פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 98: רוקנרול נשי דתי - יש דבר כזה

      שרון רוטר עם אלבום נשי דתי שנותן בראש אבל נכנס לפינות הקטנות של הלב וריקי גל מוכיחה שלכל הזמרות בישראל יש מה ללמוד ממנה. טור המוזיקה הישראלית של נדב מנוחין

      שרון רוטר - "נושמת לאט"

      שרון רוטר, זוכרים? "הניצוץ" בפסקול של "קלרה הקדושה"? "אני ארוץ אליך, תמיד מעליך"? קצת יותר מעשור עבר מאז סיבוב הסולו המצליח הקודם של הזמרת המתולתלת. מאז היא חזרה בתשובה, הוציאה אלבום שירי ילדים משותף עם עובדיה חממה (כן, ההוא מ"אנא בכוח"), ועכשיו היא מוציאה אלבום שני, "נושמת לאט", שהוא תוצר של עבודה מאומצת של כמה שנים, והאמת - לגמרי התגעגענו. הרוק האלקטרוני האיטי של רוטר, הניינטיזי משהו, תמיד הביא לתוצאות יפהפיות, וכך גם הפעם.

      להאזנה לאלבום המלא "נושמת לאט" של שרון רוטר:

      כמה צירים נחוצים כדי להבין את "נושמת לאט". הראשון והמתבקש הוא הציר הדתי. אי אפשר להתבלבל: רוטר אולי חזרה לעשות רוקנרול, אבל כאן אלוהים הוא הדי ג'יי. הוא מקור היצירה ואפילו קהל היעד של חלק מהשירים. משלים של רבי נחמן פוגשים שירים של רחל המשוררת, שגם הם נדמים פתאום לתפילות חילוניות. כמאזין חילוני, אני עשוי לאבד את עצמי מול מילים כמו "כאשר חי המלך היה כבוד בת המלך פנימה... היתה צניעות" שכתבה זלדה או מול אגדות על יצר הרע, אבל האינטימיות שרוטר יוצרת עם הטקסטים יחד עם הלחנים המפתיעים, יכולה ללמד משהו טוב על איך יצירה יכולה להיות רוחנית ובכל זאת להימנע מקלישאות ניו אייג'. כך, בשורה אחת, "אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך - ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות", מילים ברסלביות פוגשות אתוס ברי-סחרופי סוחף, ופתאום המילים הוותיקות והמתחכמות הופכות להמנון רוק שמדבר ללב ולשכל ללא הבדל מגזר, אמונה ומין. בעולם השמרני והשבלוני ברובו של המוזיקה היהודית בארץ, שנוטה לשכפל קלישאות שנס ליחן מזמן, זה סוג של נס קטן.

      כאמור, יש כאן כמה שירי משוררים, אבל נראה שללאה גולדברג יש כאן תפקיד מפתח, המיוצג בשלושה שירים: "למדני אלוהיי" (המוכר גם כ"שירי סוף הדרך") בלחן מקורי, "האמנם (את תלכי בשדה)", גם הוא בלחן חדש שמפלרטט עם זה המוכר, ו"שדות גולדברג" של מאיר אריאל, שכזכור מתכתב עם "האמנם" וזוכה כאן לבית בספרדית. "האמנם" ו"שדות גולדברג" מופיעים בהתאמה בהתחלה ובסוף האלבום, כאשר "למדני אלוהיי" באמצע. הבחירה הזו מחייבת לשאול האם גם השלישייה הזאת מבטאת גם היא איזה משל אמוני? האם רוטר מדמה את עצמה כמי שרעתה בשדות זרים, מצאה את האלוהים ומזהירה לבסוף אחרות שלא ילכו בדרכים שהיא הלכה בהן? אני מעדיף לראות זאת אחרת: גולדברג נותנת לרוטר את המסגרת ואת תחילת וסוף הסיפור, שהמהות שלו היא הזדהות עם האתוס האינטימי והנשי של גולדברג, עם ההומניזם והיומיומיות והיופי שבטבע מבלי להיגרר לפאתוס ומבלי לדבר בגוף ראשון רבים. זו אגב לא פעם ראשונה שרוטר נוגעת במשוררת הזו: היא עשתה זאת בעבר עם "לא אהבתי" בפרויקט "שרות לאה גולדברג".

      הדבר האחרון שכדאי לשים אליו לב, הוא עד כמה הלב של רוטר מתרחב כאשר היא פונה לילדים. גם זה לא חדש - זה היה שם כבר בפסקול של "קלרה הקדושה", ב"הילדים מגבעת נפוליאון" ובאלבום עם עובדיה חממה שהוקדש כולו לילדים. יש כאן כמה שירים שאפשר לחשוב עליהם כעל שירי ילדים, אבל יש אחד מובהק, מהמוצלחים באלבום - "הגו?לה", המגולל את כאבו של ילד שהגולה שלו הלכה לאיבוד, וללא עזרה מאמא או מהילדים האחרים הוא מוצא את עצמו לבד מול התסכול, ועובר בדרך את כל שלבי ההתמודדות. זה די מסכם את הנקודה: עבור רוטר, האמפתיה לילד, האינטימיות האמונית וההזדהות עם המילים של לאה גולדברג הם חלק מאותו ניסיון חיים, מאותה כוונה מוזיקלית להביע בשקט רגשות עוצמתיים. לכן "נושמת לאט" הוא אלבום אישי שיכול לדבר לכולם, ואלבום צנוע שיכול להכות מאוד חזק.

      ריקי גל - "ענבים כחולים"

      ריקי גל היא יותר מאשר עוד זמרת מיינסטרים. היא דיווה. לא פחות מהיכולות הווקאליות העצומות, זה מה שהיא משדרת כבר עשורים, במוזיקה ובדיווחים על חייה הפרטיים: בוטות, מוחצנות, חושניות - שלושה דברים שהיו נדירים בעולם הפופ הישראלי המעונב בשנות ה-80 כמו שהם עדיין לא נפוצים היום. לכן, "נערת הרוק" תמיד יהיה השיר הכי חשוב שלה. לא "מקום לדאגה", לא "ילד אסור ילד מותר". הרצף שבין שירים "רציניים" ובין פאן טהור, שובב ולא דופק חשבון מלווה אותה גם ב"ענבים כחולים", האלבום הרלוונטי ביותר שהוציאה זה 20 שנים.

      "ענבים כחולים" הוא פרויקט משותף לגל וליהודה פוליקר, שגם הוא מחפש איזו עדנה. מאז הקאמבק שלו לפני חמש שנים, פוליקר נמצא אולי בתקופה העסוקה בקריירה שלו, עם אלבום כמעט מדי שנה והמון הפקות לחברים כמו יגאל בשן, ירדנה ארזי, צרויה להב, אלי חדד מבנזין ועוד - לאו דווקא רוקרים או זמרים שמושפעים ממוזיקה יוונית מהסגנון שהוא כל כך אוהב. זה מעניין לחשוב שאת הדרך החדשה שלו הוא מוצא דווקא בהלחנה ועיבוד של בלדות מיינסטרים, שבכולן ניכרים סימני ההיכר שלו. זה אומר משהו על הרב-גוניות והחד-גוניות שלו בו בזמן.

      גל תחגוג בקרוב 65, אבל שום דבר בשירים שלה לא מרמז על כך. אולי הקול קצת פחות פנומנלי אבל עדיין בעל נוכחות מרשימה מאוד, והיא עדיין ממגישות השירים הטובות בארץ. יש חידוש מסוים באלבום הזה במעורבות משמעותית שלה כמחברת של חלק מהשירים, ביניהם אחד מצטיין במיוחד שכתבה במשותף עם מאיר גולדברג, "דקה לפני כותרת בעיתון", שכמו שכתבתי עליו כשיצא, הוא כנראה השיר הטוב של ריקי גל זה שנים. זה טקסט חברתי, רגיש, שמוצמד ללחן מעולה של פוליקר ולביצוע חכם. שיר מעניין אחר באלבום פרי עטה הוא "עד אלייך", שיר אהבה אירוטי ודרמטי מאשה לאשה. אין ספק, מה שריקי גל מעזה לשיר בעשור השביעי לחייה, זמרות ישראליות צעירות לא מעיזות לעולם.

      היא מספקת עוד לא מעט רגעים יפים ומשמעותיים, הבלדה המרגשת "כל עונות השנה" שכתבה לה נועה בלחסן (בת הדוד של גבריאל בלחסן) או "ניצוצות (לנערת רוק)" שהוא סגירת מעגל מעצימה. למרבה הצער, היד החופשית על ההדק מובילה גם לקטעים מבט מביכים, כמו "מיליונר בתל אביב" שבו גל מחקה קולות של חתול ו"אשת עסקים" שהוא פורטרט פופי קצת שוביניסטי (הרי ברור ששיר על אשת עסקים חייב להיפתח ב"נראית לא רע בחליפת המכנסיים" ולהימשך ב"ירשתי עסק מת מהבעל המנוח"). עם זאת, הם לא מטביעים את חותמם על האלבום יותר מדי, ומשמשים ממילא כפילרים.

      יש לנו מעט זמרים ותיקים שנשארים רלוונטיים. "ענבים כחולים" הוא אלבום שמציע להכריז על גל ככזו: חיונית, חכמה, מצחיקה וכאחת שיש לו עוד לא מעט טריקים ללמד את הזמרות הצעירות. הוא מנצח בכיף לא מעט ממוצרי המיינסטרים-פופ העבשים שמוקלטים כאן.