פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 26: עמית ארז טובע בים של יופי

      עמית ארז באלבום חדש ויפהפה שייכנס לכם ללב ולקרביים בעדינות ובנחישות. וגם: למה לאמנים שלנו אין היכל תהילה שישמור ויכבד את פועלם? טור מוזיקה ישראלית

      Amit Erez - The Secret Sea

      כשחושבים על רוקרים ישראלים ששרים על דיכאון, חושבים על עמיר לב, על נעם רותם, על אביב גדג' וגבריאל בלחסן. זה האחרון, שערב מחווה רב-משתתפים (וסולד אאוט) עתיד להתקיים לזכרו ממש בשבוע הבא במועדון הבארבי בתל אביב, דמיין מוזיקה של מחלה כמו "מוזיקה של גיהינום - זה לא אושר, זה סתם חיוורון". הגיהינום של עמית ארז, באלבום החמישי שלו "The Secret Sea" עם הרכב הליווי באותו השם, קשור מאוד בים. כמעט כל שיר באלבום הזה מאזכר מים באיזה שהוא אופן. בפסיכואנליטיקה של יונג מים בחלומות מסמנים רגשות; ב"ואלס עם באשיר" דיברו על הים שמסמן פחד - בשביל ארז הים לפעמים הוא אזור האסון, לפעמים הוא התרופה. בעולם הפנימי היפהפה הזה, הוא נסיך הגאות והשפל.

      האזינו לאלבום במלואו כאן:

      מעט מאוד אמנים בשוליים הישראלים זכו להייפ כל כך גדול סביבם בעשור האחרון כמו ארז, ששימש בעבר גם כאחד הגיטריסטים של איטליז - והאמת, בצדק גמור. צריך לדבר גלויות: יש מגוון די רחב של אמנים באינדי הישראלי ששרים באנגלית, וחלק לא מבוטל מהם (בלי להזכיר שמות), כושל בשיטתיות בכתיבה בינונית תמורת ארומה בינלאומית, מעריץ הפקות משוכללות מתוך תקווה שזאת תחפה על כל השאר, או סתם נסמך על גימיקים כאלו ואחרים. בסצינה כזו ארז הוא נקודת אור נוצצת: הוא פרפקציוניסט, כל הברה שלו במקום וכל מילה באה להגיד משהו, והעיצוב המוזיקלי מוקפד ומרגש. ב-"The Secret Sea" הוא מגיע לשיא שלו. זה אלבום רוק נהדר, שלא מחקה ולא מתחנף ומוציא לך את הקרביים ביופי שלו.

      החזון של ארז מתממש קודם כל בזכות להקת הליווי המצוינת שלו, ובמיוחד צריך לציין את יעל שפירא הצ'לנית. הצ'לו הוא כבר מזמן בן בית ברוק הישראלי - בשנים האחרונות הוא מככב במיוחד הודות לכוכבות כמו מאיה בלזיצמן (כולם), והדס קליינמן (בעיקר אסף אבידן) וקודמיהן יובל מסנר וקרני פוסטל. ושפירא בהחלט שייכת לעילית הזאת. ארז הוא בבסיסו אמן פולק שאוהב גיטרות, והצ'לו כאן משחרר אותו, מעדן ומוסיף עומק לעולם הסאונד הייחודי שנוצר כאן. שפירא ונגנית כלי ההקשה נגה ארז שרות גם קולות רקע נהדרים להרמוניה סוחפת יחד עם שאר חברי הלהקה המצוינים (יואב בריל, דייב ברקת ושחר חזיזה).

      בכל ים היופי הזה אפשר לטבוע: "Not About Us" הוא סימפוניית-רוק על אהבה שכוחות אחרונים מחזיקים אותה (והמהדרים ימצאו רמיקס מהמם ביופיו של נדב רביד), "Whenever the Sun Comes" הוא שיר ערש עצמי לאנשים שלא רוצים להירדם, "Slow Burning Light" הוא יצירה שכבר ממש שייכת לשעות שמשתדלים לדבר בהן בשקט גם כשרוצים לצרוח ועל "Afterlife" עמד כבר עמיתי אמרי מרמור שהוא מהנה לא פחות מהשיר באותו השם של ארקייד פייר שיצא השנה, ובמקרה הוא גם שיר השנה של וואלה! תרבות

      גם שאר השירים כאן נהדרים - חלקם הופיעו בגרסאות דומות ב-EP שיצא בשנה שעברה - והם כולם שלובים במסע המשונה של ארז אל תוך הים הגדול. ויש כאן סיפור מסע מעניין, מהילדות, דרך אוסף שירי מחלה, מחאה נגד האור שבחוץ וכל מה שהוא חושף באופן מטריד, ולבסוף יש גם גאולה בשיר הנושא, תפילה שמזכירה באיזו נימה לא-מודעת גרסה איטית ל-"Strawberry Fields Forever", מסע אל תוך הים הסודי עצמו. ארז הושווה בלי סוף לסינגר-סונגרייטרים כמו אליוט סמית וניק דרייק שלא היתה להם גאולה, אבל ראוי לאהוב אותו בשם עצמו. עוגן הרם, זאת הפלגה שכדאי לצאת אליה.

      למה לנו אין היכל תהילה משלנו?

      בשבוע שעבר נפל דבר בקליבלנד, אוהיו. נירוונה, האי-סטריט בנד (להקתו של ברוס ספרינגסטין), פיטר גבריאל, קאט סטיבנס, KISS ואחרים הוכרזו השנה לחברי היכל התהילה של הרוקנ'רול אחרי הצבעה של מומחים והקהל הרחב. זה אירוע גדול, רב-רושם, מנופח כמובן אבל גם הגיוני. אחרי הכל, בעולם הבידור האמריקאי יש היכל תהילה לכל דבר כמעט, כל ענף ספורט וכל תת-ז'אנר וכל מדיום וכל תפקיד. אצלנו, ממש כמו שכבר שנים אין טקס פרסים מוזיקלי משמעותי (עם כל הכבוד לפרס אקו"ם), אין שום דבר שקרוב לזה. בחודש האחרון דיברו די הרבה פעמים על אמנים מזדקנים שנשכחו בדרך, על מורשת שנעלמת ועל דור שלא ידע את יוסף. יאללה. במקום להתבכיין, יש מה לעשות ויש את מי לכבד ואיך גם בלי להזדקק לפרס ישראל. והכי כדאי זה כשהאנשים שחולקים להם כבוד עדיין נמצאים כאן.

      שיר אחד (בעצם כמה) בשבוע - מדור ברכות ופרידות

      גלי עטרי, אחת הזמרות הגדולות של הפופ הישראלי מעודו, תציין השבוע 60. היא התנסתה בהכל - גרוב וארץ ישראל ושירי זיכרון ושירי ילדים ובשנים האחרונות מחפשת יותר את הסלסולים. במקביל, אחותה הגדולה יונה, שזכורה בעיקר מהמופעים שלה עם אילי גורליצקי (כמו "שלמה המלך ושלמי הסנדלר") חגגה השבוע 80. לכל אחת מהן קריירה מפוארת ומקום מובטח של כבוד באיזה שהוא היכל תהילה וירטואלי.

      וכמובן גם דידי מנוסי הלך לעולמו. למרות שהוא כתב לא מעט שירים, מעטים מהם נשארו בתודעה, ובעיקר "מי שחלם", "לי ולך", "בת שישים (כי אמיתית היא ולא סמל)". הנה "קול אורלוגין", קלאסיקה ישראלית נושנה, בביצוע ריקה זראי. יהי זכרו ברוך.

      איזה אמנים ישראלים אתם הייתם מכניסים להיכל התהילה? ספרו לנו בפייסבוק