גיא ויהל - "שמים בוערים"
האלבום החדש של גיא מנטש ויהל דורון נקרא "שמים בוערים". אל תדאגו, האפוקליפסה עוד לא כאן, וגם לא שום דבר שדומה לה. להפך כמעט: האלבום החדש של גיא ויהל לא נמלט מהיום-יום. תערובת של אהבה, פרידה, פלצט וגיטרות. הנוסחה הזאת היא זו שהפכה את השירים של גיא ויהל ללהיטים, אבל היא גם זו שמונעת מהם להשתחרר מהשבלונות המעיקות, ומהכוונות הטובות לפרוח.
"בא לי לדבר" הוא להיט מוצדק, אבל אם יעירו אותי בשלוש בלילה לא בטוח שאצליח להבדיל בינו לבין "רצים באוויר", הלהיט מהאלבום הקודם. שיר הנושא הוא כמעט שיר מחאה, שמדגיש דווקא ילדים שאין להם לאן לחזור. זה שיר שטומן בחובו כוונה ואכפתיות כמעט מרגשת, אבל כל זה נבלע מתחת לחן משעמם באופן קיצוני. "בצד הטוב של הכוכב" מצטט את "הנסיך הקטן" אבל באופן פשטני מדי. האלבום נגמר ב"סוסעץ" הידוע של איינשטיין וקראוס - החידוש הרביעי לשיר הזה רק במהלך הכמה שנים האחרונות (קדמו לו גידי גוב, עלמה זהר ורונה קינן, וקובי אוז), וגיא ויהל אולי מעניקים לו גרסה משויפת, אבל לא מצליחים להוסיף עליו פרשנות חדשה או מעניינת. סה"כ שמונה שירים, 28 דקות. מוצר פופ-רוק להיטי, אבל לא משכנע.
במובן מסוים, גיא ויהל הם היורשים הלגיטימיים (והמוצלחים יותר) של להקות כמו סינרגיה: גרסה מעט יותר מתוחכמת ומעט יותר מודרנית של רוקנרול סטנדרטי ומוכר לעייפה, עשוי טכנית ברמה גבוהה, שמעדיף לבטא רגישות עמומה על פני זעם, מייצר להיטים אך נוטה לקלישאות, פונה בעיקר לנוער, מידבק ועם זאת משעמם. הנוסחה הזאת מוכרת מאוד: העשור האחרון עמד במוקד עלייתה של הרגישות הגברית החדשה במוזיקה הישראלית, עולם שבו גברים מאצ'ואיסטים בוכים בלילה שוב ושוב - אלה שנות פריחתם של אמנים כמו דור דניאל, עידן עמדי, עילי בוטנר, קובי אפללו, עידן חביב, נתן גושן, לירן דנינו, הראל סקעת והראל מויאל. האם זה אותנטי? אולי. בניגוד למספר אמנים אחרים מהז'אנר - גיא מנטש ויהל דורון לא מרגישים לי כמו יצרני להיטים ציניים לפי משקל. גם ההפקה שלהם מתוחכמת ואלגנטית יותר. ועדיין, המוזיקה שלהם נעדרת אלמנט שמפריד בין להיטי רדיו גנריים לבין המנונים גדולים מהחיים: ייחודיות, מקוריות, לכלוך, נקודת מבט יוצאת דופן. השניים עושים כמעט הכל לבד - מקליטים, מנגנים, כותבים וכמובן שרים. חרף המיומנות המרשימה שלהם, נראה כי הם זקוקים מאוד למישהו מבחוץ שינער אותם למחוזות פחות מוכרים. עד אז, השמים הם עדיין אותם שמים.
עמית ארז - "איפה אנחנו" והפרידה של הסיקרט סי
עמית ארז, מגיבורי האינדי הישראלי, הוציא לפני כמה שבועות אי.פי. בן חמישה שירים שבו הוא שר לראשונה בעברית. "איפה אנחנו" זה נקרא. המעבר של זמרים ששרים באנגלית לשפת אמם יכול להיות לא פשוט ולא בהכרח מתגמל - תשאלו את גבע אלון ושי נובלמן. במקרה של ארז, הוא מתגלה ככותב רגיש וחד גם בעברית וכרוקר בלתי מתפשר בכל שפה, מה שעושה חשק עצום לאלבום מלא בעברית - פרויקט שכנראה יידחה קצת. מבין חמשת השירים, בולטים במיוחד "אם לא תתני אהבתך" הרך, שמושמע אפילו קצת בגלגלצ, והמנון הרוק "ערב נייר ומספריים". זה נגמר בטקסט מצמרר ונפלא, "שחפים": "היה מעגל של שחפים מעלי ויריתי בהם אחד אחד. אין בי צער או חרטה. הם נפלו ביחד מסביבי כמו כל הימים שלי. וערימת פגרים זו תהיה לי למזכרת שפעם האמנתי לציפורים והיום אני רק כותב שירים". בום. עוד חץ בבטן.
להאזנה לאי.פי. "איפה אנחנו" של עמית ארז במלואו:
ההקשר הוא מכריע, וכנראה שליצירה הזאת בעברית לא צפוי המשך בקרוב. ביום רביעי יעלה ההרכב בהנהגתו של ארז, הסיקרט סי, על במת תמונע בפעם האחרונה (בינתיים). ההרכב, הכולל גם את המוזיקאים המעולים יעל שפירא, יואב בריל, דודי ברקת, שחר חזיזה ודורון טלמון, מתפרק לאור נסיעתו של ארז לחו"ל, אחרי אלבום מופתי שנשא את שמו ונבחר כאחד מאלבומי השנה שעברה של וואלה! תרבות. "אלבום רוק נהדר, שלא מחקה ולא מתחנף ומוציא לך את הקרביים ביופי שלו", כתבתי עליו כשיצא, ובאמת הוא היה נקודת אור ייחודית, מקורית ומרגשת בים של להקות חקייניות ויומרניות, נקודת השיא של האינדי הישראלי באנגלית בעשור האחרון - לא פחות.
לכבוד הפרידה רקחו חברי הלהקה מיקסטייפ פרידה מיוחד לקוראי וואלה! תרבות, והרי הוא כאן בצירוף כמה מילים מהלהקה:
"ההופעה הקרובה בתמונע היא מעמד מרגש, מהול בעצב וגם בשמחה. חשוב לנו להיפרד מקהל המעריצים שלנו כמו שצריך, גם בשבילם וגם בשבילנו, וגם להיפרד מעצמנו. נבוא לסגור חמש שנים עמוסות ונפלאות עם חיוך ועם המוזיקה שלנו, כי כך ראוי. נבצע כמעט את כל האלבום המלא שלנו וכמובן גם מספר שירים מאלבומי עבר שאנחנו מבצעים קבוע מאז שהתחלנו. מחכים לראות אתכם איתנו שם".
הבחירות של עמית ארז:
Daniel Johnston - Life In Vain
"אני אוהב את הכנות והשקיפות של היוצר הזה, שאין לו אף מסיכה והפגיעות שלו אמיתית וגלויה לעיני כל ללא שום נסיון לייפות. באותה נשימה המילים של ג'ונסטון גם מלאות בכוח, אהבה וחיים".
Tom Petty - Time To Move On
"האם הזדקנתי כי אני שומע טום פטי או שאני שומע טום פטי כי הזדקנתי? אם זה קשור לגיל או לא, זה כבר אבוד במקרה שלי. בשנים האחרונות אני מקשיב לו הרבה, הפשטות שלו כובשת אותי, גם במוזיקה וגם בהגשה, והוא אלוף בלכתוב שירי פופ יפים עם טעם של פעם".
הבחירה של יעל שפירא:
אבישי כהן - שיר פרידה
"בגרסה האינטימית הזו שפחות הושמעה בארץ (השיר הופיע גם באלבום קודם של אבישי, "שעות רגישות") יש סולו בס חשמלית מרטיט שהופך לי את הבטן".
הבחירות של יואב בריל:
Paul Simon - Train In The Distance
"כולם אוהבים את הצליל של רכבת שחולפת במרחק". זאת לא הסיבה לרוב הפרידות?
Robyn - With Every Heartbeat
"בלדת פרידה מושלמת שאפשר באותו הזמן לרקוד אותה ולבכות איתה. כשעוצמים את העיניים קל לדמיין שזו בעצם קייט בוש".
הבחירות של דודי ברקת:
ניסו - Sail On
"ניר ניסים כהן aka ניסו הוציא אלבום בכורה יפהפה לפני כמה חודשים. כל שיר באלבום הוא תמונה קטנה וכנה מהחיים או מהזיכרון האישי, והשיר הזה הוא קולאז' של פרידה-תקווה-הודאה והודיה והכל בפחות מ-3 דקות".
The Dears - Warm And Sunny Days
"מתוך אלבום המופת של ההרכב הקנדי, "No Cities Left". שיר שמזקק את הכאב האמורפי שבפרידה ואת ההבנה שמשהו כבר לא יחזור. הפקה שמצליחה להיות מינימליסטית ועשירה בו זמנית וזמר שהיה תלמיד מצטיין של מוריסי".
Belle And Sebastian - If She Wants Me
"שיר שהוא ממתק ממכר שקשה להיגמל ממנו, כמו שקשה להסתגל לריק שבפרידה. שורה אחת בטקסט מסכמת את זה נהדר: And it was hard Like coming off the pills that you take to stay happy".
וזהו שיר הפרידה של הסיקרט סי, "Drug":
הופעת הפרידה של הסיקרט סי תתקיים מחר (רביעי) בתיאטרון תמונע בתל אביב, בשעה תשע וחצי.