אלטון ג'ון שר "את יכולה להגיד לכל אחד שזה השיר שלך", לאונרד כהן הציע "קחי את הוואלס הזה", שי גבסו הצהיר "השיר הזה מוקדש לך אהובתי" - אבל לישי קיצ'לס יש וריאציה משלו: "קח את המנגינה הזאת ודחוף אותה לתחת". המנון מטופש, אבל גם קצת מקסים. כל אחד רוצה שהשיר שלו יהיה משמעותי, לא? אבל קיצ'לס יודע שב-99 אחוז מהמקרים היומרה הזאת היא בלון מנופח מדי, והגיע הזמן לפוצץ אותו, אם אפשר בחיוך.
קיצ'לס הוא אחד הנציגים היחסית בולטים של האינדי הירושלמי של תחילת שנות ה-2000. תחת המטריה של פוריטנים צעירים (ומעט עם אחיו, איש להקת יאפים עם ג'יפים) הוא יצר נונסנס איטי, אינטליגנטי ומופרך למדי. הדוגמה הראשונית לזה הייתה כשעוד במסגרת להקת האם הוא לקח את "לילה שקט עבר על כוחותנו בסואץ" של מאיר אריאל, חיבר אותו עם קטעים מתוך "איים בזרם" וחלקים מהביוגרפיה של ארנסט המינגווי וקינח עם "Time" הקלאסי של טום ווייטס, והכל נרקח לתוך רצועה אחת מצחיקה עד דמעות ועם זאת טבעית לחלוטין בשם "המינגווי". "פוריטנים" התפרקה אחרי שני אלבומים, וקיצ'לס עוד הוציא אלבום סולו אחד באותו הקו בשם "מוזיקה למזמוזים" בלייבל "Hiss" קצר הימים.
ועכשיו הוא חוזר עם החלק הראשון מתוך שניים של האלבום "וואטאבר, גבר", בהפקה של יהוא ירון (השני בהפקת אחיו דניאל) - חמישה שירים כשמאחוריו סופרגרופ של השוליים הישראלים העכשוויים - ירון בבס, אביב ברק על התופים, עדי רותם (הפטי בוידס) בגיטרה והילה רוח בקולות רקע. קיצ'לס עצמו בפסנתר, מילים, לחנים, קול אדיש ומשועשע. זה רוק מלודי סטנדרטי, אבל מושקע למדי, כנראה הכי מושקע עד כה בקריירה של קיצ'לס. הוא חרזן מבריק עם הומור מעולה, אבל גם ניהיליסט. רצף התודעה שלו מזכיר את הכתיבה של הבילויים אבל בלי שחס וחלילה תצוץ מזה אמירה חד-משמעית. כמו שהוא בעצמו שר: "עוד התחכמות ועוד התחכמות, ובא לי למות".
בכל זאת, הקצב וההומור בטקסטים הגבריים-משהו על פרידה, וודקה והסבתא הזקנה, הוא ממש לא רע. זה לגמרי סוג הפסקול שהייתם רוצים לשמוע כשאתם מדברים על הנושאים האלה בעצמכם. המדהים הוא שתצטרפו לפזמונים כבר בשמיעה ראשונה, כי בלתי נתפש כמה שזה קליט. אם כי כדאי להיזהר שלא נפלט לכם "דחוף אותה לתחת" בטעות באופן-ספייס הומה אדם.
זה מיני-אלבום קצר, פחות מ-20 דקות והזדכיתם עליו. הסוף שלו, שיר יפה בשם "היפים והעייפים", מסמן קצת שינוי גישה. זאת פרודיה (כמו כל דבר שקיצ'לס עושה כמעט) על איזה קיום תל אביבי, שעות עבודה אינסופיות, צפייה משועממת בקומדיות-מצבים, מוות של החלומות ומוות מבפנים. אחרי כל הדאחקות, הפרודיה הזאת נוגעת ממש ללב. אבל אין מה לדאוג, גם הבלון הזה מתפוצץ בפזמון המופרך "את כמו הוריקן, אני כמו ניו אורלינס".
לרגל השקת האי. פי. יופיע ישי קיצ'לס במזקקה בירושלים ב-11 בנובמבר, ובאוזןבר תל אביב ב-12 בנובמבר.
רוצה לחיות
נסרין קדרי היא האמנית האמיצה בארץ. ללא תחרות וללא הסתייגות. באמצע הימים המטורפים האלה, היא הוציאה שיר מרגש בשם "קצת שונה" (שעמיתי רועי בהריר-פרל אהב קצת פחות), שעומד מול הגזענות יותר חזק ויותר בכנות מכמעט כל שיר אחר שיצא כאן לאחרונה. "רוצה לחיות, רוצה לקוות, גם לי מגיע לא פחות. נכון שנשמעת קצת שונה, אבל מה זה משנה? לכולם יש לי מקום בנשמה" - אלה שורות שיצאו עכשיו מפה של זמרת ערביה ששרה בעברית, בימים שלא נוח לא להביע עמדה, לא לשיר ולא להיות מתווך בין יהודים וערבים. נחשו מה? הקריירה שלה לא נפגעה מזה: ההופעות מלאות והקהל מפרגן, ובעצרת בשבת היא עלתה לשיר את "הלוואי" של בעז שרעבי. בעיניי זה הכי אמיץ והכי ישר שאפשר, בטח בהתחשב בסביבה האמנותית בישראל. זה קול שחסר בין אמני הפופ שלנו ולא פחות גם מבין אמני הרוק וההיפ הופ, שכרגיל נאלמו דום עם הישמע הבום הראשון. אני מסיר בפניה את הכובע.