בספרה של אילנה ברנשטיין "בקשתה האחרונה" (הוצאת כתר, 2011) נפרדת בת מאמה השוכבת על ערש דווי. הפרידה, כצפוי, אינה קלה, טעונה מאוד ומולה ניצבת חומה של מועקה. "אמי שותקת ואני שותקת", מספרת הגיבורה, "שתי שתיקות שאין ביניהן דמיון... עם אמי הבריאה שתקתי על פי רוב, ואילו עכשיו מוטל עלי לייצר דיבור, למלא חללים שהוזנחו לפני שנים רבות, הכול בשם קשרי הדם. אין לי אמון באנשים שאוהבים את האמהות שלהם. אנחנו דור ששונא אמהות, לא בלי סיבה".
זה לא דור אחד. מאז ימי קום המדינה, אולי אפילו מלפני כן, סולדת הספרות העברית מהאם. חלל השתיקה שעליו כותבת ברנשטיין מעולם לא הצליח להתמלא. האם הישראלית היא סוג של טבע דומם ועצוב, תמונה אפורה של דמות שמראש נוצרה דהויה וממשיכה לקמול לאטה עד להתפוגגות מוחלטת. נסו לבדוק כמה פעמים נתקלתם בסופר עברי שיצר אמא במשקל קל או לכל הפחות בינוני, כמו גילה אלמגור ב"אמי הגנרלית" או קרן מור ב"יום האם".
מדוע אם כן יכולה המדיה הוויזואלית ליצור אם גרוטסקית, מצחיקה וחזקה, בעוד הסופרים אינם מתאמצים אפילו לחשוב בכיוון? אלמגור היא דוגמה מצוינת להבדלים הללו שבין האם הקולנועית המוחצנת, הממזרית והתחבולנית לדמות הספרותית הכבדה והמיוסרת. ב-1985 היא כתבה את הרומן האוטוביוגרפי "הקיץ של אביה", שבמרכזו ילדותה הקשה בצל אם ניצולת שואה. שלוש שנים לאחר מכן עובד הספר לסרט בבימויו של אלי כהן, בו שיחקה אלמגור את תפקיד אמה. מהו אם כן ההבדל בין זלדה בינשטוק הקפריזית מ"אמי הגנרלית" להניה חולת הנפש מ"הקיץ של אביה"? בראש ובראשונה זו הבמה שעליה נולדו הדמויות. "אמי הגנרלית" נוצרה בתיאטרון (במקור בכיכובה של גאולה נוני, מהאמהות העוצמתיות והחיוביות של הבידור הישראלי). "הקיץ של אביה", לעומת זאת, ראה תחילה אור כספר. עובדתית, את הרעיון ב"הקיץ של אביה" יכלה אלמגור להעביר בכל המדיות, אבל ל"אמי הגנרלית" לא היה מקום בעולם הספרות.
זו אינה רק בעיה של דמות האם. באופן כללי לסופר הישראלי תמיד היה קשה להעביר הומור. הספרות שלנו רוויה בדיאלוגים כבדים ומרוחים, שלעתים קרובות מביאים את הקורא למבוי סתום ואינם אומרים דבר. כשהיא מערבת הורים, היא בדרך כלל מוסיפה גם תחושות של אשם. "לא בלי סיבה", אומרת ברנשטיין ובמידה מסוימת גם צודקת. הרי לא בכדי אמר אוסקר ויילד שהילדים שופטים את הוריהם בשלב הביניים של חייהם. אלא שהאב עוד יוצא לפעמים זכאי, ואילו האם לעולם תהא אשמה.
היא תהיה אשמה כגיבורת משנה, אבל גם כדמות ראשית יוטל על מצחה בדרך כלל אות קין. חנה גרינבאום, האם הצעירה ב"מיכאל שלי", מובילה את סביבתה אל נתיב הקטסטרופה. אפשר שדרך החשיבה השוביניסטית-מיזוגינית מכתיבה זאת הרי במציאות שלנו, במיוחד זו של ימי קום המדינה, הבנים תמיד יצאו להילחם בעוד האמהות/בנות זוג נשארו בבית והיו עסוקות בלהשתגע. אבל נראה שמדובר במשהו עמוק מזה. ב"אישה בורחת מבשורה" מדגים גם דויד גרוסמן, כמו עמוס עוז, כמה קשה לזכור שמאחורי כל אמא עומדת אישה בעלת רצונות ותשוקות. הגיבורה עטופה בדאגות ובחוסר אונים, ורק כשהיא יוצאת למסע בשביל ישראל, היא עושה את זה עבור הילד שלה, אבל גם עבור עצמה. היא יוצרת קשר מחדש עם אהובה הישן ודרכו גם עם עצמה כאישה.
בשנות ה-50 וה-60 הצידוק עוד היה "אובייקטיבי", שהרי השואה חוללה דברים נוראיים בנפשן של אמהות עולות, בעוד החרדה הקיומית והמלחמות הבלתי פוסקות גבו מחיר כבד מהאמהות הצבריות. נראה שכאן טמונה נקודה בעייתית אחרת, שנטחנה עד דק בתרבות הישראלית, וגם בניתוח דמות האם העברית יש לה חלק: העדתיות. רוב הסופרים שלנו הם אשכנזים, שחוששים גם היום לצאת מהמסגרת שהתוו סופרים גדולים כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע (שבספרו האחרון "ניצבת" דווקא הטיף נגד נשים שלא רוצות להיות אמהות) ואהרן אפלפלד. כשדודו בוסי כתב את "פרא אציל" הוא דווקא הראה אמפתיה יוצאת דופן ומגננה על אם מכורה לסמים. גם ב"אמא מתגעגעת למלים", לא האם היא האשמה במצבה הבעייתי אלא המדינה שלא קיבלה אותה. הכותב האשכנזי אינו יכול להרשות לעצמו למצוא את החיבור לאמו או להסיר ממנה את זרקור האשמה. את זה אפשר להשאיר ל"מזרחי השבטי".
בספרה האוטוביוגרפי "טירת הזכוכית", תיארה האמריקאית ג'אנט וולס ילדות איומה תחת זוג הורים מוזר, שבחירותיו השגויות הביאו אותה לחרפת רעב וגרמו להם לסיים את חייהם כהומלסים. על אף התנאים הלא פשוטים בהם גדלה והיכולת הטבעית להצביע על הוריה כאשמים, היא מצליחה לשרטט את דיוקנם של אביה ובעיקר של אמה בעיפרון של חמלה ומחילה. ספר זה מצביע על אנשים שהרגו במכוון את חיות המחמד של ילדיהם, שוויתרו על ירושה שתבטיח להם חיי רווחה ובמקום זאת נתנו לצאצאיהם לחטט בפחים, שממש הזמינו אליהם את השנאה. אלא שוולס בוחרת לוותר על הנראטיב הצפוי והברור שכל סופר, ישראלי ולא-ישראלי, היה קופץ עליו כמוצא שלל רב.
"טירת הזכוכית" היא רק דוגמה בולטת אחת. יש בספרות העולמית גם אמהות אתלטיות, מגניבות, לוהטות וסתם נשים חביבות, אבל לא בישראל. "אין לי אמון באנשים שאוהבים את האמהות שלהם", כותבת ברנשטיין, ולא רק לה. אהבת אם נחשבת אצלנו לסוג של בגידה שבה איש אינו מעוניין להסתכן. מי שרוצה אמא שתחבק חזק, מוטב שיאזין לשולה חן.
ארבע אמהות בוואלה תרבות:
דמות האם בטלוויזיה הישראלית
דמות האם בקולנוע הישראלי
דמות האם במוזיקה הישראלית