בעידן של טכנולוגיית אינסטנט דינמית, בעולם שבו המדיה מחפשת את הדבר הבא שיבוא אחרי הדבר שרק מתחיל להיחשב כהדבר החם, בנדיקט קמברבאץ' העניק משמעות רבה יותר למושג "חתיך תורן". הוא התעלה על קודמיו הגוסלינגים בכך שהוא הוציא מליוני בנות משערי המגזינים, המסכים הגדולים והקטנים ובכוח משיכה שהוא עדיין לא היה מודע אליו הכניס את המעריצות והמעריצים לעולמו העמוק של "המלט" השייקספירי. מיליוני בנות ובנים עקבו אחריו על הסט בעת שצילם את סדרת הלהיט "שרלוק", שיתפו חוויות מפגישות איתו בכנסים על סרטים שוברי קופות כמו "ההוביט" ו"סטאר טרק", אבל השיא הגיע כאשר קמברבאץ' הוביל את הקאמבר-קולקטיב שלו אל מחוזות התיאטרון, וגם שבר אותו תוך כדי. הכרטיסים למחזה בכיכובו נמכרו בזמן שיא של 7 שעות, שזה לא עניין של מה בכך כשמדובר בהצגה שתקופת ההרצה שלה נמשכת שלושה חודשים, יום אחר יום. לא רק שהכרטיסים נמכרו מהר, הם נחטפו כששנה שלמה הפרידה בין קניית הכרטיס לאירוע עצמו. ההייפ נסק לשמים, הציפיות יחד איתו, ולמרות שכוכבו של קמברבאץ' דעך קמעה כיאה למטאבוליזם של הוליווד והעולם כולו, גם שנה לאחר מכן זהו המופע המדובר ביותר.
בערב ההצגה, אליה הגעתי עם עיניים נוצצות ולב אטום מרוב שוק, תיאטרון הברביקן בלונדון התמלא ברעש של שפות שונות, ראשי הבאים צבעו את אולם הקבלה הגדול, החום והקר בשלל צבעים שחלקם לא מזוהים, ואווירה של ציפייה עשתה את דרכה מן הקבלה אל תוך אולם התיאטרון. מושבים מעטים נשארו ריקים באולם שיכול לאכלס בתוכו 1,943 אנשים. סדרנים הסתובבו עם שלטים שאוסרים על צילום במהלך הופעה, על הפרגוד החשמלי גם נכתב אותו איסור באנגלית לבנה על גבי שחור, ואם זה לא היה מספיק, גם הכרוז הודיע דקה לפני ההופעה כי אין לצלם במהלך ההופעה. למעריצים לא היתה ברירה, הרעיון חדר טוב לקהל שישב בשקט ולא העז אף לשנייה לתפוס איזו תמונה של שובר הלבבות הבריטי.
במקרה של שחקן בסדר גודל עולמי, שחצה את גבולותיה הימיים של בריטניה מכל הכיוונים אל עבר לבבותיהם של מיליונים, היה סביר לצפות לעריכה פופוליסטית של "המלט". למעשה, בהרצה הראשונה של המחזה הועבר המונולוג "להיות או לא להיות" לתחילת ההצגה, אך לאחר שספגו ביקורת גדולה על כך ששינוי הסדר גורע מהאפקט של ההצגה עצמה, החזירו אותו למקומו הראוי במערכה השלישית. בגרסה הסופית, הבמאית לינדזי טרנר לא סטתה מהמקור.
התפאורה שיחקה תפקיד גדול ביותר. ההצגה התחילה עם ה?מלדיקט שעלה מתחתית הבמה אל הקהל כשהוא ישוב עם תקליט בידיו, ושומע את "Nature Boy" שבוצע במקור ע"י נאט קינג קול. לאחר הסצנה הראשונה עלה מאחוריו עוד מסך, וגילה אולם גדול בעל קירות בצבע טורקיז עם מדפים מלאים בספרים מודפסים. דלתות רחבות וגבוהות הובילו את השחקנים החוצה ופנימה, ובקטעים של מרדף העניקו הרגשה של מבוך על הבמה השטוחה. בקצב דינמי התרוצצו השחקנים על הבמה כדי לסדר את העזרים - שולחן האוכל בחתונה של גרטרוד וקלאודיוס, במת תיאטרון מצומצמת להצגה שהפילה את קלאודיוס בפח, טירה קטנה שבה המלט יוכל לשחק את תפקיד המשוגע ועוד. בחלק השני של ההצגה כבר לא היה מקום להכניס כלום מבין תפאורת ההריסות שכיסתה את רוב שטח רצפת הבמה, ורמזה על הריסות האנשים שיסיימו גם הם מרוסקים על גבי הקרקע בסופו של המחזה.
ההפקה, כיאה לסיפור של "המלט", היתה אפלה במיוחד. החושך לא היה זר על הבמה, ובכמה מונולוגים, כאשר קרן אור הוכוונה על אדם אחד, שאר השחקנים נעו בסלואו-מושן שגם נתן תחושה של זמן, וגם הטיל אימה בתוך החשכה. המוזיקה הבהילה מדי פעם, בקטעי מעבר הושמעה מוזיקת כלי נשיפה דרמטית ששימשה עוד כלי לרמזים מטרימים על עתידם של הדמויות על הבמה. התלבושות ערבבו בין העולם של פעם לעולם של היום, בעוד אנשי המלוכה והארמון הסתובבו במדים שנראים מתאימים למאות שקדמו, בנדיקט קמברבאץ' הסתובב עם ז'קט מיושן ומתחתיו טי-שירט עם הדפס של דיוויד בואי.
קמברבאץ' ניחן בשיגעון הבמה, ובתוך השיטה הוא הכניס כל איבר בגוף שלו, כל וריד, שריר, הוא שיחק מקצה הבהונות לקודקוד הראש, מצמץ חזק כדי שגם מהשורות הראשונות יוכלו לראות מה עובר על הנסיך המתייסר. המלט של קמברבאץ' עבר בין קטעי ליצנות למונולוגים דרמטיים בצורה זורמת, עצביו עלו לשחקים כמו קולו העמוק ודמעותיו נצנצו למרחקים. המילים המפורסמות של שייקספיר על ערכו של אדם ניגרו מגרונו כאילו היתה זו אנגלית יומיומית שהוא דיבר. מי ששפר עליו מזלו והצליח להשיג כרטיסים בשורות הראשונות יכול היה להבחין בהבעות פניו של השחקן שהשתנו בהתאם למצב רוחו של הנסיך הדני, והוסיפו עוד רובד דרמטי וקומי לכל סצנה. אם המחזה הוא יצירת אמנות, אז קמברבאץ' הוא פיסת יצירה בכל רמ"ח איבריו, בכל דיקציה מושלמת של משפט במבטא בריטי וכל צורה של אלימות או רכות בהם הוא נהג בשאר השחקנים בתור המלט. אם זה לא היה ברור לפני כן ליושבים באותו אולם, הבחור נולד לעשות את מה שהוא עושה. המלט בגילומו נע ונד בין שיגעון לשפיות, בין איבוד עשתונות לציניות חריפה, בין מילים בנות מאות שנים לקהל עכשווי שקיבל ממנו את כל מה שציפה לו.
חבל יהיה להתעלם משאר צוות השחקנים שעשה עבודה מופלאה על הבמה, ולא נפל מרמתו של הכוכב הראשי. גרטרוד של אנסטסיה היל החלה את המחזה בגב מורם וסיימה אותו שפופה כמעט עד לאדמה. קובנה הולדברוק-סמית' היווה את הלארטס האולטימטיבי והפך מאח רך לאדם שבור, מלא בנקמה ועם זאת גם חסד. פולוניוס של השחקן ג'ים נורטון הצחיק את הקהל מהשורה הראשונה עד לאחרונה וקארל ג'ונסון הפחיד בתור הרוח, ובתור הקברן הרים הדים של צחוק עמוק בתוך התיאטרון.
המוות היה יפה לאולם הברביקן, הוא ריחף יחד עם רוחו של המלט האב, הבהיל כאשר פולוניוס יצא מדמם מהארון בחדרה של גרטרוד, הוא הנהיג את הדמויות אל סופן בסיומו של המחזה ובכל זאת כבודו העמוק ביותר נותר בתמונת הקברן. כשהמלט והורציו מציצים מהצד, הקברן לקח את העצמות מן הקברים, השתמש בהן בתור מיקרופון כדי לשיר יחד עם סינטרה שהתנגן ברקע, זרק את הגולגלות כאילו היו אמורות לשמש למשחק ומשמעות החיים הפכה קלילה בתוך צחוקו של הקהל, משקלה נטה יותר למינוס מאשר לאפס. יוריק, ראש הגולגולת המפורסם בהיסטוריה, כיכב בעוד סצנה שכולה תהייה על מה ולמה החיים של כולנו, והתנגש עם פילוסופיית השיר של נט קינג קול מההתחלה: "הדבר הגדול ביותר שתלמד יהיה לאהוב ושיאהבו אותך בחזרה" (תרגום חופשי). אהבה הופיעה במידות קטנות על הבמה, ואולי זה מה שהיה בעוכריהן של הדמויות הטראגיות. בסופו של ההדרן, קמברבאץ' מחק את המוות ובכריזמה הטבעית שלו הזכיר את האנשים החיים ללא בית כרגע, וביקש לתרום כסף לארגון שקם למען הפליטים מסוריה. הוא החזיר את הקהל אל המציאות שבה לחיים יש חשיבות לכל בן אדם באשר הוא: אב, אם, בת, בן. והעולם חזר לסורו.
שלוש שעות של הצגה זרמו להן אל מול עיניהם של כמעט 2,000 האנשים באולם, וכתבתכם הנאמנה דווקא קיוותה שזה ירגיש כמו נצח. כחלק מדור האינסטנט, הדורש את הריגושים שלו במידות גדולות וזמינות גבוהה יותר, יצאתי עם חוויה שתיזכר במוח ובלב למשך תקופה ארוכה. כחלק ממליוני המעריצים של השחקן שתמיד היה הרבה יותר מפרצוף יפה וגוף בנוי לתלפיות, היה תענוג לראות את הכישרון שלו חי ובועט. לחזות בו משלים צעד נוסף באבולוציה הדרמטית שלו ומגלם את אחת הדמויות המורכבות ביותר שנכתבו, בשפה המקורית ובמקום שבו אותה תרבות עדיין מקבלת את החמצן המגיע לה. המילים אותן קראתי קרמו עור וגידים של תלת ממד שגם כשהיו כבר צפויות, עדיין הצליחו להסעיר ולהפתיע. גם אלו שמטרתם העיקרית היתה לראות מחזה של שייקספיר ולאו דווקא את הכוכב הראשי, היו יכולים לצאת עם הרגשה של סיפוק אחרי ביצוע גרנדיוזי ועשיר של "המלט", המחזה שנראה שגם עוד אלף שנים עדיין יהדהד ויציג באולמות בכל רחבי העולם.