שוק הספרים הישראלי עבר לא מעט טלטלות בשנים האחרונות ועתידו, כך נראה, לוט בערפל. השינויים המשמעותיים החלו כבר לפני יותר מעשור, כשצומת ספרים נכנסה לשוק שבו שלטה עד אז באופן בלעדי רשת סטימצקי, ותוך זמן קצר הצליחה להנחיל את שיטת המבצעים הקבועים שהוזילו משמעותית את מחירו של הספר הבודד. גם סטימצקי החלה להציע מבצעים אטרקטיביים משלה, והוצאות הספרים הוותיקות נאלצו להתאים עצמן לתנאים החדשים בענף. השחיקה במחירם של הספרים (וכתוצאה מכך השחיקה בהכנסותיהם של המו"לים ושל הסופרים), הביאה את הכנסת לחוקק בשנת 2013 את "החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל" שאמור היה לתת מענה לבעיות הנ"ל. אולם כניסתו של החוק לתוקף בפברואר 2014, בשילוב עם קריסתה הכלכלית של רשת סטימצקי עד שנקנתה בידי רוכשים חדשים הגבירו עוד יותר את חוסר הוודאות בענף הספרות הישראלי.
לקראת שבוע הספר המתקרב ובא, פנינו לאנשי ספרות שונים וניסינו לברר מה מפריע להם במיוחד בספרות העברית ובשוק הספרים הישראלי, וכיצד היו רוצים שהתחום הזה יראה בעתיד.
"יש היום שפע של ספרים, אבל אין 'ספרות עברית'", אומר פרופ' מנחם פרי, מייסד ועורך הוצאת 'הספריה החדשה' ומי שמלווה את הספרות העברית יותר מארבעים שנה. "קיים אוסף מקרי של ספרים שנכתבים בעברית, אבל כדי שתהיה ספרות עברית צריך להיות דיאלוג שעוסק בה, צריכה להיות ביקורת, צריכים להיות מאבקים ספרותיים, צריכות להיות מגמות, ומגמות הפוכות שנלחמות בהן, וכתבי-עת שבהם אפשר לפרסם מחקרים ומסות, כל מה שבונה מערכת ספרותית ויוצר מודעות של הספרות לעצמה ולדרכיה ולהיסטוריה שלה".
גם המשוררת והמתרגמת טל ניצן מתייחסת לחסרונם של כתבי עת משמעותיים שיובילו את הספרות העברית. "כתבי עת מעניקים לספרות חיו?ת נחוצה שמעבר לספרים, והם אחד המאפיינים של חברה תרבותית באמת", היא אומרת. "חסרה לי סצנה של כתבי עת רבים - חיים, פעילים, מתפתחים לאורך זמן, מנהלים רב-שיח רב-קולי, בניגוד ל-מחזיקים מעמד בשיניים ובציפורניים עד שנאלצים להיסגר, או מוציאים גיליון שנתי או חצי-שנתי בדם ויזע".
אל התקווה של פרי וניצן לאקלים ספרותי תוסס יותר, מוסיף הסופר ניר ברעם תקווה לאירועים ספרותיים שיעניינו גם אנשים צעירים. "לפני שנתיים הייתי ביריד הספרים בגוודלחרה, מקסיקו", הוא נזכר. "כשהתקרבנו לבניין ראיתי תור ארוך של כאלפיים איש, רובם המכריע אנשים צעירים מאוד. 'טוב, אז איפה הפסטיבל שלנו, ברחוב הבא?', שאלתי. 'זה הפסטיבל', אמרו לי. לאורך כל אותו יום התפלאתי שוב ושוב כשראיתי את הקהל במפגשים ובדיונים: אנשים בגילאי 17 או 20, לפעמים ממש נערים ונערות - מקשיבים, מצטלמים, רצים במבוכי הפסטיבל, לפעמים שואלים שאלות שלזאבי הספרות הוותיקים נראו תמימות. אבל זה היה נהדר", הוא מסביר, "יכולת לחוש בכוח עז של חיים שם; לדבר על ספרות, לנשום ספרות, לקרוא, להקשיב, להתעמת, אלה דברים בעלי ערך ואין להם תחליף".
בישראל, לפי ברעם, הדור הצעיר פוקד אירועי ספרות שונים, אבל נעדר מהפסטיבלים הגדולים. "מדובר בעניין עקרוני", הוא מדגיש, "כאשר מגיע קהל צעיר יותר השאלות אחרות, הדגשים שונים, וקשה לקיים שוב את אותו דיון הנודד כבר שלושים שנה בין מסגרות שונות. ברור שכדי שזה יקרה צריך להתחולל שינוי מהותי בתכנים, בדגשים, במשתתפים, אבל הייתי רוצה לראות תור ארוך של צעירים מחוץ לפסטיבל ספרים בישראל. זה לא בלתי אפשרי".
לשנות את חוק הספרים
לחוק הספרים נודעה כאמור השפעה גדולה על שוק הספרים הישראלי, ולטענת עורכת תחום התרגום בהוצאת מודן, ארנית כהן-ברק, הפתרון לעתיד ספרותי טוב יותר חייב להתחיל בשינוי החוק. "לצערי החוק, שכוונותיו אולי היו טובות, הסתבר כאסון לענף מבחינות רבות", מסבירה כהן-ברק. "הוא ייקר מאוד את הספרים, פגע במכירות בצורה קשה, ועוד עלול להביא לסגירתן של הוצאות ספרים. אני חושבת שחייבים לטפל בו מיידית, עוד לפני תום תקופת הניסיון (שלוש שנים, י.כ)".
בנוסף לחוק הספרים בחרה כהן-ברק להתייחס גם לקשיים בעבודתה היומיומית כעורכת תרגום. "מבחינתי כעורכת שתפקידה לבחור ספרים טובים מכל העולם הראויים להיתרגם לעברית, הבעיה הקשה ביותר היא בעיית העודפות", היא מספרת. "בשל הקלות הבלתי נסבלת של שליחת חומר באמצעות דואר אלקטרוני, מגיעים אליי מדי יום קרוב למאה אימיילים שלכל אחד מהם מצורף הספר הכי חשוב/מרגש/מחכים/פורץ-דרך/מצחיק, שנועד לשכנע אותי להקדיש מזמני לספר, ולקבל החלטה אם לרכוש אותו או לדחות אותו תוך פרק זמן קצר מאוד. רק הטיפול בניכוש המיילים הלא-רלוונטיים, גוזל ממני המון זמן ואנרגיה ומותיר מעט מדי זמן לבחון לעומק ולאורך זמן את הספרים שאנו רוכשים לתרגום".
כהן-ברק מסבירה כי אילוצים שונים, כמו אולטימטומים מסוכני ספרים בחו"ל, מאלצים הוצאות לא פעם לרכוש ספרים שחלקם לא ראויים לתרגום. "מהסיבה הזאת", היא מסבירה, "חל לדעתי סחף של ממש באיכות הספרים המתורגמים שרואים אור, בכמות וגם בתרגום עצמו. מוציאים יותר מדי ספרים מתורגמים. מכיוון שהיה לי מאוד קשה להשלים עם המצב הזה, הפתרון שמצאתי מבחינתי היה ליצור סדרה לספרות יפה שבה יוצאים לאור מעט ספרים, אבל כאלה שאין בהם שום פשרות ברמת הספרות וברמת התרגום".
לעומת הטענות של כהן-ברק על עודפות בתחום הפרוזה המתורגמת, טל ניצן מצביעה על כך שבתחום השירה המתורגמת ישנו דווקא צמצום מדאיג. "כרגע הוצאה אחת קטנה, 'קשב לשירה', של אדם אחד, רפי וייכרט, נושאת על כתפיה את רוב המשא החשוב הזה, כשהוצאות אחרות ('כרמל', 'אבן חושן'), מטפטפות מדי פעם, וברוב ההוצאות הגדולות התחום הזה כמעט לא קיים. זאת אנומליה". אולם לא רק מצבה של השירה המתורגמת בכי רע, מציינת ניצן, אלא גם מצבה של שירת המקור. "כואב לי שהולך ונעשה קשה עד בלתי-אפשרי לפרסם ספרי שירה בישראל, אלא במימון עצמי. אין לי עכשיו די מילים בשירה או בפרוזה להסביר כמה המצב הזה עקום ודורש תיקון מהיר".
ומה לגבי ספרות ילדים? סופרת הילדים שהם סמיט מקווה שהעניין של ילדים בספרות יחזור להיות כבעבר. "אני מייחלת לכך שיקרה הבלתי אפשרי והקריאה תשוב להוות לילדים מה שהיתה לי ולרבים מבני דורי - צורך פנימי חיוני ונושא שעוסקים בו בחברת הילדים", היא אומרת. "הייתי רוצה שבני ובנות הזמן הזה יחוו את ההידלקות וההתאהבות בסופר ובסגנונו הייחודי, את התשוקה, את התחושה שכעת עליהם להניח יד על כל מה שכתב - ולהצליח להשיג את הספרים. הייתי רוצה שתהיה להם היכרות הן עם הקלאסיקונים של ספרות הילדים - בארץ ובעולם - והן עם הסופרים הפעילים בעת הזו. הייתי רוצה שגם מורים ומחנכים יגלו התמצאות בשטח ולא ישאלו את הסופרת שהגיעה אליהם האם התחילה לכתוב היום בבוקר, כמה ספרים כתבה ואיך זה שאין אף ספר משלה בספריית בית הספר".
כמו מנחם פרי, טל ניצן וניר ברעם, גם סמיט מעוניינת בבמות ספרותיות ראויות שיאפשרו לקיים שיח מעמיק סביב ספרות ילדים. "נחמד שיש בלוגים שונים ומשונים העוסקים בספרות ילדים", היא מסבירה, "אך אלו אינם יכולים להוות תחליף לבמות מקצועיות". לדבריה, ספרות הילדים צריכה לחזור ולהיות משימה לאומית חשובה שתעודד הוצאה לאור של ספרי מקור איכותיים, אך עם זאת, גם עורכים ומאיירים יכולים להשפיע באופן משמעותי על איכות הספרים. "הייתי רוצה שלעורכים יהיה את הכוח לסרב לפרסם ספרים חסרי ערך הנכתבים בידי ידוענים וידוענים למחצה, ושלמאיירים יהיו הכוח והיכולת לסרב ולא לרומם ולשדרג בכישרונם טקסטים שאינם ראויים לראות אור".
בגנות הצרכנות ובשבחי השעמום
יערה שחורי, סופרת ועורכת ספרי מקור בהוצאת כתר, היתה רוצה שהקוראים יחדלו להתייחס לספרים כאל מוצר שתפקידו לבדרם ותו לא. "ספר אינו מוצר צריכה", היא מצהירה. "על אף טבלאות רבי המכר, על אף המבצעים הקיימים והגנוזים, על אף שספרות יכולה להקסים, לשעשע ולרתק, אין תפקיד הספר בהכרח לבדר אותנו. אין הכרח ללכוד אותנו בפסקה הראשונה לבל נשתעמם. האם תגובה רגשית עזה היא האפשרות היחידה שנותרה לגיטימית? הרי מותר ואף רצוי להשתעמם, לתהות, להתאמץ, להגיב בזעם. לא מוכרחים מיד להתבדר".
שחורי גם מצרה על הנטייה הרווחת להחליף את הקריאה בסדרות טלוויזיה איכותיות. "כבודן של הסדרות האלה במקומו מונח וכמעט אבסורדי להילחם בקיומן או בהצלחתן", היא מסבירה, "אבל, וזה אבל גדול, כשמסתפקים בעיקר בהן משהו נידון להיעלם, משהו ערטילאי ולא מוגדר ככל שיהיה שמגיע עם הקריאה. התקבעה אצל רבים התפיסה שסוגי מדיה אחרים חופפים ומחליפים בקלות את הספרות. דין צפייה בסדרה כדין קריאה. ונדמה לי שאנשים מוכנים להקצות קשב וסבלנות רבים יותר לסדרה מאשר לספר. אולם בזניחת הספרות אנו זונחים גם חלקים יקרים בעצמנו".
גם הסופרת לאה איני, שבשנה שעברה ראה אור ספרה ה-18 במספר, מביעה תקווה כי האקלים הספרותי יקדש פחות את הצרכנות והבידור, וידע לתת מקום משמעותי ליצירות איכותיות ולא פופולריות. "הייתי רוצה שבספרות העברית תהיה מניפה תוססת של קולות ספרותיים ולא פחות מזה, מערכות בקרה תרבותיות שתראינה לנכון לדאוג שמגוון הקולות הללו יישמר, יהדהד ויחלחל לציבור קוראים פתוח יותר", היא מייחלת. "כיום, יותר מתמיד, הספרות ושוק הספרים נבחשים כאחד בתוך קדרה גדולה היושבת על כיריים דרוויניסטיות. קצף הביכורים למעלה, הסופרים המוכרים (עם דגש בכ"ף ובלי) הקלים לעיכול באמצע, ואלו שמתיימרים להותיר איזה משקע בתחתית. האם זה יקרה? לא. אבל זה מה שיפה בספרות, שמהצד התמים והמעז של הכתיבה - עוד אפשר לדמיין".
נעה ידלין, זוכת פרס ספיר לשנת 2013, דווקא מבקשת להחזיר את הספרות הישראלית לקרקע המציאות מציאות בה אנשים קמים בבוקר והולכים לעבודה. "הייתי שמחה אם הספרות העברית היתה מגדלת קצת יותר גיבורים עובדים", היא אומרת. "כלומר, לא סופרים, ציירים, רקדנים, הוגים ואקדמאים (בספרים מסוג מסוים), ולא טייסים, דיילות ופרסומאים (בספרים מסוגים אחרים). פשוט עובדים, באחד משלל מקצועות בלתי-רומנטיים שהאנושות מציעה לנתיניה הבשר-ודמיים; נניח, שינניות (ושיננים) ומורים לשל"ח ומנהלי מעבדה במרכזי שירות סלולריים ומטפלים באמנות ושמאי מקרקעין. הייתי שמחה גם אם חיי העבודה היו מקבלים נפח רב יותר בספרים ובכך משקפים חלק גדול ומעניין כל כך מהחיים; ולא, למשל, מוזכרים בפסקה וחצי בעמוד 288, רק כי העורך העיר ש'במה היא עובדת בעצם? את לא מתייחסת לזה לאורך חמש מאות וחמישים עמודים'. הייתי שמחה לכל אלה, לא רק כי זה מעניין, בעיניי, וכי החסר הזה משונה ולא טבעי; אלא כי זהו עוד צעד בעיני בדרך לנורמליזציה של הספרות העברית: פחות רומנטיקה, פחות פאתוס, פחות קיטש; יותר ארציות, יותר חילוניות, יותר בני אדם ופחות סמלים".
חינוך לקריאה דיגיטלית
לקראת סיום, אי אפשר שלא להתייחס לפן הצעיר ביותר בשוק הספרים הישראלי הספרים הדיגיטליים. רון דהן, משורר, סופר ומייסד 'אינדיבוק', טוען כי "הבעיה העיקרית בספרות הדיגיטלית היא בחינוך השוק, ציבור הקוראים וההוצאות עצמן", ומסביר כי דרוש הון לא מבוטל על מנת שמיזמים של ספרות דיגיטלית יצליחו לשווק את עצמם לציבור הרחב, על מנת לשכנע אותו לשנות את הרגלי הקריאה שלו. עם זאת, דהן נשאר אופטימי באשר להתפתחות של הספרות הדיגיטלית בישראל. "לפי הדו"ח השנתי של הוועדה המייעצת לחוק הסופרים, המכירות הדיגיטליות עלו ב-250% בשנת 2014 לעומת 2013. מהניסיון בשטח אני יכול להגיד בוודאות שהמספר הזה יכפיל את עצמו ב-2015 ואפילו ישלש. החדירה של הספרות הדיגיטלית תגיע לשיא ב-2016 וכנראה שתיעצר, כפי שקרה בארה"ב". דהן אף חושב שהספרות הדיגיטלית, שלא כמו המצב כיום, תהפוך לחלק בלתי נפרד מעולם הספרות הישראלי ומשיקוליהן של הוצאות לאור. "יחד עם זאת", הוא מתנבא, "הספרות העצמאית תתפתח והכוח של רשתות הספרים ושל העיתונות יעבור לקוראים עצמם".
אילן בוק, מייסד המיזם הדיגיטלי 'בוקסילה', פחות אופטימי מדהן ומצביע על הקשיים שחוק הספרים מציב בפני הספרות הדיגיטלית. "התחרות בין החנויות הדיגיטליות גדלה וזה תמיד טוב, אבל היכולות של החנויות להתחרות תחת חוק הספרים ע"י מבצעים ומחירים אטרקטיביים היא מוגבלת ביותר", הוא מסביר ומוסיף כי אף על פי שמרבית ההוצאות הגדולות נמצאות היום בשוק הספרים הדיגיטליים, חלקן דורשות הגנה מיוחדת לספרים שמצריכה אפליקציה מיוחדת ולא מאפשרת לקרוא את הספרים במכשירי קינדל. הדרישות הללו, המיותרות לדבריו, לא מאפשרות לשוק הדיגיטלי בישראל להתפתח כראוי.
בוק מסיים בטרוניה כלפי כל אותם קוראים שלא מוכנים לעבור לספרות דיגיטלית כיוון שהם אוהבים את הריח והמגע של הספרים. "לכבוד שבוע הספר הבא עלינו לטובה", הוא מתלוצץ, "נחלק לקונים באתר נרות שיפיצו ריח של ספרים, כך שהמתגעגעים לריח הספר יוכלו לקרוא ספר דיגיטלי מבלי שתיפגע חוויית הקריאה".