רגע לפני שהתחיל אתמול (שבת) ההדרן בהופעתו השנייה במהלך סוף השבוע האחרון בהאנגר 11, שאל אסף אבידן את הקהל, באקט התאבדותי משהו, מה בא לו לשמוע. הוא קיבל את התשובה השנואה עליו במיוחד: "One Day". זאת הייתה כמובן תשובה צפויה מאוד, אבל נדמה שגם אבידן קיווה שאם כבר נגזר עליו לבצע את הלהיט הכי גדול שלו, אז לפחות שהקהל הישראלי יבקש אותו בשמו המקורי "Reckoning Song", ולא בזה של ה"רמיקס המזוין", כדבריו.
אפשר כמובן להעריך את אבידן על האמת האמנותית שלו, אבל גם שלוש שנים אחרי אותו רמיקס עדיין קשה להבין את הסלידה שלו מהגרסה ששדרגה לו את הקריירה בחו"ל למקומות שאמנים ישראלים (שבהם הוא נוהג לזלזל בהם מעת לעת), יכולים רק לחלום עליהם.
הגישה האמנותית נטו, פלוס קורטוב של אגו מטופח, היא גם זאת שמנפקת כנראה להופעה סט ליסט קצת קשה לעיכול: שמונה (!) שירים מהאלבום הטרי ומינון להיטים בעייתי, שגורם מעת לעת להתלחשויות לא נעימות בקהל של "למה אין את הלהיטים מגלגל"צ?". ורחמים על באי המופע ביום חמישי, שאפילו לא קיבלו את הלהיט ההוא.
אמנם שירי ה-"Gold Shadow" שפותחים את ההופעה (הסינגל "Over My Head" ו-"Let's Just Call It Fate") ומשולבים לאורכה, מוצלחים במיוחד, בעיקר הביצועים ל-"The Jail That Sets You Free" הארקטיק-מאנקיזי ולהיט השריקות ההיפ הופי "Little Parcels of An Endless Time". אבל הרצפים של השירים הלא מוכרים ארוכים לפחות כמו שמותיהם, אחרים שקטים מדי ("Conspiratory Visions of Gomorrah" הלאונרד-כהני, ומיד אחריו "Gold Shadow" היום-זיכרוני). גם כשהוא מפנק באמצע הדרך עם הלהיטים המוכרים כמו "Weak" ו-"Different Pulses", הם נבלעים בקלות בין זרים ומותירים את הקהל עם חצי תאוותו בידו.
קריאה נוספת: אלבומו החדש של אסף אבידן נשמע גנרי ומהונדס
הנשק הסודי של אבידן לתלאות הסט ליסט המאתגר הוא כמובן קולו, שנשמע מדהים בלייב גם על רקע הצלילים פחות מוכרים, ונוכחות בימתית כובשת שלא תמיד ברור כמה ממנה אמיתית וכמה משוחקת. למעשה, לא פעם במהלך ההופעה תהיתי כמה מההתנהגות שלו על הבמה מודעת. האם הדברים שהוא אומר לקהל בעברית בין השירים, כמו חפירות מעיקות על אהבת אמת שמשאירה צלקות (בזמן שהאקסית מנגנת לצדו על הבמה) או שיעור מזורז בפיזיקה וגרביטציה דווקא בסוף ההדרן, נאמרים ברצינות תהומית או סתם באדיבות הוויסקי שלצדו? האם הדברים שהוא אומר באנגלית במהלך השירים הם למעשה חיקויי מחווה לג'ים מוריסון, ג'יימס בראון ואלוהים יודע מי עוד? ובעיקר, מה הקטע עם גילוח שיער החזה, והאם לא סגרנו את הפינה הזאת עם ג'ון בון ג'ובי בניינטיז?
אם לשפוט על פי מרבית האוכלוסייה ששרה את הפזמונים בהאנגר אתמול, הקהל הנוכחי של אבידן בארץ הוא קהל מבוגר יחסית, חובב מיינסטרים שמאזין לתחנה הצבאית בדרך לעבודה ובחזרה. מצד אחד זה סימן טוב שזמר ישראלי ששר אינדי פופ באנגלית הוא חלק בלתי נפרד מהמיינסטרים המקומי, מצד שני, המחסור הבולט בצעירים בקהל (ספרתי שלוש צעירות ושני היפסטרים), מעלה חשש שאבידן בדרך להיכנס לזון הרייכלי/גפני מוקדם מהצפוי. ובתור אחד שידוע באי חיבתו לפועלם של השניים, אולי כדאי שיתחיל לעשות משהו שבנושא. נגיד, גרסאות "רמיקסים מזוינים" לשירי האלבום החדש בתור התחלה.
