פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חבקיני חזק: האמא במוזיקה הישראלית מצליחה למוסס גבולות

      במוזיקה הישראלית, שירים על אמא יכולים לשאת איתם תרבות שלמה ורחוקה ולשלבה במקום שבדרך כלל לא מכבד זרות. נדב מנוחין במסע למציאת חיבוק אוהב

      "בואי אמא וחבקי אותי לאט", "אמא אמא את הבאת אותי", "אמי אמי פתחי הדלת" או "לא יכול לעזוב אותך לרגע, אמא יקרה" - שירים לאמא הם דבר חוצה תרבויות. אפשר להבין את זה. בכל שפה, בכל מנגינה, כל מקצב וכל קול, אין דבר בסיסי יותר מזה. אם אצל אביתר בנאי אבא בוכה על בן בוכה על אבא, אז בדרך כלל זה אמא שרה לילדים שרים לאמא.

      זה ככה כבר בשירי הערש בילדות, לפני השינה. נשים - כך למדנו לפני חודש מפרויקט "בת המקום" של "קפה גיברלטר" - הן נשאיות של תרבות, והשירים שהן שרו בבית לילדים שימרו סיפורים נושנים ולמנגינות עתיקות. ומה חרוט בנו עמוק יותר, ממה שסיפרו לנו הורינו, בעצם מה שסיפרו להם קודם לכן הוריהם?

      אם אני חושב על אמא ישראלית, לפי הקלישאה או ברוח הסטיגמות, יש הרי שני דימויים פופולריים - האמא הפולנייה והאמא המרוקאית. בדאגה הכפייתית, בחיבה ובסך הכל, אין בין הדימויים האלה הרבה הבדל. יש משהו כמעט מנחם במחשבה שבסופו של דבר כולם דומים ברמת הפולקלור. וזה קצת מצחיק, כי כשחשבתי לקראת הכתבה הזאת על שירים ישראלים שקשורים באמהות, עלו לי בדיוק שניים, ישראלים ולא ממש ישראלים, אחד מיובא מיידיש והשני כולו מרוקאית - "על הדרך עץ עומד" של איציק מאנגר ו"מהיום שהלכת" של שמעון בוסקילה, או אם תרצו: "אויפן וועג שטייט א בוים" ו-"منهار اللي مشيتي". מעניין להקשיב להם יחד, כי יחד הם מספרים איזה סיפור ישראלי גדול, ובעצם גם סיפור אוניברסלי.

      "על הדרך עץ עומד" נכתב בוורשה בשנות ה-30, על בסיס שירי עם יידיים מסוף המאה ה-19 שבכולם מופיעה וריאציה על עץ באמצע הדרך (שתתגלגל לימים לשיר "על אם הדרך" של אלתרמן). אבל העץ הזה הוא רק המסגרת של הסיפור. השיר מגולל את סיפורו של ילד - איציק, איך לא - שרוצה לגדל כנפיים ולעוף אל העץ הבודד הנטוש באמצע הדרך, אך אמו חוששת לו, שמא יצטנן! היא מפצירה בו שילבש עוד גרביים, ועוד סוודר ועוד מעיל, שלא חלילה יחלה ויתקרר. בסוף, משקלם של הבגדים כה כבד שהציפור לא יכולה לעוף. "מה קלה היא הציפור, מה כבד לב אמא", תרגמה נפלא נעמי שמר. הסרטון הבא ישמש הדגמה קורעת לב לרוח הדברים, ושיקום מי שלא בוכה.

      מאנגר נחשב לגדול משוררי היידיש והמונים ליוו אותו למנוחות כשנקבר בארץ. תרגמו אותו טובי המחברים. בין היתר, נתן יונתן ונעמי שמר. עם השנים אפילו הופיעו לו לחנים ישראלים חדשים, למשל של נחום (נחצ'ה) היימן. הביצוע המפורסם שייך לצילה דגן ב"על הדרך עץ עומד". בשיר הילדים הזה התגלגל עולם דימויים שלם, שכמו כמעט כל שריד לתרבות היידיש בישראל, נקשר באיזה אופן לזכרון השואה. אבל מה בין הילד לאמא? היא בוכה ודואגת, ומעט נוזפת אפילו, ואיציק הקטן מתחנן "אל תבכי אמי, חבל, על מאור עינייך", אבל נכנע בסוף, בחיוך מעורב בעצב, כי הוא אינו יכול לעמוד בפניה. הוא אינו יכול לעזוב את הקן באמת.

      את "מהיום שהלכת" - כנראה השיר המרגש ביותר שנכתב לאמא בעשור האחרון לפחות - אין באמת צורך להציג, מספיק היה להיות כאן בשנים האחרונות. בכל זאת, לשם הפרוטוקול, נזכיר ששמעון בוסקילה איבד את אמו בגיל צעיר מאוד, והקדיש לה את השיר בשפת אמו. גם אם לא מדובר בציטוט ישיר, לא נדמה שהוא מתכתב עם שיר אחר, "עומרי מה נינסק יא מאמא" ששר הפייטן הגדול סמי אלמגריבי, בעצמו סמל של יהדות מרוקו. אמנם יש את "קאנא וואחדה" של כנסיית השכל, אבל לא היה להיט גדול מזה שהושר במרוקאית ושודר כל כך הרבה.

      והאמא של שמעון בוסקילה רחוקה ולא חוזרת. חנונה וטובה ודואגת ובלתי נשכחת, אבל איננה. "את מאור עיני" הוא שב ושר. הוא קורא לה ומתגעגע ונקרע. עידן רייכל הלחין ורקח מזה שיר קורע לב, ואז באה חגית יאסו והשאר היסטוריה ופרסומות של סלקום, ושיקום מאין לו דמעות בעיניים.

      מה בין "על הדרך עץ עומד" ו"מהיום שהלכת"? הכל. רעיון אחד חוצה תרבויות: גם כאן וגם כאן הסיפור האישי, המשפחתי, ובעיקר - האמהי - ייצג סיפור יותר גדול ונשכח. הילד איציק רוצה שהאם תניח לו והוא יוכל לצמוח, בוסקילה מתחנן לשוב ולהתאחד איתה. אלה בסך הכל שתי פנים של אותה האמא, ואותו הילד.

      אז יש כאן, כמובן, את כל הדרך הישראלית המוכרת מעולם שמקדש תרבות אשכנזית לכניסה למרכז של תרבות מזרחית, ממזרח אירופה לצפון אפריקה. א יידישע מאמע פינתה את מקומה למאמא. אבל זה בעצם סיפור קצת יותר גדול מזה:

      במוזיקה הישראלית, שירים על אמא יכולים לשאת איתם תרבות שלמה ורחוקה - ובעיקר להנכיח אותה במרחב הישראלי, שלא אוהד בדרך כלל לא תרבות יידיש ולא תרבות מרוקאית. לאמא מותר. אבל אפילו יותר חשוב: הקשר האישי לאמא מאפשר לשיר לעבור מיידיש לעברית ואפילו לעיראקית (כמו למשל, כפי שעשה יאיר דלאל בפרויקט האחרון שלו עם "על הדרך עץ עומד"), או מהסיפור המרוקאי לסיפור האתיופי (במקרה של חגית יאסו). האמא מוחקת גבולות מוזיקליים ותרבותיים - ובכל זאת שומרת במשהו על המקור שלה. רק אמא יכולה לעשות את זה.

      ויש עוד דבר אחד, שמשותף לשני השירים. המנגינה הנוגה והעצובה. מסיבות מובנות, בישראל כל שיר עצוב הופך להיות שיר זיכרון, והאמא בשירים עבריים, באיזהשהו מקום נורא, היא הרבה יותר מדי פעמים אם עצובה, ונורא מכך - אם שכולה. זה ככה ב"אם השלישית", או ב"ילדי איננו ילד עוד". זו האמא, ולא הילדה מגדות שיצאה ממקלט, שלא ברור אם היא בוכה או צוחקת. וככה גם בשירים תמימים אחרים שקיבלו עם השנים קונוטציות מצמררות, כמו "תמיד יחכו לך" או "יוסי ילד שלי מוצלח". האמת המחרידה היא שהיחידה מהאמהות שיש לה שם היא רחל שמבכה את בניה, ושהאמא הפופולרית כאן היא לא הפולנייה או המרוקאית - אלא אמא אדמה.

      ארבע אמהות בוואלה תרבות:

      דמות האם בטלוויזיה הישראלית
      דמות האם בקולנוע הישראלי
      דמות האם בספרות הישראלית