בספטמבר 2014, בזמן שהעונות מתנדנדות להן בין הקיץ לבין החורף, הוציא ג'וליאן קזבלנקס אלבום שני והפכפך בשם "Tyranny" עם הרכב חדש בשם The Voidz. סינגל אחד בשם "Human Sadness" יצא לפני כן והותיר מעריצים ומבקרים פעורי פה למשמע אופרת הרוק המעוותת והארוכה שהכין להם היוצר. הריק שהותירו מאחוריהם חברי להקת האם של קזבלנקס, הסטרוקס, התמלא בכינורות, חריקות גיטרה וצלילים שאפילו האלבום הראשון שלו לא יכול היה לחזות. גם האוזניים שסגדו לקזבלנקס מהתחלה היו צריכים זמן לעכל את הבשורה החדשה שהביא. כשיצא האלבום הוא התקבל עם ביקורות פושרות עד קרות, והמעריצים התנדנדו בין החום שהם רגילים להעניק לחומרים של קזבלנקס לבין הבלבול שיצרו הצלילים החדשים והאפלים.
בליל אמש במועדון הבארבי, אותם אנשים הססניים נכנסו בציפייה-לא-ציפייה דרך השערים. המטרה העיקרית הייתה פשוטה, יחידה וברורה כמשקפי שמש: לראות את ג'וליאן קזבלנקס, גיבור דור הפוסט-פאנק של העשור הקודם, מהדר במה ישראלית, לא משנה מה יבחר לשיר. הערב התחיל עם המפשעות, איילון (המכנה עצמו A), יועד (שאשה) ועמית (עמית'קס), האחים לבית קורח שהרתיחו את הבמה עם רוקנרול חסר פשרות. הם צעקו, שברו תוף מרים והקפיצו את המועדון שהתמלא באיטיות בקהל שנמשך לראות את השלושה מחזירים את הרוק לעברית, תוך כדי שהיא מוטחת על ריפים רועשים וקצב כיפי. אחרי סט קצר של חצי שעה, ירדו האחים מהבמה וכל מה שנותר היה רק לחכות, וזמן הציפייה-לא-ציפייה התארך עד מאוד כך שהמופע העיקרי של הערב איחר ב-20 דקות.
קזבלנקס ו-The Voidz עלו לקול תרועות הקהל המתרגש עם לוק זרוק שמזכיר ימים מלוכלכים של מועדון ה-CBGB בניו-יורק הפאנקיסטית. על חולצותיהם צוינו שמות של גדולים כמו סטיבי ריי ואן, ג'וי דיוויז'ן, וקזבלנקס נתן 100% כבוד של כותנה לטופאק שאקור, אבל האזכורים נשכחו מהר כאשר הלהקה החלה לנגן את "Nintendo Bloom," והאווירה שעד השלב הזה הייתה כבדה עם חשש לעתיד, השילה מעליה את הקלוריות העודפות בהקלה גדולה. המשפיעים הגדולים היטשטשו בתוך המוזיקה שהייתה כולה קזבלנקס. הגיטריסטים אמיר ימאי וג'רמי גריטר חישמלו את המקום עם ריפים מדויקים, וכשהתחיל "M.Utually A.Ssured D.Estruction" הגיטרות העיפו כל דאגה מהלב. הכוכב של הערב, אחרי קזבלנקס כמובן, היה המתופף אלכס קרפטיס שהיכה בתופים בכוח, ובשיר הזה יחד עם הגיטרות הבועטות הסעיר את הבארבי.
הלהקה המשיכה להקפיץ את הקהל עם "Father Electricity" ו-"Crunch Punch", רועשים מספיק בשביל שהראשים המתלהבים יניפו את שערותיהם הקצרות והארוכות קדימה ואחורה, אבל לא מפוצצים מכדי שאפשר יהיה ליהנות מהמוזיקה בלי ורידים המאיימים לצאת מהמצח. "Father Electricity" עם צליליו האפרו-פופים והמקצבים המזרחיים של "Dare I Care" הרימו את הקהל בבארבי לרקוד בלי עכבות. קזבלנקס פינק עם שיר אחד מהאלבום הראשון, "River of Brakelights", אבל אילו היו השירים של הסטרוקס שקיבלו את האהבה הגדולה ביותר עם דקלום אוהד של הקהל. "Ize of the World" מהאלבום השלישי של להקת האם שימח את הלבבות, גירסת הביסייד לשיר "You Only Live Once" ריגש אף יותר כשהקהל הצטרף לשיר את הפזמון.
בעוד הלהקה ממשיכה להפגיז, קזבלנקס נראה מוטרד. הוא נאבק עם המיקרופון שלו ועם איש הסאונד בשביל שיוכלו לשמוע גם אותו מבין הנגינה הרועשת של הלהקה. בחלק מהשירים הנגנים האפילו כל כך על השירה עד שזה נשמע כאילו הגרון של קזבלנקס הוא רק עוד כלי ממלמל שבוגד בגוף, מנסה בכל כוחו לתת את כולו לקהל האוהד. למרות בעיות הסאונד קזבלנקס לא ויתר, הוא צעק ב"Where No Eagles Fly" ו-"Business Dog" מספיק בשביל שכולם ישמעו, שלח את ידיו ואת רגליו לאן שהמוזיקה לקחה אותו, נשען על ידיהם המושטות של האנשים בשורות הראשונות, גנב ואז החזיר סמארטפון של מעריצה נלהבת, פיזר תודות בעברית ובאנגלית, ולא הפסיק לשבח את הערב. המופע היה חייב להמשיך וקזבלנקס לא התכוון להפר את הצו הזה.
המטרה של הקהל שלא ידע למה לצפות הושלמה: ג'וליאן קזבלנקס היה פה, ומעבר לכל הרעיונות של טוב ורע, הוא השאיר את חותמו הטוב על במת הבארבי. בין אם היה מוטרד מבעיות הסאונד או לא, בתוך האולם הקטן והמזיע, באווירה קרובה ואינטימית, יצרו הוא והלהקה שלו קשר חם עם הקהל. אבל חשוב מכל - הם הביאו את המוזיקה הקשה לעיכול של האלבום והגישו אותה עם כפית של אדום זוהר בחושך אל בטניהם של הנוכחים.
