עוד ארבעה חודשים ימלאו 20 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. 20 שנה לטראומה של מדינה טראומטית ממילא. וכמו כל פצע - גם על הסיפור הזה אנחנו לא ממש רוצים לשמוע. בתשובה לשאלה שהפניתי אליו לפני כמה שנים, ענה איתן הבר כי הוא אינו מעוניין לדבר מכל וכל על הרוצח, ואפילו את שמו לא הגה. גיא מרוז אפילו הרים מתישהו מופע בשם "ערב בלי יגאל עמיר". והנה עכשיו זה קרה שוב, כששרת התרבות הנכנסת, מירי רגב, הודיעה כי תשקול מחדש את תמיכתה בפסטיבל ירושלים לקולנוע בשל השתתפותו של הסרט "אל סף הפחד" בתחרות הדוקומנטרית. הצטרפו אליה, השבח לאל, דמוקרטים-דמיקולו משכמם ומטה מכל רחבי הקשת הפוליטית כנפתלי בנט, יצחק הרצוג, יאיר לפיד ואחרים.
בעקבות הסערה הציבורית, הנהלת הפסטיבל הסירה את הסרט מלוח ההקרנות של הפסטיבל, אך לא מהתחרות הדוקומנטרית הרשמית - וכך הגיעו כמה עשרות צופים להקרנה שלו במשכנות שאננים בירושלים. זאת הייתה תערובת קהל מעט משונה: רוב של יוצאי ברית המועצות, מיעוט של דתיים ודתיות, ועוד כמה סקרנים, חלקם עיתונאים, שבאו כדי לנסות להבין על מה כל המהומה הזאת. מי שלא רצה בכך בכלל היו מפיקי הסרט והבמאית מריה קרבצ'נקו, שמיעטו בדברים ונמנעו מכל אמירה ישירה על הסקנדל שהתחולל סביבם. אחד המפיקים אמר כי "גם כאשר צילמנו זו היתה מחווה למדינה דמוקרטית כמו ישראל, שהדו שיח יעשה לה רק טוב". קרבצ'נקו הוסיפה כי "חשוב מאוד לחיות בחברה שיש בה חופש ביטוי", והדגישה שהיא "לא תהיה צפייה נעימה, אלא צפייה עם מחשבה". שניהם הודו לפסטיבל על תמיכתו.
הדברים של קרבצ'נקו נאמרו ברוסית ותורגמו לקהל. זאת תזכורת לכך ש"אל סף הפחד" הוא במובן מסוים סרט זר. הוא דובר רוסית רוב הזמן ונתמך על ידי ממשלות רוסיה ולטביה. הוא תוצר עבודה ארוכת שנים של הרץ פרנק, דוקומנטריסט בעל חשיבות גדולה לקולנוע הלטבי, שחי בארץ באלמוניות מוחלטת עד שמת בארץ באלמוניות מוחלטת לפני כשנתיים. קרבצ'נקו, ששימשה כעורכת שלו, סיימה את הסרט לבדה. הוא בנוי על צילומים וראיונות של לריסה טרימבובלר ומשפחתה בעיקר, קטעי ארכיון של הערוץ הראשון, ומשאלי רחוב של ישראלים. זה במידה רבה ניסיון להסתכל על (חלק מן) הפרשה הזאת מבחוץ, לתהות על הישראלים ועל התגובות שלהם. הנה דוגמה לזרות הזאת: מן ההודעה המפורסמת על הירצחו של רבין, השניים חתכו דווקא את המילים האייקוניות "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון קודר". קשה לחשוב על במאי ישראלי שהיה מקבל את אותה ההחלטה. לא יכול להיות לזה הסבר, מלבד העובדה שבכלל לא בטוח שקהל היעד שלו הוא ישראלים.
אמנם, זה לא בדיוק סרט על רצח רבין. במעשה ובמשמעויות שלו הוא כמעט לא עוסק. אפילו משפחת עמיר כמעט לא מופיעה בו, וגם לא אנשים אחרים ששמם נקשר למעשה הנתעב כמו אבישי רביב או מרגלית הר שפי. זה לא כל כך מעניין את קרבצ'נקו ופרנק. הם בעיקר מוטרדים מדמותה של לריסה טרימבובלר: כיצד אישה מתאהבת באדם השנוא במדינה, מפרקת את משפחתה ומקימה אחת חדשה איתו ובלעדיו. הנראטיב הוא סיפור מעט קורבני של מאבק, בממסד ובדעות קדומות. הסרט מגולל את דרכם המשפטית הארוכה, בהתחלה לאישור נישואיהם ולבסוף על זכותם להתייחד. אנשים חושבים שטרימבובלר היא אדם לא מודע, או טיפש. ממש לא, קובעת העיתונאית סופיה רון מוריה - מדובר באינטלקטואלית עם ידע עשיר ששילמה בקריירה האקדמאית שלה עבור הבחירות שעשתה (לטרימבובלר, כך אנחנו מגלים, יש דוקטורט שעוסק בהיסטוריה של הרפואה היהודית). אחרים חושבים שכל מערכת היחסים בין השניים היא איזו הצגה, אבל טרימבובלר, בעלה לשעבר, ילדיה ואפילו קטע קצר של עמיר עצמו, מבקשים לשכנע בסרט שמדובר במערכת יחסים כנה.
נהוג להאשים סרטים מהסוג הזה, המבקשים להיכנס אל חייהם של רוצחים ומשפחותיהם, בכך שהמבט שהם מאפשרים הוא פורנוגרפי. כמה אנחנו רוצים לגעת ברוע, ולראות אותו מקרוב ככל האפשר. אבל "אל סף הפחד" הוא סרט די קר ומרוחק כלפי הגיבורים שלו עצמם אפילו כשהוא אינטימי. יש שאלות ותשובות מורכבות. זה צועק כל כך חזק דווקא מול הדיווחים הפורנוגרפיים ממש של חיים יבין ממהדורות מבט על "ארוטיקה בין סורגי הכלא: לריסה טרימבובלר התגפפה ביגאל עמיר בניגוד לנהלים" או מול כותרות העיתונים הצועקות "התא של השטן". במקום לדון בהשלכות החמורות של הרצח, במניעים שהובילו אליו ובנזקים לטווח ארוך של פוליטיקה אלימה כזו - שאנחנו עדיין מרגישים - הסרט מדגים איך החברה הישראלית בחרה בהתמודדות ציבורית ילדותית, עלובה ומגוחכת. ח"כ איתן כבל הגיש הצעת חוק פופוליסטית שאמורה היתה לאסור על יגאל עמיר להתחתן, איוולת שמתגלגלת מהצעת חוק אחת לאחרת עד שהיום אנחנו מקבלים אותה עם ה"עונש מוות למחבלים" של שרון גל ובצלאל סמוטריץ'. אפילו קהל הסינמטק המנומס לא יכול היה לעצור את עצמו מרוב צחוק לעומת הדיווח בערוץ הראשון, המתאר איך השב"ס "הסיר את התנגדותו להתייחדות של עמיר וטרימבובלר, לאחר שהשתכנע כי אינה מסכנת את ביטחון המדינה". כמה ההיטפלות הזאת פתטית.
חוץ מטרימבובלר, ציר נוסף שסביבו נע הסרט הוא אוסף של שיחות טלפון מוקלטות בין עמיר לבין בנו ינון, אשר פניו טושטשו. אלה למעשה ההופעות הכמעט יחידות של עמיר בסרט. הדבר הראשון שעולה לראש, לשמע קולו של הרוצח, הוא שאני לא חושב ששמעתי אי פעם איך יגאל עמיר נשמע. זה מוזר. הוא מספר ליינון סיפורים לפני השינה: על השופט גדעון שנקרא על ידי אלוהים לנצח את המדיינים הרעים, או על חוני המעגל שנרדם למשך 70 שנה, וכשחזר איש לא זיהה אותו. ההקבלות ההזויות ברורות ואלו רגעים ביזאריים לחלוטין. המוות חוזר בשיחות האלה (הילד היה לכל היותר בן שבע כשהן הוקלט) שוב ושוב. "או חברותא או מיתותא" מלמד אסיר העולם את בנו, ומסביר שמישהו שמת נראה כמו מישהו שישן. בשיחה אחרת, עמיר מספר על יונה בחלונו שמגדלת את גוזליה. שואל הבן את האב למה לא לקחת לעצמו את אחת הביצים, וזה עונה לו שמה פתאום, שאסור לקחת לה את הבנים שלה. האם זיהה את האירוניה? הסרט לא שופט, אבל משאיר את את הצופים עם הביזאר הזה, לשיפוטנו שלנו.
הבן הוא הוא השאלה הגדולה שהסרט הולך איתה. איך אפשר לגדול עם המטען הזה על הכתפיים, עם מורשת המוות הנוראה הזו. "הילד הזה שם לעצמו חבל עוד לפני גיל 16", קובע תמהוני אחד במשאל, "זרע עמלק". "הילד צדיק", קובע אדם אחר, חרדל"י למראה, "נשמה שלא חטאה". "ברור שהיה טוב יותר אם הוא היה גדל עם אבא שלו, אבל איך אפשר להגיד שהיה יותר טוב אם הוא לא היה נולד?", מסכמת טרימבובלר. בסצנה האחרונה ינון עמיר מבקר בכותל (ומספר זאת לאביו בטלפון), ומספר שביקש בפתק שיוציאו אותו מהכלא. הסרט למעשה שואל את הצופים האם הם מסוגלים להזדהות עם הבקשה הזו, והשאלה הזאת אכן מטרידה.
הגיבור האחרון של הסרט הזה הוא הרץ פרנק, הבמאי שלו. פרנק כאמור מת לפני סוף הצילומים, והלווייתו היא חלק מהסרט. יש כמה קטעים שבהם הוא מדבר על הקושי שלו לפענח את הסיפור הזה, האחרון בחייו. הממד הנוסף הזה נוגע ללב, אבל לא ממש חלק מהסיפור או מוסיף אליו. אפשר אולי לקחת ממנו את ההבנה שמדובר בסיפור בלי סוף ובלי תקנה, אלא קונפליקט מתמשך, פגום וחסר, שגם הניסיון הכן ביותר עד כה לספר אותו נגמר לפני שסוכם.
מה שכן, פרנק וקרבצ'נקו הקפידו לשלב בסרט כמות נכבדה של צילומי נוף יפהפיים וארוכים, מיהודה ושומרון, מירושלים, כמו גם מהדרך אל כלא באר שבע וכלא רמון בהם עמיר הוחזק. מדוע הם חלק מהסרט? עד כמה שאני מבין, משום שבעיני יוצריו, הסרט הזה הוא קולאז'. שיחות טלפון, תצלומי נוף, דיווחי חדשות, הרהורים של הבמאים ומשאלי רחוב. מעבר משונה בין צילומי ארכיון של הסכמי אוסלו, פינוי עמונה, ושוב ההפגנות נגד רבין מלפני הרצח. פתאום, משום מקום, מצטלם שייח' דרוזי מרמת הגולן ומדבר על דו קיום בחבל הארץ "שהיה פעם סוריה". מה הקשר בין הדברים בכלל? השייח', העו"ד הפרובוקטור ארי שמאי, טרימבובלר, עמיר, הנשאלים התמהוניים ברחוב - כל הדמויות והלוקיישנים של "אל סף הפחד" קשורים יחד רק אם הסרט הוא בעצם פורטרט ביזארי של מדינה בהפרעה, שבה כולם חלק מקטסטרופה וכולם מנוכרים אליה ולא רוצים לדון בה בו בזמן. לא הרוצח ומשפחתו שמתעלמים מההקשר בו הם חיים, לא השייח' שלא מבין מדוע אנשים לא חיים יחד בדו קיום, לא החיילים - שבטח היו בקושי בגן כשרבין נרצח - שממלמלים משהו מבולבל וקלישאתי מאוד על נסיבות הרצח "של הבחור".
אז האם יגאל עמיר עובר האדרה או גלוריפיקציה? חד משמעית לא. אמפתיה מסוימת נוצרת כלפי אשתו ובנו, אבל לא כלפיו. אך יש ל"אל סף הפחד" כישלונות מהותיים אחרים: הוא מסרב לדון במעשה עצמו, בהקשרים ובמשמעויות הטראומטיות שלו. הוא לא מתעמת כמעט בכלל עם העמדה המוסרית של עמיר וטרימבובלר, להוציא שתי תשובות מתחמקות והזויות של שמאי, לפיה יגאל עמיר מוסרי כי הוא היה מוכן להקריב את עצמו על מזבח אמונותיו גם כשהם התנגשו עם החוק, ושל טרימבובלר עצמה, שמנסה לתאר את עמיר כאידיאליסט צעיר ומהפכן שנמשך אחרי הייאוש, ולכן היא לא רואה אותו כרוצח. גם עומק המשמעויות של האירוע בחברה הישראלית מיוצגות כמעט אך ורק באמצעות תמונות מהעצרות וקטעי עיתונות, ולא מטופלות בכלל - לא עוצמת הזיכרון ולא דהייתו האיטית במהלך השנים: הכמות ההולכת ופוחתת של פוקדי העצרות, ומנגד הכמות ההולכת וגוברת של צועקי "פושעי אוסלו לדין".
אבל יש לסרט הזה בכל זאת תרומה יפה: הכותרת שלו עוסקת בפחד, אבל לא מפורשת ממש במהלך ההקרנה. באחת השיחות של הבמאי והעורכת המתועדות על המסך, אומר פרנק המנוח כי כל דבר שקשור בסיפור הזה הוא מבעית, ואכן זה כך. אבל יגאל עמיר, ככל שמעשהו מבעית אותנו, הוא לא מפלצת, ולאשתו ובנו אין קרניים. וכשנותנים לפחד שם ופנים, אפשר להתחיל להתמודד איתו, להביט בעיניים של איש שפל שאחראי לאחת הטראומות הגדולות בהיסטוריה הישראלית, ואולי, יום אחד, גם להתגבר על הטראומה הזאת ועל השסעים החברתיים העצומים שהיא הותירה. אולי מי שמבקש למנוע את המבט הזה, מעדיף אותנו כאלה: פוסט-טראומתיים, מבועתים ושסועים.