שרת התרבות והספורט הנכנסת מירי רגב, ברוכה הבאה לירושלים. זאת העיר הענייה בישראל, מקוטבת בין עשירים ועניים, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, מרכז אליטיסטי ושכונות פריפריאליות מוזנחות. עיר בירה שמפגרת אחרי אחותה הצעירה והאופנתית, תל אביב, בכל היבט תרבותי - וזו עדיין האחרונה שבבעיותיה.
ההחלטה של השרה הנכנסת, הראשונה בקדנציה שלה, להעביר את עיקר פעילות המשרד לירושלים - וליתר דיוק, לשלוחה בשייח ג'ראח - מעוררת הרבה שאלות. מספיק מילים נשפכו על התאמתה או אי התאמתה של רגב לתפקיד, ואין טעם לחזור על מה שכבר נדון שוב ושוב, ולא תמיד לגופו של עניין. נאמר רק זאת: בישראל כדאי להיות קודם כל חשדנים ביחס להצהרות של פוליטיקאים, ורגב הרוויחה את החשדנות כלפיה ביושר. כך גם לגבי החלטתה זו.
ככל שמתבקש לתת לרגב להיכנס למשרד, ללמוד את פעולתו ולברך אותה שתצליח למעננו. צעד הפתיחה שלה הוא כמובן פרובוקציה. יש כבר מי שמנסה להציג זאת כפרובוקציה כלפי האמנים השמאלנים מתל אביב, אבל האמת היא שזאת פרובוקציה מקומית ונקודתית מאוד. הבחירה של רגב למקם את עצמה במקום נפיץ ומתוח כל כך כמו שכונת שייח ג'ראח, היא לא מתוך אהבת מרדכי - כי אם משנאת המן ותושביה של השכונה. ספק אם רגב תעודד משהו במיקום הישן-חדש מלבד מתח תמידי וקבוע. לשרת התרבות יכולה להיות השפעה מבורכת בעיר שנואשת למעט רב-תרבותיות, וכולי תקווה שהצעד הזה לא מסמן את הקדנציה שלה.
אני מאחל לרגב שתפעל ומאחל לנו שתפעל אחרת. ככלות הכל, תפקידו של משרד התרבות הוא בעיקרו תקצוב ועידוד. במישור הפוליטי, מן הסתם, הקדנציה של רגב תעמוד - בדיוק כמו קודמיה - במתח שבין השאיפה של האמנים משמאל לחופש ביטוי בלתי מוגבל לבין עמדותיה הלאומיות. במישור המעשי, למעבר שלה לירושלים יכולות להיות השפעות מבורכות: התרבות בירושלים נואשת לתקציבים, להכרה, להזדמנויות לאמנים צעירים ולמוסדות המעודדים תרבות. מספר מועדוני ההופעות בירושלים, למשל, הוא זעום וכולל פחות או יותר שני מקומות ושני חצאי מקומות. זאת עיר שעד לפני כמה שנים לא היה בה כמעט אף קולנוע מתפקד בתוך העיר.
ראש העיר ניר ברקת מציג ממש בימים אלה תוכנית חומש לעידוד בשם "ירושלים 2020", הכוללת התייחסות לאותו "מעמד יצירתי" כחלק מעתיד העיר - אך במקביל קיצץ ברקת מתקציב התרבות העירוני ונראה כי הוא מעדיף להשקיע בתיירות ובהייטק כחלק מחזון המיתוג שלו. שרה שתדחוף לחזק את התרבות מקרוב במשרדי הממשלה תוכל לסייע עד מאוד. יותר חשוב, אני מקווה שרגב תשכיל - כחלק מהאג'נדה הכנה שלה - לשנות את סדרי העדיפויות התקציביים במשרד התרבות לטובת הפריפריה בכלל ושכונות הקצה בפרט, שממילא לא נהנות מהצגות תיאטרון ירושלים. היא תוכל לעודד ולהעניק תקציבים למוסדות הפועלים בשכונות הקטמונים, גילה, פסגת זאב, קריית יובל, בית צפאפא - מקומות בהם יש שיעור גבוה של אוכלוסיה מוחלשת, יוצאי אתיופיה וחבר העמים לשעבר, וגם לא מעט ישראלים ותיקים, מזרחים ואחרים, שלא נהנים באופן עקבי מעוגת התרבות. כשרה, היא תוכל אף לעמוד בחזית מול נסיונות הדרת הנשים בעיר - באירועי תרבות ציבוריים ובכל מקום. רגב, באסרטיביות שלה, יכולה לפעול באופן משמעותי במישורים האלה.
לצד זאת, יש אתגרים ירושלמיים שבהם ככל הנראה המינוי של רגב עשוי לאכזב. סגן ראש העיר, עופר ברקוביץ' מתנועת "התעוררות", כבר בירך על המינוי, אבל סביר להניח שצפוי לו מאבק מר איתה במאבקים על עידוד תרבות חילונית בירושלים, לרבות בתי קולנוע בשבת - מוקדי חיכוך תמידיים בין חילונים וחרדים בעיר. קשה להאמין שרגב השמרנית תצא מגדרה בתחום זה. בעניינים אחרים עשויה להיות ממש סכנה: שרת הספורט החדשה תיאלץ להתמודד מול אנשי הימין הקיצוני בקרב אוהדי בית"ר ירושלים (כמו גם בקרב כלל אוהדי הספורט בישראל). העמדה שלה כלפיהם, בין אם תגבה אותם ובין אם תגנה, עשויה להבעיר את העיר.
ירושלים היא עיר עם מרקם עדין. חרדים, חילונים, דתיים, מסורתיים, מוסלמים, נוצרים, אוכלוסיות שונות ומשונות, המחולקות ביניהן על פני מוקדי מחלוקת שמבטלים את החלוקות המסורתיות לימין ולשמאל. המיקום שלה בירושלים ידרוש מרגב לעסוק בבעיות אלה ברגישות רבה יותר, מאשר, נניח, בעיות הקליטה בדרום תל אביב. אבל אולי צריך להסתכל על זה אחרת: אולי המעבר לירושלים הוא בסך הכל הפרדת כוחות בין רגב ואנשיה לאמני תל אביב הלעומתיים. הפרדת כוחות, אני בטוח, שתתאים לכל הצדדים.