פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 93: הגיע הזמן לתת כבוד לרוני דלומי

      האלבום של דידה הוא דוגמה לאמריקנה ישראלית מוצלחת, ריקי גל מוכיחה שהיא אחת הזמרות הטובות שיש בישראל ורוני דלומי לא הולכת לשום מקום וטוב שכך. בלוג המוזיקה הישראלית של נדב מנוחין

      דידה - " Modern Love Songs"

      יש בשנים האחרונות גל של אמריקנה במוזיקה הישראלית. ניתן למצוא במדינתנו יותר ויותר אמנים שמתעקשים על קאנטרי ואמנים שמתעקשים על בלוז ושפע של מוזיקאי פולק לגווניו. רובם שרים באנגלית. רוב הזמן זה משעמם באופן קיצוני. כמה סבלנות כבר יכולה להיות למוצר ש: 1. שוב נשמע כמו ניל יאנג/דילן/באקלי/וואטאבר; 2. כמובן פחות טוב מהמקור; 3. מתעקש על אנגלית גם התוצאה סתמית; 4. והכי חשוב: מנותק מההווייה המוזיקלית בישראל, מהקהל הישראלי, ומכל מה שנמצא מחוץ לתל אביב.

      למרבה המזל יש גם יוצאי דופן. אחת מהן היא זמרת בשם דידה, והיא עושה הכל נכון. לפעמים היא זמרת ג'אז ולפעמים נמצאת באזורים של רוקנרול רך, היא מגישה מעולה, והיא אולי לא ממש מחדשת ומזכירה לא מעט אמנים אחרים - קרן אן וליסה ג'רמאנו קופצות לראש מבחינת הקול וההגשה, עלמה זהר מבחינת הווייב - אבל היא לא נשמעת כמו חיקוי. האלבום החדש והקצר שלה (השני, מתברר), "Modern Love Songs", הוא כנראה אחד האלבומים החמודים של השנה.

      יש לה אס בשם "ג'ק נייס" - קטע רוקנרול מדבק שמוכיח שכל מה שצריך זה רעיון טוב וקצת שובבות (ואם יש להקה של בוקרים מאחורה אז מה טוב), חידושים מוצלחים לווילי נלסון ("Healing Hands of Time") ולרנדי ניומן ("Losing You"), ועוד כמה שירים מהוקצעים היטב על אהבה. בכל המחוזות שהיא נוגעת בהם - בלוז, קאנטרי-רוק, ג'אז, פולק - העיבודים והביצועים הם של מקצוענית. זה לא מספיק חדשני או אפילו מקורי במיוחד, אבל כן מלא קסם.

      מניגוד עניין לניגוד עניין באותו עניין

      שגיא בן נון כתב כאן על ניגוד העניינים החריף בו מצויים הזמר אייל גולן והשדרן ירון אילן, לאחר שזה חתם בחברת הייצוג של זה. הוזכר בטור כי מדובר בתופעה שנפוצה גם מחוץ לז'אנר הים-תיכוני, אבל האמת היא שבישראל הערבוב הזה נצמד למסורת ותיקה של ממש. קשה למנות את כמות המוזיקאים שהיו (וחלקם עודם) במקביל עיתונאים במקומוני תל-אביב וכתבו או ערכו ביקורות מוזיקה. מדובר בהמונים. יש יותר ממבקר אחד שחצה את הקווים והתחיל לכתוב שירים, ויותר משדרן אחד שהפך לזמר ממש. יש כאלה בשפע לאורך הדורות.

      וזאת אפילו לא תופעה מוזיקלית בהכרח: גם כמה מבקרי קולנוע בישראל יצרו בעצמם סרטים בשנים האחרונות - והמשיכו לכהן כמבקרים. תעשיית הבידור הישראלית פצפונת. בלא מעט מהמקרים האלה הנוגעים בדבר עמדו בגבורה מול הסכנה שבניגוד עניינים, אבל חלקם גם לא. ספק אם יש לזה פתרון מלבד להצהיר על גילוי נאות. ספק אם יש טעם לכפות פתרון אחר. הצעה אחת ידידותית למשתמש: העובדה שמשהו חוקי, לא אומרת שהוא אתי ומוסרי. וזה נכון כמובן לגבי כל דבר.

      כדאי לשים לב

      שריקי גל הוציאה את אחד השירים הכי טובים שלה מזה שנים. "דקה לפני כותרת בעיתון" שכתבה גל עם מאיר גולדברג והלחין יהודה פוליקר, עוסק באיזה אסון סמוי מן העין, כנראה אלימות במשפחה. בניסיון הקודם שלה גל רצתה להתפוצץ, והכוונות הטובות התמסמסו לה בין הידיים. בשילוב של עדינות ותקיפות, נחישות ורגישות, היא ממקמת את עצמה כאיזו מבוגרת אחראית, ומזכירה שהיא קודם כל אחת הזמרות המעולות שהיו כאן.

      זמרת אחרת שחזרה לאחרונה עם סינגל חדש ומוצלח היא רוני דלומי. אני לא שייך לאלה שאוהבים לבוז באופן אוטומטי לדלומי ושאר יוצאי "כוכב נולד". זה נכון - הרבה אשפה יצאה מהתוכנית ההיא, אבל דלומי היא משהו אחר. אחרי "תחזיקו" המצוין שהפך אותה לזמרת בפני עצמה, "איש של לילה" הוא המשך באותו כיוון: מיינסטרים מוקפד, דרמטי אבל לא מגוחך, ובאיזה אופן - מלא בכנות שכל כך חסרה לפופ הנשי בישראל. אבל ממש חסרה. אני לא אוהב את כל מה שדלומי מוציאה מתחת לידיים שלה, אבל אני מאמין לה. וזה כל הסיפור.