פאר טסי - "היי מאמא" (3:50)
משהו קרה לפאר טסי איפשהו בין "דרך השלום" לטבריה, מוקד ההתרחשות בסינגל השני (אחרי "משקה יקר", שממש כאן סוקר) מתוך אלבום חדש. מיתרי קולו התכהו, מנעדו ירד בשתי אוקטובות, ופתאום, זמן קצר אחרי שהפך לקולה הרשמי של תל אביב החדשה, חובקת כל המגזרים והעדות, ובנה לעצמו מוניטין של זמר חמוד לכל המשפחה, הוא מתגלה כגברבר ישראלי מצוי שנוסע להשתכר עם החבר'ה בחופי הכנרת.
איפשהו באמצע הדרך, ככל הנראה בעפולה ("יורדים ב-6 צפון / שוב הרוח בחלון / עפולה עצירה קטנה נדרשת / וכבר נגיע"), פרצופו הנוסף של טסי הצטרף לנסיעה וכתוצאה מכך הפך זמר הבית של waze מגבר שרמנטי שמזוהה עם קפה הפוך לוילדע חייע שמפרסם משקה אנרגיה. זה לא נאמר בנימה שלילית, אגב. זו דווקא התפתחות מעניינת ואף מבורכת בכיוון של טסי. הכריזמה הווקאלית שלו נשפכת גם מהטונים הנמוכים, וזו הכללית לא נפגעת נוכח הפלישה לטריטוריה הערסו-פופית של עומר אדם, שמסומלת בשיר (עלק) כירידה לכינרת.
נכון, קורא אדוק וחסר חיים, הבטחתי כאן בעבר, קבל עם ועדה מזרחית, שצמד המלים "דרך השלום" לא יופיע כאן יותר לעולם - ואכן, יצאתי פארש, אבל היתה לכך סיבה טובה. אבי אוחיון, היוצר של "דרך השלום", כתב והלחין גם את השיר הזה (לצד אסף צרויה), השונה מהותית, בעיקר ברמת הלחן, מהלהיט המדובר. הוא לא מעיף את הסעיף בשמיעה ראשונה, ובכלל, הוא מאופק משהו, אבל המבנה המלודי שלו חזק למדי, העיבוד (יעקב למאי) מדויק וסוחף, ובסופו של דבר הבום קורה גם פה. בערך.
זה לא בום גדול ורב הדף, כפי שמצופה מפיגוע תופת בתחנות הרדיו (שיר של פאר טסי) - בייחוד עכשיו, כשטסי כבר מעז ופוסע במשעול של פריקת עולל. אפשר אולי לקרוא לזה "בומצ'יק" ולהשוות את זה לפיצוץ גשר מעריב (המסמל, מבלי להתכוון, את סוף עידן "דרך השלום" בחייו של טסי). זה אולי היה יכול להיות בום רציני יותר, אבל אז, בפזמון, כשטסי כבר היה שרוע על החוף, אחרי כמה צ'ייסרים, אמא שלו התקשרה (להלן, הפואנטה בשיר), והטילה בכך צל כבד על עצם פרחחותו החדשה של טסי.
"פתאום טלפון מאמא, חייב לענות", הוא מסביר בחוסר מבוכה בולט, "יאיבני, מה קורה איתך? / תגיד, שתית מים? / ואל תשכח קרם הגנה, יש שמש בשמיים" (כן, ויש גם סוג של הומאז' צולע ל"עוף גוזל"). לכאורה, יש פה סיפור על אמא פארטי-פופרית. בפועל, יש פה זמר פארטי-פופר שבמקום להפתיע את מעריציו עם זהות חדשה ומסקרנת, מגלה שגם הוא, כמו משה פרץ החנון, נורא אוהב את אמא שלו. וכנראה גם את פינוקיו.
(שלושה כוכבים)
דנית באירופה - "דניס דניס" (3:05)
אני מניח שלעולם לא אצליח להבין מה גורם לחברי הקהילה הגאה לצחוק כל כך הרבה פעמים מאותה בדיחה (גבר שמחופש לסבתא מוחצנת ממוצא מזרחי), אבל הפעם זה באמת קורע. אילן פלד שוב מוכיח שהוא האדם הכי מוכשר בארץ בלהמציא את עצמו מחדש בעזרת אותה דמות ובכך לגרום לבדיחה שלו להיות מצחיקה גם בפעם הטריליון ושתיים.
הפעם הוא שב לגלם את דמותה הזוהרת והמנצנצת במיוחד, סבתת-הדיסקו שעונה לשם המעולה "דנית באירופה" ושרה באנגלית, תוך הדגשה מכוונת, מוגזמת, מופרכת, של מבטא זר כלשהו, אולי ישראלי. גם הלחן והעיבוד של הנרי עושים ככל שביכולתם כדי להיות כמה שיותר זולים, ארכאיים, קיטשיים, ובקיצור, יורוטראשיים, כך שצריך להיות מאוד-מאוד זקן, פוץ ואשכנזי כדי לחשוב שמדובר בשיר אמיתי של זמרת אמיתית.
הבדיחה, למי שבכל זאת לא הבין, נמצאת בעצם העובדה שהדבר הזה עד כדי כך לא יכול להיות - ובימים שבהם יוצרי אינדי מקומיים עושים ככל שביכולתם כדי לשיר באנגלית בלי מבטא, הבדיחה הזאת קורעת מצחוק. "דנית באירופה" היא לא עוד טיפוס דראג, נוסח "בנות פסיה", שמרכיב ההומור שבו מתמצה בהיותו גבר שנראה ומדבר כמו מסעודה משדרות. האלמנטים הקומיים שלה מורכבים, נונסנזיים ומלהיבים יותר. היא משהו מיוחד במינו. לגמרי מגיע לה להיות שם, באירופה.
(שלושה כוכבים וחצי)
אוראל כהן - "טוב לי" (3:14)
טוב לו, לאוראל כהן. ברור שטוב לו. כולנו חולמים להיות ילדים בני 14 שלובשים חליפת ערב אפורה-תכולה ומצולמים על רקע בניינים רגילים כששיערנו מוברש הצידה ואנחנו מחייכים בנימוס למצלמה. בכלל, יש המון - משהו בין 3,000 ל-4,000 - סיבות לקנא באוראל כהן. דוגמה לאחת: עיריית באר שבע מזמינה אותו מידי פעם להופיע באירועים מוניציפליים. דוגמה לעוד אחת: השיר הזה, שהלחין אביו, אבי כהן זדה, בדרך מיוחדת במינה, מבלי להיעזר בהשראה כלל (!).
"טוב לי, טוב לי", מפליא הנער בזמרה עם קול רגיל, "גם כשרע לי". כן, אפשר להאמין לזה. אוראל ילד טוב, זה ברור, וילדים טובים לא משקרים. באמת טוב לו גם כשרע לו. עובדה: גם אחרי שהמבוגרים דחפו לו בפה משפטים תמוהים, סתומים ולא מתחרזים כמו "תל אביב אומרים / זו עיר בלי הפסקה / לא נחים שם לדקה / אך אם תביט על עצמך / תבין שזוהי השיטה"), חיברו אותם למנגינה מונוטונית עם איכויות מלודיות של משק כנפי זבוב - ובכל זאת הוא טוען שטוב לו, ואף חוזר על זה פעמיים ברצף: "טוב לי, טוב לי".
לא כל אחד בורך ביכולת המנטלית להרגיש כה טוב תוך כדי הקלטה של שיר כה רע - אבל אוראל כהן כן. חייו באמת טובים. הלוואי עלינו.
(שני כוכבים)
ריף כהן - "מרקש" (3:36)
קצב שלא מאפשר לראש לשמור על זווית אחידה. פזמון שלא מאפשר לפה לעשות שום דבר חוץ מלזמזם אותו. קליפ חמוד להפליא, ברוח הדקדנס המזרח תיכוני וזמרת-יוצרת מוכשרת ובוערת ששרה בצרפתית מתוקה עם תבלין מרוקאי חריף.
כמו קודמו, "Helas", שקיבל פה המון אהבה בזמנו, גם השיר הזה - הסינגל השני מתוך האלבום הים-תיכוני שהכי מומלץ לצפות לו באוזניים זקורות - הוא פיצוץ למצמוץ של חבר קיבוץ. ריף כהן שוב זוכה במקום הראשון באליפות המדינה בהכל - והפעם, בזכות השיר הכי מגניב שנכתב על מרקש מאז "ילד מרקש" (של אתניקס).
אני רוצה לשלוח לכהן צרור ברכות ואיחולים לבביים, כי באמת, "מרקש" זה כל מה שאדם עייף ורעב כמוני יכול לבקש, אבל בטח כבר יש לה אחד כזה בבית, אז אחשוב על משהו אחר. רגע, אולי מתקן לייבוש ירקות?
(חמישה כוכבים)