורכב כולו מאנשים מן השורה שפגש הבמאי עת נסע עם מוניתו ברחובות טהרן. על הנייר, אף אחד מהם לא שחקן קולנוע ובטח שלא כוכב, אבל כולם הופכים לכאלה ברגע שנדלקת המצלמה של פנהי, מה שמוכיח כי לא חייבים לשלם למישהו עשרה מיליון דולרים כדי למלא את המסך בקסם.
הוכחה לכך התקבלה גם ב"הוטליין", הדוקו הישראלי של סילבינה לנדסמן, העוקב אחר הפליטים והמהגרים הפונים לסיוע במוקד התל אביבי שבשמו נקרא הסרט, ואחר הישראלים שעוזרים להם. אחד מהם, אסף וייצן, הותיר על הצופים רושם כל כך מעורר השראה, חזק ובעיקר כריזמטי, שהיו מי שפנו אליו ותהו למה בעצם הוא מרוויח את לחמו כעורך דין ולא כשחקן קולנוע. למרבה המזל, האקטיביסט לא השתכנע מן ההמלצות לערוק אל המסך הגדול, וימשיך לעשות דברים חשובים יותר.
הקולנוע הישראלי ממשיך לשמור על מעמדו
פסטיבל ברלין לא ייזכר כנקודת ציון משום בחינה ובטח שלא כרגע מפנה חיובי או שלילי בתולדות הקולנוע הישראלי, אבל הוא כן שימר את המומנטום שלו בזירה הבינלאומית. שלושה סרטים ארוכים תוצרת הארץ הוקרנו השנה, ושלושתם עוררו עניין וזכו לשבחים "הוטליין" וכן "שיח לוחמים" התיעודי גם כן ו"בן זקן" העלילתי. לכך יש להוסיף את "למה?" סרטו הקצר המצוין של נדב לפיד, שזכה אף הוא להערכה ולהוקרה באירוע.
כל זה צפוי להתגלות רק כחימום לקראת הדבר האמיתי פסטיבל קאן, שייפתח בעוד כשלושה חודשים ולפי כל ההערכות, יציג בכורות של סרטים ישראלים רבים. לאיש אין ספק שזה יקרה, והשאלה היא רק אם לראשונה מאז "הערת שוליים" ב-2011, אחד מהם יצליח להשתחל לתחרות הראשית.
ג'יימס פרנקו הוא שחקן הקולנוע הבולט בדורו
בקושי התאוששנו מחשיפת היתר בה זכה ג'יימס פרנקו בגלל פרשת "ראיון סוף", וכבר קיבלנו אותו על בסיס כמעט יומי בפסטיבל ברלין. השחקן האמריקאי כיכב בלא פחות משלושה סרטים שהוקרנו בו, וכולם מן המדוברים באירוע "מלכת המדבר" של ורנר הרצוג, "הכל יהיה בסדר" של וים ונדרס ו"אני מייקל" של ג'סטין קלי, המוערך מבין השלושה, שגם הציע לו את התפקיד המאתגר מביניהם פעיל למען זכויות ההומואים שהפך למטיף נגדם.
רמתם של שלושת הסרטים לא היתה אחידה, אך פרנקו היה מצוין בכולם והוכיח את נכונותו ויכולתו להתמודד עם כל תפקיד, אמיץ ורגיש ככל שיהיה. כשלוקחים בחשבון כי הוא גם הפיק את "אני מייקל" ואיפשר את קיומו, וכשמסתכלים בלוח הזמנים לשנה הקרובה ומגלים עוד עשרות פרויקטים בכיכובו ובהפקתו, אז אין מנוס לקבוע שהוא משפיע על תעשיית הקולנוע האמריקאית יותר מכל כוכב אחר בשנות השלושים לחייו.
הטלוויזיה היא העתיד של הקולנוע אבל זה ייקח זמן
לא קל לפסטיבל קולנוע ותיק ויוקרתי למחול על כבודו ולהזמין מתחת למטרייתו גם סדרות טלוויזיה ויוצרים מן המסך הקטן. האוצרים של ברלין גילו גדלות רוח, וארגנו במסגרת החגיגה הקולנועית גם יום מיוחד שהוקדש לבכורות של יצירות טלוויזיוניות, ובראשן "סמוך על סול".
כצפוי, זה התגלה כרעיון מצוין: "סמוך על סול" נראה נהדר במקומו הטבעי, המסך הגדול. המפגש עם כוכב הסדרה, בוב אודנקירק, היה מקסים, וההתרגשות באולם היתה גדולה יותר מאשר בהקרנות של שאר הסרטים בפסטיבל. אך בשעה שלאלה היה קשה להשיג כרטיסים, בפרמיירת הספין-אוף של "שובר שורות" נספרו לא מעט קרחות באולם. מיד לאחר מכן הוצג בו הפרק הראשון והמשובח של "שקופים" מבית היוצר של קשת, ואז כבר הוא היה ריק במחציתו.
נוסף לכך, לפני ואחרי הספיישל הזה, איש לא פימפם אותו בפסטיבל וגם לא דיבר עליו או דן בו, ומלכתחילה מנהלי האירוע דחקו אותו לאחד המתחמים הנידחים בעיר. התחושה הכללית היתה שהמארגנים, העיתונאים, הצופים ואנשי התעשייה עוד לא ממש יודעים איך לעכל את המוטציה הקולנועית-טלוויזיונית הזו, וייקח עוד זמן עד שילמדו לאכול אותה.
סשנים של שאלות ותשובות הם סיבה לצאת מהבית, וזה קורה כבר עכשיו
יותר ויותר קשה להקים אנשים מהכורסה בכלל ולאולמות הקולנוע בפרט. זה לא חדש וזה גם לא שנוי במחלוקת. השאלה היחידה היא איך בכל זאת אפשר לגרום להם לצאת מהבית. כפי שהוכיחה ברלין, פסטיבלים הם אולי אחת התשובות, שכן הצופה יכול לקבל בהם דברים שלעולם לא יקבל בסלון, ובראשם מפגש בלתי אמצעי עם האנשים שמאחורי הסרטים.
כמעט בתום כל הקרנה, מי שנשאר לדיון על הסרט בין הקהל ליוצריו לא הצטער. לעתים השאלות היו מרתקות ולפעמים דביליות, לפעמים השיחה היתה נעימה ולעתים נרגזת, אבל תמיד היה שווה להקשיב לה. מרתק במיוחד היה הדיאלוג לאחר ההקרנה המיוחדת של "מכיוון היער", סרטם התיעודי הבלתי נשכח של ירון כפתורי ולימור פנחסוב מ-2004 שהוקרן בפסטיבל במסגרת תוכנית מיוחדת שהוקדשה לדוקו היסטורי. כזכור, השניים חזרו כאן ליער הליטאי שבו נרצחו כמאה אלף יהודים בזמן השואה, ובסשן השאלות והתשובות שלהם עם הקהל הקוסמופוליטי הובאו נקודות מבט ישראליות, ליטאיות, גרמניות ואמריקאיות שמעניין היה להיחשף אליהן. בסלון אולי חמים יותר מאשר בברלין, אבל אין הזדמנויות שכאלה.
סרטים בשוט אחד הם טרנד
תמריץ אפשרי אחר שעשוי לשכנע את בטטות הכורסה הוא יצירת הישגים חזותיים וירטואוזים, שחובה לראות על המסך הגדול. למשל, סרטים שנראים כאילו צולמו בשוט אחד, בלי עריכה. המניפולציה הזו כבר העלתה השנה את "בירדמן" לגדולה, ובפסטיבל ברלין הכתה שנית וסייעה ל"ויקטוריה" הגרמני והמהולל להפוך לאחד השמות המדוברים בו. הלקח ברור, ואיש לא יתפלא אם בקרוב נראה עוד במאים וצלמים שהולכים בדרך הזו.
"סינדרלה" יהיה להיט
בימים האחרונים עלה עמוד פייסבוק חדש ומבטיח בשם "סרטי איכות מזוייפים", שממציא עלילות פיקטיביות ונלעגות לדרמות פסטיבלים מסוג זה. אך עד כמה שהפוסטים שלו יצירתיים ומלאי דמיון, לא כולם מצליחים להתעלות על המציאות ועל כמה מפצצות היגון הפולקלוריסטיות והקלישאתיות שהוצגו בברלין.
אבל לא רק דרמות על חובצי חמאה קזחים הוקרנו באירוע: נוסף ל"חמישים גוונים של אפור", היו בו גם תוצרים קלילים יותר. למשל, העיבוד החדש של דיסני ל"סינדרלה", שהוצג בהקרנת בכורה עולמית בתום הפסטיבל, אולי בתקווה שהסוכריה המתוקה הזו תשכיח את כל סרטי הדיכאון שהיו קודם לכן ותשאיר טעם טוב.
ואכן, זה הטעם שנשאר: הפנטזיה שביים קנת בראנה על פי האגדה אינה ממציאה את הדלעת מחדש, אבל היא מרהיבה ושנונה ונהנית מתצוגות משחק מעולות של קייט בלאנשט כאמא החורגת המרשעת, של לילי ג'יימס מ"אחוזת דאונטון" כלכלוכית ושל ריצ'רד מאדן מ"משחקי הכס" כנסיך. הסרט המענג מתאים לכל הגילאים ועם יציאתו בארץ וברחבי העולם בסוף מרץ, בטח יהיה להיט.
בכל זאת, יש למה לחכות
אז לא צריך לעצור את הנשימה, ובכל זאת כדאי לפנות מקום בלוח השנה לכמה מפירות היבול הברלינאי, שלבטח יגיעו מתישהו גם לארץ.
"טקסי" ככל הנראה לא יוקרן מסחרית, אבל סביר שיהיה אחת האטרקציות הגדולות בפסטיבל ירושלים או באחיו החיפאי, ושוחרי הסינמטקים יכולים גם לחכות בציפייה ל"ויקטוריה", ל"אייזנשטיין בגואנאחואטו" של פיטר גרינאווי, ל"חדר האסור" של גאי מאדין ול"המועדון" של הצ'יליאני פבלו לארין ("לא"), זוכה דב הכסף בפסטיבל. מנקודת מבט מסחרית יותר, הדרמה "45 שנה", שזיכתה את שרלוט רמפלינג ואת טום קורטני בפרסי המשחק, נרכשה להפצה בידי קולנוע לב וסביר שתהיה להיט קטן. גורל דומה צפוי ל"שיח לוחמים", שבחשיפתו לראשונה עדויות לוחמים מ-1967, יעשה עוד הרבה רעש וכותרות.
אפשר כבר להעריך מה יהיה בקאן
ולסיכום, כבר בעיצומן של ההתרחשויות הברלינאיות החלו התקשורת הזרה ואנשי התעשייה לחשוב על האירוע הגדול הבא מבחינתם פסטיבל קאן באמצע מאי. נוסף לסרטים של הגר בן-אשר, יעל קיים, מני יעיש ובמאים ישראלים אחרים שמוזכרים כמועמדים לריביירה, בורסת השמות כוללת גם שלל יוצרים בינלאומיים, ובהם מרטין סקורסזה, גאס ואן-סנט, שון פן, נני מורטי, פאולו סורנטינו (זוכה האוסקר בשנה שעברה על "יפה לנצח") ורבים אחרים. בריביירה, בניגוד לברלין, אין מועדוני לילה טובים, כך שאם גם שם התפריט הקולנועי לא יהיה משביע, לפסטיבל כבר לא יהיה איך לחפות על כך.
סיקור פסטיבל ברלין - החלק הראשון
סיקור פסטיבל ברלין - החלק השני
סיקור פסטיבל ברלין - החלק השלישי
ספיישל פסטיבל ברלין בוואלה VOD