(בוידאו: דודו טסה מארח את נינט טייב וריף כהן בהופעה)
דודו טסה והכוויתים - "עלא שוואטי"
הנגשה של מוזיקה לא מערבית לאוזניים מערביות היא סיפור מורכב, מסובך, על סף הבלתי אפשרי. סיפור שהסתיים לא פעם בתוצאות מעוררות חיוך ו/או גיחוך, כפי שקרה בסוף הפיפטיז עם גל האקזוטיקה ששטף את העולם הלבן (תת ז'אנר פראי של איזי ליסנינג), וגם כאן, בישראל הרב-עדתית-דתית-לאומית, עם פסטיבלי הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח (שהשירים בהם עובדו בסגנון עדות אשכנז) ועם האלבום החלש והתלוש ביותר של עפרה חזה - "שירי תימן" מ-1984.
במקרים המעטים שבהם זה כן הצליח, זה קרה הודות לעבודה אולפנית משותפת של שני צדי המטבע (כפי שבאה לידי ביטוי באלבום של צמד צפרי ובזה של גראציה) או לדמיון קצבי שהיה קיים ממילא בין הז'אנרים המותכים, כמו במקרה של אריס סאן, ששילב בין מוזיקה יוונית לסרף אמריקאי, או של הפסיכדליה הברזילאית והטורקית.
להבדיל מכל אלה, הניסיון המתמשך של דודו טסה ("עלא שוואטי" הוא האלבום השני של הפרויקט המדובר) לשנע את רבעי הטונים של דודו וסבו, סלאח ודאוד אל-כוויתי, אל מקומות של רוק אפלולי ומדוכדך נדון מראש לכישלון, גדול יותר או פחות - ולו רק בשל הפער העצום שבין שני העולמות.
המוזיקה של האחים אל-כוויתי היתה בנויה ממקצבים ומסולמות שמבוססים על תפישה מוזיקלית וריתמית שקודדה על פי תבנית הנוף המזרח-תיכוני שממנה היא נוצרה ואליה כוונה. למרות, ואולי בזכות, מורכבותה הפנימית, היא היתה עגולה, פתוחה, חמה ועממית. סלאח ודאוד אל-כוויתי היו מנגנים ושרים אותה אז, בעיראק, בחאפלות משפחתיות של אחר הצהריים, על תה ועוגיות בסגנון אינגלזי, כפי שהיה נהוג בקרב קהילת היהודים שאליה השתייכו.
טסה - מלחין מוכשר, מפיק מוזיקלי סביר וזמר בינוני - שואף לסמן בעיבודיו גבולות למוזיקה המשוחררת הזאת - ובעצם, במילים אחרות, לרבע עיגול. אי אפשר, כמובן, לרבע עיגול, ולכן גם הפעם, כמו בחלק א' של הפרויקט, השלם קטן מסך חלקיו: רוב השירים הישנים, אלה שסלילי הטייפ שלהם נוקו ועברו שיפוץ סאונד לרגל המאורע, שוב מאבדים את צבעם, ניחוחם, מרקמם ונשמתם כתוצאה מהתערבותו המיותרת של טסה (ושל שותפו ליצירה, ניר מימון) בהרכב הערוצים האנלוגיים של המוצר המקורי.
החידושים שטסה כופה על השירים האלה - נאמר, דרך ליין דומיננטי מדי של בס (ב"גלבכ סחר גלמוד", שמבצעת מירה עווד, ובקטע הפותח, "עלא שוואטי דגלה מור") או באמצעות כלים לא קשורים בעליל כמו גיטרה אקוסטית (שמלווה את איסמעיל פאדל, "הזמיר מבגדד", ברצועה המרדימה "גלבי חלס") - לרוב גורמים להם להיאלם במקום לעבור במנהרת הזמן אל הכאן והעכשיו, כפי שטסה התכוון. הם בטח לא מנגישים אותם. אולי אפילו להפך.
לזכותו של הנכד לבית אל-כוויתי ייאמר שבחלק הזה של הפרויקט אפשר גם לתפוס פה ושם חלקיקים ארעיים של נשמה, ושלהבדיל מהאלבום הקודם, הפעם זה לא מסתכם רק במהוקצעות פוגשת מגניבות. יש פה גם כמה דברים שממש אפשר לשמוע בשביל הכיף, רצוי על מרפסת. למשל, "דוב ותפטר", בביצוע הזמרת המזרחית נינט טייב (שכבר קטף כאן מחמאות רבות לא מזמן), והמנון השיכורים "יא אם אל-אבייח", השיר הלפני אחרון, שבו טסה סוף סוף נפתח איתנו מכל הלב.
עצם המאמץ האולפני של טסה ושותפיו הרבים - הפיזיים והמוקלטים כאחד - ראוי להערכה, כמו גם העובדה שנטל על כתפיו משא כה גדול וכבד. אפשר כמובן גם לכבד גם את זיקתו הלא-מובנת-מאליה לשורשים - כן, היא מעניינת ואף מרגשת - אבל השאלה הגדולה סביב הפרויקט הזה נותרת בעינה גם בחלקו השני, המוצלח יותר: מהי בדיוק המטרה האמנותית של כל זה? להחדיר רוח חדשה בשירים עיראקיים ישנים? לחשוף את קהל הצעירים לפועלם של האחים אל-כוויתי? לומר משהו חדש בעזרת משהו ישן? אולי, אבל זה לא מה שקורה כאן - מושקע, מעניין וקולי ככל שיהיה. בכלל, אלבומים מושקעים, מעניינים וקוליים הם, על פי רוב, גם אלבומים קצת משעממים. "עלא שוואטי", למרבה הצער, לא יוצא מן הכלל.
(שלושה כוכבים)
ריף כהן - "A La Menthe"
אחרי "Helas" ו"מרקש", הסינגלים שריף כהן הוציאה עד כה מהאלבום השני שלה, נדמה היה שההיפסטרית הכי ים-תיכונית במדור הזה (ולהפך) נושאת עמה בשורה תרבותית מרעישה: היא זנחה בהם, כביכול, את הרעיון שאינדי מזרחי חייב להיות אינטליגנטי, רציני ומכובד, והגיעה למסקנה הנכונה שהצעד המתבקש הבא הוא זניחת האיכותיות והיומרנות ואימוץ של וייב אותנטי יותר, קרוב יותר ללב ולנשמה. משהו שכונתי, כיפי, זורם, לא מחייב. אם כבר ים תיכוני, שיהיה עד הסוף, כי יאללה, מה קרה, לא רק לערסים מותר ליהנות פה.
חיזוק נוסף להשערה האופטימית הזאת הגיע בדמות עטיפת האלבום, שעליה מודפסת תמונה מטופשת של כהן בחליפה של נפוליאון, לצד פונטים שהושאלו, כפי הנראה, ממכון ליווי במזרח אירופה. האם ריף כהן באמת עושה את זה? האם היא באמת מניפה אצבע משולשת לעבר המגניבים המתוחכמים למיניהם (ובראשם לירון עמרם, A-WA ומיודענו דודו טסה)? ובכן, הפתעה: התשובה היא לא. הכי לא שאפשר.
כבר ברצועה השנייה באלבום - קטע טריפ הופ משונה, בעברית, בשם "קו כף" - מתבהר עד כמה האבחנה הראשונית היתה שגויה מיסודה. לא זו בלבד שכהן מאוד רצינית, כבדת ראש ולא כיפית בשיר הזה - היא גם חושפת בו בהבלטה יתרה את מוגבלויותיה הווקאליות. היא לא אמורה לשיר ככה. יש מספיק זמרות אינדי, גם בארץ, ששרות ככה טוב ממנה.
הדרבוקות חוזרות בהמשך, ועמן הסינתי המוצלח (הטו נא אוזן ל-"que of Bonheur"), אבל הרצף הקצבי, האורבני - הסיבה לקיומה של ריף כהן - נקטע שוב ושוב ללא סיבה נשמעת לאוזן, וכשזה קורה כהן נאלצת להתמודד עם מה שקרה לשמשון הגיבור אחרי שדלילה קצצה את מחלפות ראשו: כוחותיה הפלאיים נלקחים ממנה, ואת מקומם תופסים רגעי מבוכה קשים.
ב"תעזוב", הרצועה האינטימית והחופרת שבה היא מסיימת את האלבום (הקצר!) זה כבר הופך לעניין חמור במיוחד, מקומם, על סף הבלתי נסלח. זו לא הריף כהן שציפיתי לה באלבום הזה. כתבתי עליה פה דברים ממש יפים ועכשיו, מטבע הדברים, אני מאוד כועס. די. שקט. אל תדברו איתי.
(שני כוכבים וחצי)