פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שלום חנוך בפסטיבל ישראל: כשהסקנדל מסביב גדול מההופעה

      מוזיקה לא עמדה במוקד הופעת הפתיחה של פסטיבל ישראל. שלום חנוך וחבריו נתנו הופעה טובה אבל שיאים מרגשים ועוצרי נשימה לא נרשמו במהלכה. הנשימה נעצרה בעיקר בשלב שריקות הבוז לשרת התרבות והספורט

      שלום חנוך בפסטיבל ישראל: כשהסקנדל מסביב גדול מההופעה

      זאת היתה פארסה צפויה מראש. כבר מהבוקר היה ברור שלא הופעה חגיגית ולא נעליים - לא מוזיקה תעמוד על הפרק בפתיחת פסטיבל ישראל. רק פוליטיקה. זה התחיל בבוז והמשיך בביזיון, ונגמר בקול דממה דקה. עוד 24 שעות וכבר סקנדל חדש יהיה על הפרק - אבל בינתיים, שלום חנוך VS מירי רגב. סיבוב ראשון. לא בדיוק קרב המאה, אבל מה שבטוח: זה קרב בלי מנצחים בכלל.

      העובדות הן כדלקמן: שרת התרבות והספורט הנכנסת מירי רגב, הוזמנה יחד עם הנשיא ריבלין וראש העיר ברקת לנאום בערב הפתיחה של פסטיבל שמשרדה תומך בו כספית, שהוא למעשה מופע חגיגי של שלום חנוך ואורחיו. זה לא נפוץ מדי: בערב הפתיחה לפני שנתיים, הופעת האיחוד של כוורת, אף פוליטיקאי לא היה בסביבה. חנוך איים בתגובה חריפה: את הנשיא וראש העיר הוא מוכן לקבל בשם הממלכתיות, אבל השרה רגב היא בעיניו אישיות פוליטית מובהקת, מה שנכון במידת מה, ולזה הוא לא היה מוכן. ריבלין לא בא (וגם לא טילפן), בוודאי כדי להימנע מהפארסה, ברקת נראה כמי שממש לא רוצה להיות על הבמה והציג את רגב, "חברתי השרה הנמרצת", ואז זה התחיל: שריקות מכל עבר. הקהל ברובו מבוגר, והוא זועם. קריאות הבוז חזקות ואין ספק שהן הגיעו לאוזנו של ראש העיר הנבוך. כשרגב עלתה לדבר, המבוכה עלתה כבר על כל דמיון. "אני אוהבת את שלום חנוך", אמרה רגב, ומלמלה משהו מתבקש על פלורליזם. זה לא עזר לה. זה היה זובור בפרהסיה, שרק פוליטיקאי משופשף כמו רגב מסוגל לצאת ממנו בלי בושת הפנים שהיתה נחלתו של כל אדם אחר.

      שלום חנוך בפסטיבל ישראל (נועם מושקוביץ)
      סיבוב ראשון ללא מנצחים (צילום: נועם מושקוביץ)

      כבר ברור עכשיו שרגב לא תזכה למנת ימי החסד שלה. התרבות הישראלית, עם כל הכבוד, היא בדרך כלל ביצה די מנומנמת שמדי פעם מעסיקה את עצמה בניסוח מכתבים פתוחים למערכות העיתונים. אבל לא עוד. פרשת רגב-גייט, היא המשך ישיר של סערת פרס ישראל. האליטה התרבותית הישראלית, שמואשמת באופן תמידי בשתקנות, פחדנות ואסקפיזם, החליטה שנמאס לה מהתערבות של פוליטיקאים. אבל שימו לב להבדל - הפעם לא מדובר באמנים ספורים ממגדל השן ששורקים בוז מאבן גבירול - אלה המונים ירושלמים. אפשר להתווכח אם השריקות הן ראויות או לא, והאם רגב הרוויחה אותן ביושר או שמא זה "מנשקי המזוזות" אול אובר אגיין. זה ויכוח משעמם, צפוי ובנאלי וממילא הוא מתקיים בעוז ברשתות החברתיות. אבל העובדה שזה קרה ממש היא לא פחות ממרתקת במה שהיא אומרת על ישראל 2015: זה מקום שהאיבה בין מגזריו היא כל כך גלויה, עד ששום דבר לא מספיק ממלכתי בשביל לעצור את זה. כשהשרה רגב אומרת שהיא השרה של כולם היא לא מדייקת, פשוט מפני שדבר כזה לא יכול להתקיים כאן.

      שלום חנוך וברי סחרוף בפסטיבל ישראל (נועם מושקוביץ)
      הופעה טובה אבל לא מרגשת (צילום: נועם מושקוביץ)

      אבל הביקורת הזאת היא לא על השרה מירי רגב. לא. על המופע שלה בשכונת התקווה כבר נכתב כהוגן ועל מופעיה בכנסת ישראל עוד יסופר. הביקורת הזאת היא על שלום חנוך. הוא השחקן היחיד שמעניין בתוך התיאטרון הזה, פשוט משום שזו ההצגה שלו. אבל למערכה שהבטיח, חנוך לא עלה. שום "תגובה חריפה" לא נרשמה מצדו. חנוך היה פעם גיבור מחאה, אך כמו רבים הוא השתתק. לא ברור לי מה חנוך סגר עם מנהליו, אבל אם היה מגיב בחומרה ובתקיפות, כפי שהבטיח, הוא היה זכאי לכבוד כלשהו.

      מלך הרוק הישראלי בדימוס לא חייב כלום לאף אחד, ואם יש לו עמדה שהוא מוכן להביע - שיביע בחריפות, אדרבא. אמרנו את זה עשרות פעמים: ניני וזילבר, בניון ואשדות - עדיפים בכל יום על מוזיקאים שלא אומרים כלום, בכך שהם לפחות מתייחסים לעולם בו הם חיים. אבל חנוך לא אמר כלום. גם הסט הפוליטי שלו - "ראש ה'משלה", "א-לי-מות", "אל תקרא לי עם" ואחרים - נעדר מההופעה. כמו שהוא נעלם במחאה החברתית, כך הוא נעלם גם הפעם - בלי עמדה אמיתית, בלי זעם, בלי משהו משמעותי להגיד לקהל שנלחם את המלחמה שלו בשבילו. בקיצור, כבוד השרה, האויב שלך ישן, חבל על האנרגיות. כבר עדיף לחכות למשיח.

      יהודה פוליקר ושלום חנוך בפסטיבל ישראל (נועם מושקוביץ)
      חנוך לא חייב דבר לאף אחד ובכל זאת, היה נחמד אם היה מדבר (צילום: נועם מושקוביץ)

      ההחמצה הזו ליוותה את כל המופע. אה, כן - היה גם מופע. חנוך נתן את סט הלהיטים הקבוע שלו, כשלצד הלהקה האדירה שלו - ויצוינו במיוחד אשר פדי ויוסי פיין הענק - הוא אירח מדי פעם שלושה מענקי הרוק האחרים שצמחו בו, כל אחד בן דור קצת אחר - סנדרסון, פוליקר וסחרוף. חנוך בא חד - ונשאר ככה רוב הזמן - והלהקה שלו באה מוכנה. הוא שר בכל הקול שנשאר שלו, וזה הרשים מאוד. אין מה לומר, זה היה מופע מושקע: סולואים ארוכים כמעט בכל שיר, ומגוון עצום כמובן של נכסי צאן ברזל.

      הקהל המבוגר קם לרקוד די מהר, והוא היה יכול ליהנות מכמה רגעים נחמדים: סולו בס מדהים של יוסי פיין ב"מה שיותר עמוק יותר כחול", ביצוע מוצלח ל"אהבה שקטה", שירה בציבור ב"כי האדם עץ השדה" ו-"חרש נושבת" החדש שזכה לקבלת פנים נלהבת, ברי סחרוף הופך את "ככה וככה" לשיר שלו, סנדרסון מצחיק את הקהל ב"תפסתי ראש על הבאר" ופוליקר - שכמו חנוך הוא גם שותף לשעבר של אריק איינשטיין המנוח - מצליח קצת לרגש ב"למה לי לקחת ללב". שמו של איינשטיין אגב, לא הוזכר באירוע. מנגד, נרשם גם רגע אחד מביך: חנוך התבלבל ולא עמד בקצב של עצמו בשיר "המקרה והטעות" מהאלבום האחרון שלו, למשל.

      שלום חנוך ודני סנדרסון בפסטיבל ישראל (נועם מושקוביץ)
      להיות טוב זה אף פעם לא באמת מספיק (צילום: נועם מושקוביץ)

      זה סט להיטים נהדר, והלהקה של חנוך באה ליהנות והפגינה מקצוענות ראויה לשמה. אולי אפילו יותר מדי. זאת בטח לא היתה הופעה רעה, אבל אי אפשר גם היה להרגיש שמדובר בשיאים מרגשים ועוצרי נשימה. לא. למרות האירוחים, לא היתה שם חד-פעמיות בכלל. לא שירים נדירים ולא ביצועים באמת נדירים. להיות טוב, כזכור, זה אף פעם לא באמת מספיק. ככה זה כשהסקנדל מסביב יותר גדול מההופעה עצמה.

      ואם יש רגע אחד שבכל זאת נחרת בזיכרון, זה היה בשיר השני של הערב - הקלאסיקה "קח לך אשה". זכר הנאומים עוד לא נמחה, וחנוך שאל את הקהל אם הוא יודע לשרוק. האם התכוון לבוז שאך נשרק, או שמא לשריקה המפורסמת שמלווה את השיר? מי יודע. מה שבטוח, הקהל שאוהב את שלום חנוך יודע ועוד איך לשרוק, זה רק האמן עצמו - שהעדיף לשתוק.