אמא של מק דמרקו יכולה להיות רגועה. הבן שלה, שבשלוש השנים האחרונות עבר מלהתנצל בפניה על התנהגותו המביכה להרהורים על כיצד צריך להתנהג בחור בגילו, הצליח ליצור סביבו הייפ מוקפד שהסתיים אמש (שלישי) בהופעת סולד אאוט בבארבי. מאות המעריצים שהגיעו ראו איך הקנדי הצעיר מנגן, קופץ ונותן בראש על התפר הדק שבין טיינאיינג'ר שובב לרוקר משופשף.
עשרה חודשים אחרי שהופעתו המתוכננת בישראל נדחתה עקב מבצע "צוק איתן", הגיע דמרקו לסיים את מה שהבטיח. שתי האזעקות שנשמעו במהלך היום ודאי לא הוסיפו לסיפור, אבל לא נראה שזה עניין אותו. לקהל סיפר שבלילה לפני ההופעה הוא בילה עם חברי הלהקה במועדון הרדיו התל אביבי ונשאר ער עד שמונה בבוקר. זה הסתיים בשינה מתוקה עד שלוש בצהריים. כמה דקות אחרי שחלק את האנקדוטה הזו הוא כבר שר-ייעץ לקהל: "עדיף לכם למות אם המוח פועל מתשע עד חמש".
ההופעה נכנסה לעניינים מהר מאוד. אחרי שניים-שלושה שירים הסכר נפרץ עם "The Stars Keep On Calling My Name" ו-"Cooking Up Something Good" שהזכירו לקהל מדוע היה שווה לחכות. גם הקנדי, רק בן 25, החל לגלם את תפקיד ליצן החצר שכולם ביקשו לראות, ויחד עם הנגנים הם עברו מחיוכים נבוכים לבדיחות והערות משעשעות שאיש כנראה לא הבין. זה המשיך ב-"Ode to Viceroy", שיר הלל למותג הטבק שדמרקו אוהב לעשן, והקהל השיב כנדרש ממנו וזרק לעברו סיגריות.
דמרקו הוא יוצר מחונן מהסוג שהתקשורת המקובעת שונאת: מזגזג בין סגנונות, נכנס ויוצא מתבנית האינדי-רוק שהוא נאלץ להיכנס אליה בעולם של קטגוריות מוזיקליות מטופשות. אך במושגים שלו זה נראה פשוט יותר. לכל אורך ההופעה הוא רוקח סגנון ושפה מוזיקלית משלו. רוק, פופ, פולק ולו-פיי מתערבבים למה שהוא קורא "ג'יז ג'אז", כינוי שהמציא כדי שיוכל להתחמק משאלות של עיתונאים שבוחרים להתעסק בצורה ולא בתוכן. "אם הם רוצים לדעת איך אני נשמע, הם יכולים ללחוץ פליי", אמר באחד הראיונות. הוא אולי לא עמוק, אבל הוא גם לא מתיימר להיות כוכב או כל דבר אחר מלבדו. וזו בהחלט עוד נקודת זכות.
במשך שעה וחצי החבר'ה מנגנים וממשיכים לערבב מין בשאינו מינו. החוק הדמרקואי אומר שתיכף יבואו הקאברים. זה מתחיל ב-"Reelin' in the Years" של סטילי דן ואחרי זמן קצר מגיע "Jamming" של בוב מרלי, אבל הסיפור האמיתי מגיע בסוף. דמרקו והחבר'ה, שנראים כמו שילוב מנצח של גולשים ושליחי פיצה, רוצים להוכיח שהם יכולים לנגן כמו ילדים גדולים באמת ועוברים ל-"Enter Sandman" של מטאליקה. מהצד הם נראו כמו ההד בנגרז החמודים ביותר בעולם.
דמרקו הוא רומנטיקן וקל להתאהב בו. היכן שהלוק המוזנח נגמר מתחילות לצאת מלים קלילות ומעורפלות, שמדלגות ממנו באגביות ששמורה לפרפורמרים מהשורה הראשונה. הוא יודע את זה ולוחץ על הכפתורים הנכונים. רגע לפני שהולכים דמרקו נותן עוד קצת ממנו, אולי אפילו יותר ממה שהקהל רוצה, והוא קופץ לקראוד סרפינג מטורף ומשעשע במיוחד שהגיע עד ליציע העליון. לסיגריה שלו שלום.
להופעות של דמרקו יצא שם גם מחוץ לגבולות הסצנה והוא הוכיח זאת על הבמה. יש בכך הפתעה אך גם מצב צפוי: מצד אחד, אמן אינדי קנדי, לא מוכר במיוחד, מצליח למכור את כל הכרטיסים לפאקינג הופעה בישראל כמה שבועות מראש, ומצד שני צריך לזכור שהוא הגיע לכאן בתקופה הטובה ביותר שלו עד כה ורגע לפני השיא. אם ימשיך כך, הכוכבים בהחלט ימשיכו לקרוא בשמו.
