פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עשור למות אהוד מנור: מה קרה לילד שכתב על ערבים?

      בילדותו, אהוד מנור כתב סיפור על התעמרות בנערות ערביות. מדוע לא ביטא בשיריו את עמדותיו השמאלניות? למה חרה לו שהימין אימץ את "אין לי ארץ אחרת"? אילו שורות רצה למחוק מ"אחי הצעיר יהודה"? ואיך לא קם לו יורש? עשור למות הפזמונאי הלאומי

      כתבי יד של אהוד מנור ותמונות מהאלבום הביתי (באדיבות המשפחה , צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו)
      כתבי יד ותמונות של הפיזמונאי הלאומי, אהוד מנור ז"ל (צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו)

      "נשלחתי על ידי אמי לחנות המכולת לקנות מצרכים. בדרך ראיתי ארבע ילדות ערביות כבנות עשר, מן הכפר הערבי הסמוך לבנימינה. לידן היו מונחות ארבע חבילות של ענפים יבשים שנועדו להסקה, לבישול ולכביסה. לא הרחק מהן ישב יהודי בגיל העמידה והילדות פנו אליו בתחינה: 'יה חוג'ה, עזור לנו להרים חבילות אלה על ראשינו'. אותו אדם אף לא זיכה אותן במבט. נחלצתי לקראתן ואמרתי להן: 'אני אעזור לכן'. הנחתי את סלי והעליתי את חבילות הענפים על ראשיהן".

      "הילדות הודו לי באמרן 'כטרחרכ' (תודה רבה) ועיניהן ליווני במבט רווי תודה. אותו אדם שישב לידן ולא נענה להן משראני אמר: 'מה אתך? אין לך מה לעשות אלא לעזור לערביות נאלחות אלה?'. בלבי התעוררה משטמה עזה לאותו אדם. עלינו לעזור לכל אחד – הרהרתי – אם ערבי ואם יהודי. ומה גם שהמבקשות היו ארבע ילדות חסרות ישע".

      מאמר שכתב אהוד מנור בגיל 13, ב"הארץ שלנו", 18.5.1955 (סריקה)
      מאמר שכתב אהוד מנור בן ה-13 ב"הארץ שלנו", ב-18 במאי 1955 (סריקה)

      סיפור לא מוכר זה, "כתרחרכ" שמו, פורסם ב-18 במאי 1955 בעיתון הילדים "הארץ שלנו". על החתום: ילד בן 13 מבנימינה בשם אהוד וינר. לימים שונה שם משפחתו, ואין אדם בארץ שאינו מכיר אותו: מנור. אהוד מנור. הפזמונאי הלאומי. בטרום התבגרותו כתב מנור את הטקסט ההומני, הלא אופייני לילדי התקופה ההיא, אותו התרגשה לגלות באחרונה בתו, ד"ר גלי מנור. "הסיפור הקצר הזה", היא אומרת, "על יחס מאוד מזלזל כלפי הבדואיות הערביות ויציאתו להגנת ארבע נערות ערביות, מראה את הרגישות שהייתה לאבא ליחסי יהודים ערבים, בניגוד לנרטיב הישראלי הקולקטיבי שהעיתונים הכתיבו באותו הזמן", היא אומרת. "ליד בנימינה היה שבט בדואי, וסבא שלי שהיה פועל קשה יום עבד באופן צמוד מאוד עם משפחה בדואית ערבית. היו שם יחסי חברות מאוד קרובים, ואבא זכר איך בתור ילד הוא היה רוכב על האתון יחד עם אבא שלו כדי להשתתף בחתונות של הבדואים בכפר".

      מאז ילדותו, מנור כתב אינספור קלאסיקות ולהיטים, אבל נדיר היה למצוא בפזמוניו המוכרים התייחסות ישירה ליחסי ערבים יהודים או לשמוע אותו מביע כל עמדה שנויה במחלוקת. מנור הפליא בכתיבת יצירות מצליחות רבות בזירות שונות – הוא יצר למחזות זמר, לקולנוע, לילדים, לתחרויות זמר, למצעדי הפזמונים ועוד – אבל מחאה כמעט לא נמצאה בשיריו, לדאבונם של חבריו הטובים מהשמאל יוסי שריד, ירון לונדון וגדעון סאמט. במלאת 10 שנים למותו של גדול פזמונאי ישראל ו-60 שנים לפרסום הטקסט המקסים על הילדות הערביות, עולה שאלה מסקרנת אותה ניתן לנסח על משקל השורה הפותחת של להיטו "ימי בנימינה": מה קרה לילד שכתב על ערבים?

      אהוד מנור (באדיבות המשפחה , צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו)
      אהוד מנור (באדיבות המשפחה. צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו)

      "לא פעם הייתי בא אל אהוד עם טענות, למה הוא לא מבטא את עצמו יותר, למה הוא רק שר על ארץ ישראל היפה. אז אמנם ארץ ישראל יפה, אבל יש בה גם לא מעט דברים מכוערים. ועדיין, זה לא היה אהוד מנור", אומר לוואלה תרבות יוסי שריד, שר החינוך לשעבר, שהיה חבר טוב של מנור במשך למעלה מ-40 שנים, "דעותיו הפוליטיות לא באו לידי ביטוי בשיריו כי אהוד לא היה איש עם מזג של מחלוקת. בגלל זה הוא לא דמה לי. היה לו אופי של איש שלום בית, של איש שוחר שלום ולא שוחר ריב. אז כנראה שלא התעורר בו יצר הבעת הדעה שעלולה להיות שנויה במחלוקת. מאז שהכרתי את אהוד, כשהיה בן 21, הוא כזה היה. הוא אהב חיים, חיים אהבו אותו, והוא לא חשב שהוא צריך לעכור את שלוותם".

      גדעון סאמט, שהיה חבר קרוב של מנור שנים רבות, לשעבר העורך האחראי של "הארץ" ומקים ועורך מגזין הרשת "פה שם", אומר: "אהוד בלט בחבורה שלנו בנחמדות שלו, הוא לא היה נגדני בשום עניין. הוא דיבר תמיד בנופת צופים ובעין מחייכת, הוא אף פעם לא כעס, אף פעם לא דפק על השולחן, ולא חשב, כמוני, שהפזמונים הם המקום שבו הוא יביע את דעותיו. הוא היה מאוד לא פוליטי באמירות שלו. הוא לא דיבר על שתי מדינות לשני עמים, לא אמר מילה רעה על ראש הממשלה נניח, שצריך להעיף אותו או משהו כזה. זה לא היה הסגנון שלו. אנחנו חשבנו מדי פעם שזה קצת חבל. אבל זה לגמרי מובן, כי זה חלק מאישיותו. הוא היה ילד גדול, עירני מאוד, הוא ידע את כל הניואנסים של אהבת ישראל ושל ביקורת אפשרית. אבל הפזמונאות שלו, השירים שלו, מחזות הזמר שלו, המחזות שהוא בחר לתרגם, לא עסקו בזה. זה לא היה העניין שלו. זאת בשעה שאפשר לזהות בהחלט את הדעות הפוליטיות של החבורה שהיה נפגשת במשך שנים בימי שישי. דעותיו של ירון לונדון, דעותיו של יוסי שריד ודעותיי שלי. אחר כך הצטרף לזה אמנון דנקנר שבכלל אי אפשר שלא לדעת מה דעתו בכל עניין. אהוד לא היה מדבר נגד או כותב פיזמון על כך שמנהיג ישראלי אומר: 'רוצו לקלפיות כי הערבים נוהרים לשם באוטובוסים'. אני, אגב, לא זוכר שום פזמון שלו שעסק ישירות ביחסי יהודים וערבים בארץ. אני מכיר את השירים שלו, אני חבר קרוב שצמח איתו, אילו היה לו להיט אחד שעסק בנושא הייתי זוכר".

      אהוד מנור, עפרה פוקס, יוסי שריד, ירון לונדון וגדעון סאמט (באדיבות המשפחה , צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו)
      אהוד מנור ועפרה פוקס עם חבורתם שכללה את ירון לונדון, יוסי שריד, גדעון סמאט ונשותיהם (באדיבות המשפחה. צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו)

      "נכון, לא היה להיט על יחסי יהודים ערבים", אומרת לנו עפרה פוקס, אלמנתו של מנור, "אהוד למד ערבית, כל החברים של אביו היו ערבים. במשך עשר שנים, אף אחד לא יודע את זה, היינו נוסעים לחיפה לחג החגים של הנוצרים, בהתנדבות". ד"ר גלי מנור, שכותבת ספר על אביה אהוד מנור למכון מופת עבור משרד החינוך, מוסיפה: "בשיר 'אם יום זה יום' יש נסיון לייצר קשר חזק עם השכנים הערבים, ומופיעות בו המלים 'אם דם זה דם מגיע זמן סאלם'. אם אבא היה בחיים היום, היה לו מאוד קשה לו לראות את התדרדרות היחסים בין הערבים הישראליים ליהודים. היחסים האלה היו מאוד חשובים עבורו. השיר 'אמור שלום' הוא למעשה שיר שקורא לשכנות של ישראל לעשות שלום".

      - כמיהה לשלום זה יפה, אבל חבל שנדיר היה לשמוע בשיריו של אהוד קולות מחאתיים.

      "אבא אמר שהוא כתב שירי מחאה, אבל בגלל שטון הדיבור שלו היה רך אנשים תפסו את השירים כרכים. אבא היה אנטי מלחמתי, הוא האמין במחאה רכה ולא האמין במחאה בוטה. הוא לא האמין שמחאה בוטה מביאה לשינוי המיוחל".

      השיר "אין לי ארץ אחרת" בכתב ידו של יוצרו אהוד מנור (באדיבות המשפחה , צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו)
      הקלאסיקה "אין לי ארץ אחרת" בכתב ידו של אהוד מנור ( צילום: ראובן קסטרו)

      "אין לי ארץ אחרת", אחת הקלאסיקות הישראליות העצמתיות ביותר ואחד משני השירים שנכתבו על מצבתו של מנור, נולד – גם לדברי פוקס וגם על פי התפיסה הרווחת – כשיר שמאל. הוא נוצר כתגובה מאוחרת למותו של אחיו יהודה במלחמת ההתשה, ומנור אמר בעבר כי רצה באמצעותו למתוח ביקורת על אוזלת היד ועל היעדר ההתייחסות למותם המיותר של חיילים רבים בזמן המלחמה. כאשר השיר פורסם באמצע שנות השמונים הוא נתפס כשיר מחאה נגד מלחמת לבנון. אבל בהמשך אומץ דווקא על ידי הימין, שהשתמש בו בין השאר בהתנתקות מההתנחלויות ברצועת עזה. הצד הימני של המפה התעלם כנראה מהחלק הביקורתי בשיר: "לא אשתוק, כי ארצי/ שינתה את פניה/ לא אוותר להזכיר לה,/ ואשיר גם באוזניה/ עד שתפקח את עיניה". "לאהוד חרה והיה קשה עם זה שהשיר אומץ על ידי הימין", אומרת פוקס. יוסי שריד, חברו, מוסיף: "זה נכון, אני חושב שהדבר חרה לו. אם קוראים את המילים, הן קצת יוצאות דופן ביחס ללקסיקון הקבוע של אהוד. אני לא חושב שיש לימין איזשהו צידוק לעשות שימוש בשיר. אני חושב שהכוונה היתה לגמרי הפוכה. אבל אתה יודע, הימין הוא תמיד במצוקה, אין לו שירים אחרים להתלות בהם. אז הוא נתלה גם בשירים שלא שייכים לו".

      פוקס אומרת כי לאורך חייו היו בקשות רבות ממפלגות משני הצדדים לעשות שימוש בשיריו של מנור בקמפיינים פוליטיים. "אהוד תמיד סירב לבקשות האלה". בהקשר זה, מעניין שדווקא חברו יוסי שריד, שוודאי ידע על התנגדותו לשימוש פוליטי בשיריו, הגה סיסמת בחירות המבוססת על שורה משירו של מנור - "אין לי מרץ אחרת". איך הרגיש עם זה מנור, אני שואל את שריד. "לפי מיטב זכרוני, לא ביקשתי רשות, לא קיבלתי רשות, אבל גם לא שמעתי מחאה מצדו".

      קברו של אהוד מנור (באדיבות המשפחה , עפרה פוקס)
      קברו של אהוד מנור, עליו מופיעות מלות שירו "אין לי ארץ אחרת" (צילום: עפרה פוקס, באדיבות משפחת מנור)

      מחאה לא, שלום כן. מנור השתתף בעצרת התמיכה בהסכמי אוסלו, "כן לשלום, לא לאלימות", שבסופה נרצח ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין. "זו היתה תקופה של פיגועים, והרבה אמנים לא הסכימו לבוא להופיע בעצרת. ואבא בא", אומרת ד"ר גלי מנור. "אני אף פעם לא הלכתי לעצרות, ולעצרת ההיא החלטתי ללכת כשצ'יץ' פנה אליי, ואמר לי שזה לא פוליטי דווקא בהכרח, ואמרתי לו 'אתה יודע, אני בא'", אמר מנור בריאיון לשלמה ארצי בערוץ הראשון, "ובאתי בעצם כדי להחזיר את 'אין לי ארץ אחרת' הביתה. וכשאני אומר 'להחזיר את אין לי ארץ אחרת הביתה, אני מתכוון למקום שפוי, ימין או שמאל, אבל שפוי. הייתי נתקף לפעמים כאבים פיזיים כשהייתי נוסע ברכב ורואה לפני במכוניות את הסטיקרים, אחד ליד השני, את 'אין לי ארץ אחרת', שזה שורה משיר שלי, ליד 'רבין רוצח' או 'רבין בוגד', פשוט אמרתי, למה זה מגיע לי, זאת אומרת, להתדרדר לחברה כל כך מפוקפקת?". ארצי שאל: "אתה מרגיש כאילו לקחו ממך את השיר והשתמשו בו בצורה שאתה לא רצית?", ומנור השיב: "כן! ואז עליתי על הבמה ודיברתי אל הקהל שם, ביקשתי מהם לשיר יחד אתי את השיר והם שרו את זה, אני חושב, הרגע הכי מרגש בחיי כאדם וכפזמונאי".

      - האין זה ראוי שיוצר מוכר ומוערך יביע את דעתו בנושאים פוליטיים? אנחנו לא חיים בשוויץ.

      יוסי שריד: "נכון. אהוד לא התיר למפלגות להשתמש בשיריו כי זה מכניס אותו למחלוקת, ואהוד ברח ממחלוקת כמו מפני אש. לי יש תפיסה אחרת של תפקיד האמן. אני חושב שאמן בעל שם שראוי לשמו וראוי לאמנותו בצר לו, בכואב לו ובמקומם לו צריך להגיד את דברו. אחרת מה בצע גם באמנותו וגם במעמד שהוא רוכש לעצמו?"

      - לא מופרך יהיה להניח שמנור לא הביע את דעותיו הפוליטיות מחשש מפגיעה בהצלחתו המסחרית.

      שריד: "יכול להיות. אני נטיתי לו חסד חברות".

      גדעון סאמט: "היה לו העדר דעתנות מופרזת. בהכרח מי שדעתן שם את עצמו, את האני שלו, במרכז. ואהוד היה בעל אגו מאופק. יש מספיק אמנים שמביעים את דעתם כל הזמן. אהוד לא היה אחד מהם. אני הייתי מוותר על דבריו של יאיר גרבוז. לא רק משום שהתוצאה שלה היתה הפוכה ממה שהוא התכוון, אלא גם בגלל שהוא לא בנוי בדיוק לבטא את דעתו באופן משכנע ומשפיע להמונים".

      עפרה פוקס (ראובן קסטרו)
      עפרה פוקס, השבוע (צילום: ראובן קסטרו)

      על אף שביטויים פוליטיים חד-משמעיים המזוהים עם השמאל, שירים ישירים על יחסי יהודים ערבים ואמירות שנויות במחלוקת הם עניין נדיר בשיריו, כתב מנור את השיר "הביתה" בביצועה של ירדנה ארזי, שנחשב לשיר מחאה הקורא לנסיגת צה"ל מלבנון. השיר יצא בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1983, ועורר סערה, לימים זוהה עם המאבק לשחרור חיילים חטופים; מנור גם כתב שירים על כמיהה לשלום, למשל "עוד יבוא היום" שביצעה נתנאלה ושירים אנטי מלחמתיים; בנוסף, ישנו שיר גנוז ולא מוכר, אותו פוקס חשפה לראשונה בפני כותב שורות אלו במסגרת כתבה במעריב לפני מספר שנים, "הדגל שלי" שמו, שבו כתב מנור "הדגל שלי הוא הקשת/ וההמנון שלי הוא הרוח/ המטבע שלי היא השמש/ והמפה שלי חלון פתוח". "זה שיר קצת פוליטי, שיר מאוד שמאלני", אמרה לי אז פוקס, "אהוד כתב 'והמפה שלי חלון פתוח' כי הוא רוצה להחזיר את השטחים. מתאים לאיזו מפלגה לקחת את זה. אהוד היה שמאלני, גם כל החברים שלו".

      בעוד שבשיריו קשה למצוא ביטויים מובהקים לשמאלנות שלו, מנור ביטא דעות אלה בהופעותיו, למורת רוחה של פוקס. "היה לנו מופע ביחד, 'שפה משותפת', שם הוא דיבר בצורה קיצונית מהצד השמאלני של המפה. הוא דיבר על הבמה על השלום ועל הערבים. כשראיתי שהוא מגזים וחלק מהקהל בטוח היה ימני, עצרתי אותו. הערתי לו. אהוד, די, די, נעזוב פוליטיקה".

      השיר "אחי הצעיר יהודה" בכתב ידו של יוצרו אהוד מנור (באדיבות המשפחה , צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו)
      השיר "אחי הצעיר יהודה" בכתב היד של יוצרו אהוד מנור (צילום: ראובן קסטרו)

      רק מעטים יודעים כי מנור התחרט על חלק מהמילים שכתב באחד משיריו הגדולים ביותר, "אחי הצעיר יהודה", אחד משירי ההספד הבולטים ביותר. השיר נכתב לזכר אחיו יהודה וינר שנהרג בעת מלחמת ההתשה בגיל 19, ובוצע במקור על ידי להקת גייסות השריון בשנת 1969. מנור התחרט על המלים הבאות מהשיר: "אחי הצעיר יהודה/ האם אתה שומע?/ האם אתה יודע?/ כל חבריך הטובים/ נושאים דמותך עמם,/ ובכל הטנקים על קווי הגבול/ אתה נמצא איתם". בית זה מהשיר נעלם כלא היה בספר "אין לי ארץ אחרת", באלבום "שפה משותפת" ולוואלה תרבות נודע כי מנור ביקש מאבי טולדנו לא לבצע את הבית הזה במופע שהתקיים בהיכל התרבות במלאת 60 למנור. "כזכור, אני אחד הסולנים המקוריים של השיר", אומר לנו טולדנו, "אהוד תמיד היה אמר לי שאני בדיוק בגיל של יהודה אחיו, שנהרג, ובכל פעם שהוא היה פוגש אותי הוא היה מדמיין איך אחיו יכול היה להראות. לפני הערב המיוחד, הוא ביקש שאשמיט את הבית הזה. הוא חשב שהמילים יותר מדי מיליטריסטיות ולא בדיוק נחוצות לשיר. 'לא כדאי שתשיר אותן', אמר לי. בכל אופן, אני שכנעתי אותו לא להוריד את הבית". טולדנו, שעבורו כתב מנור בין השאר את הלהיטים "איך עף הזמן", "בדרך חזרה", "דיינו", "עוד נגיע" ו"לאן נוסעת הרכבת", מוסיף כי המקרה הזה מעיד כי אהוד היה מתלבט נצחי.

      "זו תמיד היתה חידה למה אבא השמיט בכמה מקרים את הבית הזה מהשיר", אמרת לוואלה תרבות גלי מנור. השבוע התברר לה בפעם הראשונה מה הסיבה להשמטה, כפי שלימדו דבריו של מנור לטולדנו. " אבא מאוד התלבט אם לכתוב ללהקות צבאיות או לא. הלהקות הצבאיות היו ביטוי למשהו שהוא לא רצה כי הן בדרך כלל ביצעו שירי 'אנחנו' מאוד לא אישיים. אבא ניסה להביא משהו קצת אחר, את הדבר האישי. בשיר 'אחי הצעיר יהודה' אבא עשה משהו די נועז. הוא לקח את שיר השכול הישראלי שהיו לו חוקים די ברורים, לפיהם אתה אמור לפאר את הנופלים, ובאופן מובהק מוציא את הקלישאות משיר השכול. הוא הופך את שיר השכול למשהו אישי ואנטי מלחמתי. בעקבות יצירת השיר הזה אבא קיבל את העבודה לתרגם את המחזמר 'שיער'".


      מדוע בתרבות הישראלית עדיין לא קם יורש לאהוד מנור? וזאת בשעה שחלפו כבר עשר שנים מאז מותו ב-12 באפריל 2005. "לאהוד לא קם יורש כי הוא היה יחיד ומיוחד, במובנים מסויימים גאון", אומרת לנו ירדנה ארזי. "הוא שיקף את הישראליות, היה אח שכול, איש ההתיישבות העובדת ונטול ציניות. בנוסף לזה, החלל לא התמלא כי המדיה מאוד השתנתה. אני לא יודעת אם אהוד של היום היה מצליח כמו אהוד אז בעידן ריבוי הערוצים, כשאין מדורת שבט".

      "למה לא קם יורש?", אומר יוסי שריד, "אני חושב שהמילים איבדו מעצמתן, ולא רק בפזמונים. איזה ספר אתה זוכר שיצא לאור באחרונה ועורר כאן הדים מיוחדים? אין כוח למילה. במקרה הטוב, אם אתה רוצה להטעין אותה באיזשהו כוח, אז אתה צריך לעשות פרובוקציה. ואהוד לא היה איש של פרובוקציות. הוא היה איש של ההיפך מפרובוקציות. אתה צריך לומר דבר שנאה, ואהוד לא היה איש שונא. מה לעשות. לפעמים זה עיצבן אותי. יש לי הרבה דברים לומר בזכות האהבה, אבל יש לי גם לא מעט דברים לומר בזכות השנאה. שנאה זה מנגנון לגיטימי להגנה עצמית".

      אהוד מנור, עפרה פוקס וילדיהם (באדיבות המשפחה , צילום: עליזה פלורנטל, צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו)
      אהוד מנור, עפרה פוקס וילדיהם (צילום: עליזה פלורנטל, באדיבות המשפחה, צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו)

      "אין ספק שאהוד הוא תופעה, איש אשכולות ויוצר בפרספקטיבה מאוד רחבה של תחומים. אחת לדור או לכמה דורות אנחנו זוכים להנות מפרי יצירתו של אמן כזה. פה מדובר באדם שהתמקד רק במלה. היום אתה רואה שיש נטיה גוברת של יוצרים לכתוב ולהלחין", אומר מנכ"ל אקו"ם יוריק בן דוד.

      "אני לא מאמין שיש דבר כזה יורש בתחום היצירה, אנחנו לא מדברים פה על מנהיגות או מלך. לכל יוצר יש את הייחודיות שלו, את גודש ואיכות היצירה שלו, והוא מתאים לזמן ולמקום בהם הוא חי. לאהוד מנור אין יורש, כמו שלוואן גוך אין יורש", אומר יואב גינאי, חבר של מנור, פזמונאי ומגיש בטלוויזיה וברדיו. "רוחב היריעה של אהוד היה ייחודי ולא היה אופייני, גם לא בדור שלו. גם פזמונאות, גם תרגום, גם שידור וגם ידע עצום במוזיקה ובקולנוע - הוא ראה כל סרט שעלה למסך. היה לו עניין גדול מאוד בהרבה מאוד תחומים. והיתה לו סוג של אובססיה או חריצות או רצון לממש את עצמו מבחינת עבודה. רצון כל הזמן לעבוד, לייצר, לכתוב. הוא קם ב-4 בבוקר והתחיל לכתוב. הוא לא הפסיק. הוא אמר לי ששערי החיים לא עומדים להיות פתוחים לנצח. ואגב, הוא האמין מאוד בראיית העתיד. אין לי ספק שהוא ידע שהוא הולך למות. את התוכנית האחרונה שצילמנו ביחד הוא התעקש לצלם בבית קברות. ויומיים לפני מותו הייתי בחדרנו המשותף, ברדיו בתל אביב עמוס הדיסקים והתקליטים. זה נראה כמו מחסן. בקושי יכולת לראות את השולחן. והנה אני בא ורואה להפתעתי שהכל נקי. הוא אמר, 'תראה, פסח, אני מנקה'. אמרתי לו, 'עברו הרבה פסחים ולא קרה דבר'. 'ככה אני מרגיש הפעם', הוא אמר. ואז הוא חיבק אותי".