פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משהו השתנה: 20 שנים לנקודת השיא של הבריטפופ

      בדיוק היום לפני עשרים שנים יצא "Different Class" של פאלפ וסימן את שיאה, ובדיעבד גם את תחילת סופה, של תופעת הבריטפופ שסחפה את בריטניה

      "לפני שלוש שנים, באביב של 1992, בלר יצאו לסיבוב הופעות שני באמריקה. היינו שם בסתיו של אותה שנה והתקבלנו יפה מאוד, אבל בפעם הזו היה משהו שונה. בקצרה, נירוונה, נירוונה - בכל מקום נירוונה. אמריקה מצאה לה קול ופרצוף שמסוגל להביע את החרדה והשנאה העצמית: פרצוף מלאכי בין הצרכנים בקניונים. אם אמריקה הרגישה ככה, אז כל העולם היה חייב להרגיש אותו הדבר. בקצרה, אם לא היית בלהקה כמו נירוונה או דיאט-נירוונה, נחשבת לכלום. ובכן, אני חושב שכל זה השתנה עכשיו. להקות בריטיות כבר לא מובכות כשהן שרות על המקום ממנו הן הגיעו, הן מצאו את הקול שלהן". כך אמר דיימון אלברן בתוכנית ההופעות "בריטפופ עכשיו", מונולוג שלם שפתח חזית מלחמה מול התופעה האמריקאית.

      כמה רגעים אחרי הנאום, אלברן וחבריו ללהקה פצחו בהופעה די מגוחכת לשיר "Country House", שבכלל היה חלק מפתיחת חזית מקומית נגד אואזיס, חבריהם לבריטפופ, שנתנו פייט רציני עם "Roll With It" בתחרות הסינגלים הידועה לשמצה. המאבק המתוקשר, אולי המפורסם ביותר מאז היריבות בין הביטלס לרולינג סטונס בשנות ה-60, אמנם הצליח להתעלות על מורשתו של קוביין בארץ מולדתם, אך הוא עשה עוול למה שהאינדי הבריטי ייצג עד אותו זמן, האנטי-מסחריות. זה קרה ב-1995, השנה שבה הבריטפופ הרקיע לשחקים ולאחר מכן כל מה שנשאר היו רק מפלה וקולדפליי.

      היתה אמת בדבריו של אלברן. ב-1995 השוק האמריקאי עדיין צבר את המזומנים שלו על חשבון עצביהם של בילי קורגן מה"סמאשינג פאמפקינס" ואדי וודר מ"פרל ג'אם" (שניים מתוך כמה וכמה), חולצות הפלנל הפכו לפריט אופנה והניינטיז מצאו להן גורם מייחד - הטייטל הנכסף לתקופה שבה הגראנג' הפך לטרנד. אנגליה של אותה תקופה לא היתה אטומה לגמרי, ושורשי ג'ינס קרועים טופחו ע"י בני נוער גם בארץ הפיש אנד צ'יפס, אך חזקה יותר היתה המרדנות המקומית. שנה לפני כן בלר כבר היתה גדולה עם אלבום המופת "Parklfie" שחגג את מעמד הפועלים, פאלפ קיבלה את תשומת הלב לה חיכתה כבר עשור לאחר שהוציאה את "His 'n' Hers" הסקסי ואואזיס הגיחה מן המרתפים של מנצ'סטר אל היצר הלאומי הגאוותני עם גיטרות רועשות באלבום הבכורה שלה, "Definitely Maybe". הרגל הקולקטיבית של הלהקות יחד עם עוד כמה כמו סוויד, סופרגראס והבו-רדליז לחצה חזק על דוושת הגז, והגיע השיא שבריטניה לא הצליחה לשחזר עד היום.

      בעוד אנשי הגראנג' ביכו בכבדות את הייאוש הקיומי האוניברסלי, הבריטפופ החדיר לתוך כל זה את התחושה המקומית: הציניות וההומור הקר שמאפיינים בעיקר את הקהל הבריטי. לפחות זו היתה הכוונה הראשונית וב-1995 בלר ואואזיס סטו לקהל רחב יותר, למעמד הביניים, העם הצרכני. אבל הבריטיות הפחדנית-צינית קיבלה את ההבעה המכובדת המגיעה לה תודות לעזרתו המשוררת והמשנוררת של ג'ארוויס קוקר. בעוד האחים גלאגר שינסו מותניים וגיטרות יוניון ג'ק מול "אימת" הפופ המתנשא של בלר, פאלפ הוציאה את "Different Class". האלבום שעשה את אותה עבודה כמו הלהקות המקבילות, רק עם אטיטיוד אאוטסיידרי חסר בושות או מעצורים.

      לעומת בלר ואואזיס שרדפו הצלחה, פאלפ יצאה למלחמה שונה: שם המשחק שלה היה סקס, והאויב היה המעמדות. ב-"I Spy", קוקר סיפר על פרשיית אהבים בין אשת מעמד-בינוני הבוגדת בבעלה המתנשא עם בן מעמד נמוך יותר, "Common People" הציג בציניות את סיפורה של בחורה ממעמד גבוה המנסה להשתלב בכל הכוח בין בני המעמדות הנמוכים, "Sorted For E's and Wizz" הוציא את הסמים מהארון ו-"Underwear" הישיר אמר את כל מה שאחרים היו תמימים מדי מלהגיד. בינתיים בזירת האיגרוף "Country House" זכה במערכה והיה לסינגל מספר אחד בשבוע הראשון להפצתו, האלבום של אואזיס ניצח במלחמה עם האלבום האלמותי "What's the Story (Morning Glory)" שהביא לחברי הלהקה הצלחה גם מעבר לאוקיינוס בארץ הגראנג'. אך 1995 בכל זאת צריכה להיחשב כשנה של פאלפ, שאלבומה חף מכל מסכה והצלחתו היתה בגדר הפתעה גמורה בקרב קוקר וחבריו.

      "Different Class", מעבר להיותו הצהרה מלאה על הזיוף מאחורי מערכת המעמדות הבריטית, היווה מצגת פופ משובחת של דיבור ליברלי על אנגליה מיושנת, אותה אחת שתלתה את תקוותה על אחד ליברל בשם טוני בלייר שעמד כנגד מורשת השמרנות התאצ'רית שנמאסה על קהל הבוחרים. בעוד בלר ואואזיס דיברו עד הדברים הגדולים בחיים, ג'ארוויס קוקר ליווה את המאזין דרך החורים המיקרוסקופיים בחיים, מהכיור של המטבח אל עבר חדרי השינה, אותם מקומות שממלאים את הפנטזיות של כל אחד ואחת, אך טומנים בתוכם הרבה מכשולים. אותם רגעים של תשוקה בלתי נשלטת, שאליהם החושך מכניס את הבושה והחרדות ברגע שסוגרים את הדלתות.

      הלוחמה התקשורתית של שתי להקות הבריטפופ הגדולות הייתה בגדר חולשה, כניעה לגחמות הקונפורמיסטים השולטים במה שמרשרש בתעשייה. פאלפ במקומם נהגו כפי שנראה להם והמשיכו לדהור קדימה אל מחוזות גסים יותר, בלי התנצלויות מקדימות, רק כוונות זדוניות שמוצאות הגשמה בתוך אריזות של קונדומים. לא רק שפאלפ לא איבדו מדרכם, הם מכרו היטב ובשנה שלאחר מכן זכו בפרס המרקורי הנחשב על אותו אלבום.

      20 שנים עברו מאז התחרות ההיא, זה מספר גדול מדי של שנים לדלג עליהן, הרבה דברים השתנו והרפרטואר של שלוש הלהקות התנתב לכיוונים שונים. אחרי האלבום "The Great Escape", עשו חברי בלר עוד סטייה לכיוון האינדי והמשיכו לייצר מוזיקה מעניינת משם. האחים גלאגר המשיכו להוציא להיטים שוברי גבולות אך פאלפ התדרדרה יותר אל תהום הנשייה. ב-2015 אלברן והאחים גלאגר אינם מסתכלים אחורה בכעס, אך עדיין מכופפים גבם מבושה ומבוכה על מה שקרה. כבר ידוע שהתחרות היתה סך הכל תרגיל מסחרי. המזומנים הם כבר לא המדד להצלחה בשביל אף אחד מחברי הלהקה, הם לא צריכים להוכיח שום דבר כששמם עומד לפניהם, כשהם נחשבים למנהיגים של זרם שייחד את האי הבריטי מכל שאר העולם. אם כבר הם נלחמים, אז על מטרות הומניטריות ופוליטיות.

      בלר הפכה לאחת מלהקות הקאמבק המוערכות ביותר, וצפויה לככב במצעדי סוף שנה עם אלבומה "The Magic Whip" שיצא באפריל האחרון. דיימון אלברן כבר זמן מה נחשב לאחד האוצרות התרבותיים החשובים ביותר כשידו עדיין מנסה לגעת בכל ז'אנר אפשרי בעולם המוזיקה הרחב. נואל גלאגר פצח בקריירת סולו מצליחה. אחיו ליאם עומד לפצוח גם הוא בקריירת סולו, אחרי שסיפק את צמאם של מעריצי אואזיס שהתפרקה ב-2009 עם הרכב גיטריסטי אחר בשם Beady Eye. ציוץ של ליאם בטוויטר רמז על איחוד של להקת האם, אך כרגע הכל מוגדר כשמועה.

      עם פאלפ וג'ארוויס קוקר הסיפור הוא שונה, קוקר אמנם פצח בקריירת סולו, אך יחסית למקביליו דידה את דרכו לאיזו הצלחה. ב-2010 חברי פאלפ התאחדו לסיבוב הופעות שזכה לתשואות הקהל והמבקרים, אך התחתונים המלוכלכים הוחלפו בזוגות נקיים וטהורים של מוזיקה קלאסית ונוסטלגית של פעם. קוקר הפך מהגבר הסורר של הפופ ליקיר הרדיו המקומי ואין כרגע תוכניות לחזור לימי התהילה של הניינטיז.

      20 שנים עברו מאז הימים הגדולים של הבריטפופ, ובריטניה כבר לא מפרידה את עצמה מן העולם. היא מהווה חלק מובלע בתוך הבלילה הגלובלית ואת התרבות המוזיקלית אומדים יותר במספרים של ליש"ט. הפופ נהיה צבעוני יותר מהקליפים של פאלפ, סורר בלי שמץ של מאמץ להיות מתוחכם. הרוק הוא כבר לא תוצר מקומי אלא מוזיקה שלא מתביישת מהשפעותיה החיצוניות מהעבר וההווה (ע"ע ארקטיק מאנקיז), ונראה כי שוק המוזיקה הבריטי יתקשה לשחזר את ימי התהילה ההם, למרות היותו עשיר בלהקות מפותחות כמו Foals, The Maccabees והבטחות כמו Wolf Alice. בעוד באמריקה הצליחו להרים בעשור הקודם את תופעת הפוסט-פאנק בניו-יורק של הסטרוקס, אינטרפול והיה-יה-יז, באי הבריטי לא הצליחו לצבור מספיק הדים עם תופעת פסאודו-קונטרה של להקות דגל כמו פרנץ פרדיננד או קייזר צ'יפס.

      אבל אי אפשר להאשים אותם, הזהות האנגלית ממשיכה להתגבש תוך כדי לקיחת המיעוטים בחשבון, וכתוצאה מכך (עוד כמה סיבות כמובן) אין כבר גורם משותף שהתקשורת יכולה להשתמש בו כדי להצמיד כמה להקות ביחד ולקרוא להן תופעה. מאבקים תקשורתיים סטייל בלר נגד אואזיס אפשר למצוא בקצב של כותרת/ציוץ לכמה שעות, ופופ מתוחכם הוא לא מילה גסה אם מחפשים ממש טוב. בכל זאת, גם אחרי 20 שנים, בלר, אואזיס ופאלפ מצליחים להישאר רלוונטיים והנוסטלגיה, שקרית ככל שתהיה, חיה ובועטת.