שי צברי ונבחרת הגרוב של המזרח התיכון - "אבוא בגבורות אדיר" (4:35)
הקול של שי צברי, כפי שכבר צוין כאן בעבר, גדול מהחיים, ונבחרת הגרוב של המזרח התיכון (האחים אסף ואייל תלמודי, איתמר ציגלר, גרשון וייספירר וניר מנצור) בהחלט ראויה לתואר הזה, אבל בקטע המסוים הזה - להיט הופעות ותיק למדי, שרק עכשיו יוצא כסינגל לרדיו - הצימוד ביניהם, למרבה הצער, מייצר שלם הקטן מסך חלקיו.
צברי, כידוע, כבר הוכיח בענק את היכולת שלו לממש, באמצעות הגשה טוטלית, את מלוא הפוטנציאל של לחנים מוצלחים, אבל כשמרחב המחייה שערוץ הווקאלז מקבל במיקס לא תואם את מידותיו של הזמר - כלומר, קטן מדי ונבלע בין ביטים וקרקושים - משהו מהכישוף שיוצר האינדי המזרחי שלו בימים כתיקונם הולך לאיבוד.
נכון, יש לכך פיצוי בדמות הפקה מוזיקלית מהודקת, בס מעולה של בנו הנדלר (הבסיסט של ברי סחרוף) והתארחות של שלישיית התימניות המגניבות A-WA, אבל בשורה התחתונה, הקטע המקפיץ והמסחרר הזה, שבנוי סביב פיוט סליחות מתוך סידור הרב סעדיה גאון (ומתקשר, כמובן, ליום הכיפורים הממשמש), ככל הנראה עובד טוב יותר בהופעות אנרגטיות מאשר כאן, בחדרי החשוך והקט. בכלל, רוב הדברים עובדים טוב יותר בהופעות אנרגטיות מאשר כאן, בחדרי החשוך והקט. זה נורא הגיוני.
(שלושה כוכבים)
שמי בן הרוש - "תכירי לי את ההורים" (3:16)
איזה יופי שבאתם. עכשיו בואו נדמיין יחד שיחת טלפון בין הבחורה ששמי בן הרוש רוצה שהיא תכיר לו את ההורים (אם להיצמד לניסוח שלו) לחברה הכי טובה שלה. החברה מנסה לשכנע אותה להסכים לבקשתו. הנה:
בסדר, בסדר, כן, כן, ברור, לא, כאילו, הכי ברור, הבנאדם הזוי לגמרי וחי בסרט שהוא זמר, אבל יאללה מה אכפת לך? תכירי לו את ההורים, שייהנה. הוא דתי או משהו כזה, לא? איך הוא שר שם, נו? אה, כן, "מצפה ממך לשבעה ילדים, לא פחות / לא פחות סגנון, אנחנו דתיים / תדליקי לי נרות קידוש, אני ואת / לבושים לבן ונקבל את השבת".
הקיצור, תזמיני אותו להורים בסוף שבוע, לעשות שבת. כן, שיבוא, בטח, למה לא? רק ספרי להם קודם איזה משהו עליו, שלא ייבהלו. רגע, בואי נבדוק מה את יכולה לספר להם עליו. או, הנה, כתוב פה משהו בהודעה לתקשורת.
אוקיי, שומעת? הוא בן 27, גר בקריית ביאליק והוא "מגיע אליכם, מאזינים יקרים" - כן, ככה כתוב, אני מצטטת - "עם השיר הקצבי והסוחף, 'תכירי לי את ההורים'". קצבי וסוחף עלק. זה אולי סוחף אותך ללחוץ על סטופ. רגע, מה עוד כתוב פה? "מילים ולחן: רולי אייזן הענק". מעניין במה הוא ענק. במילים ובלחן הוא לא משהו.
עזבי, בואי נתמקד. את מתקשרת אליו, אומרת לו שההורים שלך נורא ישמחו לפגוש אותו, מזמינה אותו אליהם לשבת וזהו, סלאמת. את, מבחינתך, עשית את שלך. בינתיים, כשהוא יהיה שם, את ואני נלך לתפוס חתיכים בטיילת. יהיה כיף, אני אומרת לך. אה, ואל תשכחי למחוק את הטלפון שלו ולחסום אותו בפייס, כמובן, מייד אחרי השיחה.
כן, כן, זה בסדר, לגמרי מותר לך לעשות לו ככה. השיר שהוא שר לך הרבה יותר אכזרי ומאמלל מזה. יאללה, בהצלחה מאמי, נשיקות, ביי.
(כוכב אחד)
דודו אהרון - "הגורל הזה" (4:17)
ברגעים הנדירים שבהם דודו אהרון לא חרמן, הוא קנאי. "הרחובות ריקים ובוודאי / את לא אצלי בבית", הוא שר לאהובתו המתפרפרת וממשיך בדרמטיות משונה וקריפית: "מי יודע היכן מוטל עכשיו גופך / ומי זה שאיתך / ומי זה שעכשיו נושק לך לשפתייך (...) / ורק אני עצוב בזמן שהוא מוריד לך ת'חולצה בנוח / וייחבק אותך חזק כל החיים".
כשמצליחים, אם מצליחים, להתכחש לעובדה שהשיר הזה מבהיר באופן הכי בהיר שאפשר עד כמה דלה שפתו של דודו אהרון ועד כמה מוגבל מנעד הרגשות שלו (יש לו רק שניים כאלה: שמח ועצוב), מקבלים בלדה ראויה עם לחן קליט וטוב, עיבוד מהוקצע ומאוד אייל-גולני (יעקב למאי) והרבה יותר מדי הדהודים בפזמון.
נחמד לגלות שדודו אהרון עדיין לא יצא לגמרי מהפוקוס. על פי מדדים לא רלבנטיים ולא מייצגים כמו מצעדי השמעות וכמות הצפיות ביוטיוב (שכמו כל דבר באינטרנט המשוגע הזה של הילדים, ניתן להגדילה בעזרת תוספים שובבים ותוכנות מתחכמות), דודו אהרון הוא, בכלל, הכוכב הגדול בישראל כיום: "טרמינל 6" הוא האלבום המושמע ביותר בתחנות הרדיו בארץ ב-2015 והשירים מתוכו צברו עד כה 40 מיליון צפיות ביוטיוב.
זה נשמע טוב, אפילו מצוין, אבל זה מצוין מדי. במציאות הלא מצוינת, כמו בשיר הנחמד הזה, דודו אהרון רחוק מאוד משיאו, אמנותית ומסחרית. נכון להיום, הוא אמן וכוכב בסדר גודל בינוני, כזה שמצוי בין לבין, בשלהי הנפילה. אנחנו לא רוצים שיגיע למטה, חלילה. חבל, הוא די חמוד. שיישאר ככה, כמו שהוא עכשיו, הרבה אחרי אייל גולן וקצת אחרי פאר טסי. זהו מקומו. תודה.
(שני כוכבים וחצי)
ארז סימון - "ברלין" (3:18)
שלא כמו החליפה והכלב של ארז סימון על עטיפת הסינגל, שצבעיהם מותאמים לצבעי המזוודה שלו בדיוק מרשים, הקשר בין ברלין לפופ ים-תיכוני רחוק מלהיות נהיר. כשעומר אדם שר על טיסה עם החבר'ה לקזינו בבוקרשט וכשריף כהן (שאלבומה החדש והמעולה יצא זה עתה) שרה על כיסופים למרקש זה נשמע נכון וטוב, אבל ברלין, כידוע, בכלל שייכת לתחום שיפוטם של היפסטרים גבוהי מצח ממוצא אשכנזי ששומעים מוזיקה של כוסיות. מה לארז סימון, זמר צעיר עם כוונה לחולל עינתוזים, ולבירת גרמניה? מה יש לו לחפש שם? איפה, אם בכלל, יש שם קזינו?
התשובה, ובכן, מפתיעה במיוחד: "ברלין" הוא בעצם שיר מחאה ים-תיכוני שיוצא חוצץ, בדומה ל"פה זה לא אירופה" של מרגול ואריסה, נגד הברליניזציה הפושה בקרב צעירי ארצנו. סימון, להבדיל ממרגול ואריסה, פחות עצבני על הפוזה הפסאודו-אירופית שתל אביבים מתהדרים בה. בכלל, התל אביביות, כמושג, פחות נוכחת בשירו. הוא לא רק מגחך נוכח הניסיון הפתטי להידמות לאירופה. הוא באמת כועס על המהגרים לברלין ובאמת מייצג את עמדת הפופ הים-תיכוני בנוגע לזה ואת הפטריוטיזם הישראלי שמאפיין אותה.
"יאללה", הוא קורא לאויביו המדומיינים, "תעופו לברלין, באמת שלא מבין / אתם כולכם חיים בסרט / יאללה, תטוסו כבר מכאן / חבל על הזמן / כי אין לנו ארץ אחרת". אוקיי, אז נעוף. עדיף לחיות בסרט בברלין מאשר להישאר פה ולהקשיב לשיר הצולע הזה. שם לפחות יש פסלים יפים ונקניקיות. מי שבאמת חי בסרט הוא מי שחושב הדבר הזה של ארז סימון הוא מוזיקה.
(חצי כוכב)