מתזמנים שנה מוזיקלית: שדרני גלגלצ בוחרים את שירי השנה שלהם

קצת קשה להתייחס ברצינות לאמן שמכנה עצמו בשם של דג. מזל שהצלחנו לדלג מעל המשוכה הזו, כי לבחור הזה מגיעה מלוא תשומת הלב. טונה חדר לעולם שלנו בסערה עם הלהיט הראשון "גם זה יעבור" והקליפ המצוין שלו. "רוק 30" הגיע אחריו והצליח לטלטל דור שלם. הטקסט מדבר על המשבר העמוק שחווים בני הדור הזה, הבלבול, חוסר ההחלטיות, תחושת הפספוס והקושי בהתחלת החיים האמיתיים. טונה מצליח לגעת בנקודות הכי רגישות, לוחץ לנו על כפתורי הנוסטלגיה, ובעיקר, מזכיר לנו שאנחנו לא לבד.

בשנה הבאה אחגוג שלושים. השיר הזה נתן לי בוקס בבטן. קראו לי מזוכיסטית, אני רוצה עוד אחד.

בערב יום הזיכרון התאהבתי בדיקלה. המון רגשות היו שם בכיכר, המון סיפורים, המון פרידות ודיקלה אחת שהצליחה לפוצץ לי את הלב. דיקלה נמצאת כאן כבר הרבה שנים, הרבה שנים שניסתה ולא הצליח לה. הרבה שנים שכתבה לאחרים ולא לעצמה, והנה סוף סוף זה קורה, הפעם על אמת. סיפור חייה לא פשוט, המסע שעברה היה לא קל, וכל הרגש הזה מתנקז לתוך אלבום אחד, שלמרות העצב הגדול שבו, מצליח לנחם אותי ולגרום לי להרגיש שהכל יהיה בסדר. נגיעות המוזיקה הערבית עליה גדלה מאוד משמעותיות באלבום הזה וביצירה של דיקלה בכלל, וגם משתלבות מצוין עם עומק הקול שלה, פחות בשירים הפופיים, ויותר בבלדות העוצמתיות. עם לוק של דיווה, קול שיכול לסחוט דמעה גם מהקשוחים ביותר, וכישרון שמספק כבר שנים להיטים לטובי זמרינו, דיקלה היא ללא ספק הזמרת הישנה חדשה לה חיכינו.

בשיר הנושא של האלבום הרביעי שלו מחבר עומר אדם בין המזרחיות המובהקת שהוא מייצג (בין אם ירצה בכך ובין אם לא) לבין המסורתיות והאמונה שכל כך מאפיינות את החברה הישראלית. זה שילוב שלא מעט זמרים וזמרות ניסו לבטא בהצלחה, אבל נפלו למלכודות הקיטש וחוסר האמינות עם שירים מתקתקים וצפויים מדי. אדם מצליח לקחת את צמד המילים "מודה אני" שמאוד מזוהה במוזיקה הישראלית עם מאיר אריאל, ולהפוך אותן למזוהות גם איתו. באמצעות המילים של אבי אוחיון והלחן של אסף צרויה, מעביר אדם בצניעות את נקודת המבט של האדם הפשוט שקם כל בוקר לעמל היום, נתקל באינספור קשיים בדרך: משפחה, פרנסה, בריאות, ועדיין מוצא את הטוב בדברים הכביכול ברורים מאליהם: בגד, לחם, גשם.

כמובן שהעיבוד וההפקה המדויקים תורמים לכל העסק עם כלים חמים במינון נכון שלא משתלטים על הקול הדומיננטי של אדם, ובעיקר ההתכתבות עם מקורות: החל מהשורה "לך חיי לך ליבי ותודתי" שמתכתבת עם הפיוט "לך אלי תשוקתי" של ר' אברהם אבן עזרא, דרך ההברקה של הכנסת הפסוק מספר תהילים "לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו..." ששרים לפני קבלת שבת אבל בלחן הידוע של "לכה דודי", ועד המנטרה החוזרת "אליך אקרא-יה" שלקוחה מתוך פיוט מרוקאי מפורסם. ככה בונים להיט מרובד ומורכב שקורץ לדור הוותיק ויחד עם זאת לא מוותר על הקהל הצעיר. התוצאה היא שיר שממיס גם אנשים לא מאמינים. מודה אני על עומר אדם.

דפקתי את הראש בקיר עם טונה, בכיתי עם דיקלה, ונתן גושן כתב ריף שלא היה מבייש את הארקטיק מאנקיז. אה כן, ופאר טסי. אבל זו השנה של שי צברי, שריגש אותי כל פעם באוזניות, באולפן, וכמובן - על הבמה. האלבום "שחרית", הוא הוא השנה שהיתה לנו במוזיקה הישראלית. הכל שם. לא משנה מה העדה שלכם, מה המין שלכם או למי הצבעתם, תמצאו שם את הבית. איזה שיר מועמד מתוכו? "לווי אותי"? אז "לווי אותי", שיר השנה שלי.

קפה שחור? פיכסה! שלא תבינו לא נכון - אני מומחית בהכנת קפה טורקי (עם כמות הקצף הנכונה, רגע לפני שגולש והכל) אבל לא מסוגלת לשתות. ועוד חזק?! תשכחו מזה! אבל את הקפה הזה אני מוכנה לשתות כמה וכמה פעמים ביום. יש שירים שעושים שמח ויש שירים שאשכרה גורמים לך להאמין שבאמת יהיה בסדר ומחזירים את האופטימיות לחיים. יש תקופות שבהן אתה רוצה לזרוק את הכל לפח ולהגיד "זהו, סוף העולם עוד שניה פה", ואז באים שני החבר'ה האלה, אילק סהלו ואורי אלמו ובתוך פחות מחמש דקות כל ראיית העולם שלך השתנתה ובאמת נראה שהכל יהיה בסדר!

בשנות השמונים כשגדלתי, היתה המלחמה הגדולה בין עפרה לירדנה: המזרחים מול האשכנזים (כביכול). מודה ומתוודה, מרוב שהולעטתי כל ילדותי במוזיקה ערבית החלטתי במודע "להשתכנז" וללכת אחרי ירדנה. היום אני מכה על חטא ולא מתחבאת מאחורי שורשיי בשעריים (ואני בכלל לא תימניה!). החיבור הנהדר הזה בין המוזיקה התימנית למקצבים העדכניים של A-WA פשוט עושים טוב על הלב, שלא לדבר על הגירל פאוור שמתפוצץ מהן! בהחלט שיר השנה.

בחרתי בשיר שכתב, הלחין ומבצע אליעד נחום. מצד אחד, שיר על אהובה שחסרה כשהלילות קרים, ומצד שני כתיבה חכמה ששוזרת בטקסט שמות מוכרים. ובשורה התחתונה, שיר שעושה "מתוק כמו בוב כשמרלי" - וגורם לי לחייך הרבה אחרי שהשיר מסתיים להתנגן.

הצביעו כעת למצעד הישראלי השנתי ואולי תזכו בשנה של הופעות חיות בחסות לאומי באזזר