אחד האמנים החברים בליגת הפייבוריטים של המפיק שוקי וייס, מארק לאנגן, חזר אמש להופיע בישראל במסגרת סיבוב ההופעות של אלבומו האחרון, "Phantom Radio". האלבום קצר כמה ביקורות טובות, בעיקר בגלל שינוי הכיוון המוזיקלי של לאנגן והתנסויותיו בשטחים אלקטרונים יותר, כל זאת בזמן שהמשיך לאחוז בלפיד הדם, היזע והדמעות במילותיו. אותו לפיד לא האיר את מועדון הבארבי החשוך בליל אמש, אנשים מתחו את ידיהם בשביל להבין לאן הם הולכים, ואילו שניסו להגיע אל האור האדום של הבמה נעזרו בפנסי המכשירים הניידים כדי להבטיח להם מקום קרוב למארק לאנגן ולהקתו. אל חצי-החורף שקידם את פני האביב צירפו החבר'ה של לאנגן את האופל, שהולך בד בבד עם תדמיתו המסתורית וקולו העמוק.
אלו שהגיעו לפני הזמן תפסו את מקומם בבטחה (או לפחות כך אני מקווה) בחושך המטריד ובשעה תשע ורבע בערך עלה פרד "ליאן" ז'אק, אמן בלגי אשר הציג את עצמו בעברית בשם "ליאן" (Lyenn), שר באנגלית בקול עם הרבה פוטנציאל ומאוחר יותר באותו ערב יעלה בשקט לצד לאנגן ללוות אותו בבס. אבל קודם כל "ליאן" הוא כוכב המערבון הראשון באותו ערב, התאורה החמה שיוותה למוזיקה שלו אווירה של מדבר במערב יותר רגוע מאשר פרוע. פריטות הגיטרה החשמלית שלו הביאו את אמריקה הג'ון וויינית היישר לבימת הבארבי. הוא התחיל את הסט בשקט, ועד השיר האחרון הגביר את העוצמה עד לשיר שחתם את ההופעה עם צרחות דרמטיות, שקיבלו עידוד גדול מהקהל המגובש. הוא הודה לקהל בצניעות וירד מהבמה מהר כדי שיוכלו להחשיך את המועדון פעם נוספת.
קצת אחרי עשר עלה מארק לאנגן בפעם השישית על במה ישראלית לקול תרועה של הקהל, ופתח את הסט שלו כשהוא מתוחזק ע"י ג'ף פילדר, הגיטריסט הנאמן שלו. "When Your Number Isn't Up", "Judgement Time" ו-"Low" קידמו את פניהם של הקהל עם אווירה אינטימית. הקול הייחודי של לאנגן הגיע עמוק מתוך הגרון המחוספס והתחבר ישירות כמו כבל גס אל הגיטרה החולמנית של פילדר, והערב התחיל כהבטחה. השניים היוו צמד מוצלח ביותר במהלך הערב, לאנגן הפרש הבודד עם קולו המיוחד ופילדר (או טונטו, אם נדבק באגדה) שיתף פעולה עם ריפים מכשפים של גיטרות שהניעו אותו כאילו היה אחוז דיבוק.
אבל משהו אבד באמצע ההופעה, שאר חברי הלהקה הצטרפו והמשיכו עם לאנגן עד הסוף אך לא התחברו - לא אליו ולא אחד לשני. במערבולת הסאונד שעשתה קצת צורם בראש בגלל בעיות טכניות של המקום, נראה כי אותו "ליאן" לא הסתנכרן עם חבריו, אלדו סטרויף ישב לו בצד על הסינתסייזר/קלידים ולפעמים קפץ או התדרדר בכמה שלבים בסולמות שונים, והמוזיקה כאילו נפרעה מן המערב. לאנגן נותר הפרש בודד במערכה כשמגרונו השבור הוא נתן את הכל, ריגש את עם הקאבר לטוויילייט סינגרז, "Deepest Shade", לא שכח להודות לידידו גרג דולי שכתב את השיר, והקפיץ מיד לאחר מכן את הקהל עם החצי-להיט שלו "Hit the City", אותו הקליט במקור עם פי ג'יי הארווי.
כשהגיע רצף של שירים משני האלבומים האחרונים, הקהל המשיך להניע את ראשו מצד לצד, אך גם היו כמה שפזלו למכשירי הסלולר ונראה כי איבדו עניין. ב-"Torn Red Heart", אולי אחד השירים המרגשים ביותר מהאלבום החדש, היו כבר כמה שבחרו לפנות לכיוון היציאה. אך כמו במערבונים של פעם, גם פה הסוף היה טוב, וכשעלה לאנגן להדרן הוא הקפיד להודות בחום רב לקהל על שהגיע והוציא כמה דברי שבח על הביקור שלו בארץ, מה שתמיד עוזר להעלות את המורל. הפתיחה של "Methamphetamine Blues" הלהיבה את הבארבי, לאחר מכן הוא פינק עם ביצוע מושלם של כל הלהקה ל-"I Am The Wolf" והפתיע עם עיבוד אלקטרוני עוד יותר ל-"The Killing Season", השיר שסגר את הערב מבחינת מוזיקה. פילדר נשאר על הבמה כדי לצלם את הקהל המתלהב, לא שכח להודות עוד קצת, הכריז על סיום סיבוב ההופעות והזמין את המעריצים ללחוץ את ידו של לאנגן ליד דוכן הדיסקים מחוץ למועדון. לאנגן יודע - עם קהל נאמן לא מתפשרים.
אולי זה בגלל המצב פה בארץ, אך לי היה נראה כי הבמה של מארק לאנגן אמש הייתה מפולגת לצד ימין שכלל את "ליאן" וסטרויף, צד שמאל של פילדר והמתופף, ולאנגן עצמו נוטה יותר לכיוון האחרונים. הניתוק הזה יצר תחושה של בלאגן על הבמה, איים להרוס את אותה הבטחה אינטימית מתחילת המופע, ולאנגן כמו ב-"I Am The Wolf" היה זאב בודד, לא שייך ללהקה. כוכבי הערב בכל זאת השאירו טעם מתוק במקצת וקהל שרובו נשאר נאמן לאורך ההופעה - צורך רוקנ'רול, אלקטרוניקה והרבה חרחורים מלודיים מגרונו של הפרש בחזית.
