אבא של שמוליק קראוס נפטר בתחילת שנות ה-70 והאמן הסוער הקדיש לו את אחד השירים הבודדים שכתב את מילותיו בחייו - "זה קורה". הוא לא הקליט אותו עד האלבום האחרון שלו, "יום רודף יום", שיצא כעבור 30 שנים. לפי האגדה, אריק לביא ביקש משמוליק קראוס לקבל אליו את השיר, בתמורה למצלמה. אבל אריק לביא לא היה באמת הראשון שהקליט את השיר. שנתיים לפני כן עשה זאת אלי מגן, מוזיקאי שעבד שוב ושוב במעגלים שהקיפו את השמוליק קראוס בשנות ה-60 וה-70. מגן הקליט את השיר לפסקול הסרט "אדם", שקראוס כיכב בו, אבל לבסוף הגרסה נחתכה ורק נעימת השיר נותרה בסרט הסופי, הגרסה נעלמה לה ונשכחה.
הסיפור הקטן הזה הוא סמלי, משום שהוא משקף במידה רבה את הקריירה של מגן, שעשה המון דברים והיה חבר בהמון הרכבים שהקליטו המון להיטים, אבל תמיד כאילו נשכח ברגע האחרון ונעלם אל מאחורי הקלעים. מי שהיה בשנות ה-60 וה-70 במרכז העשייה המוזיקלית בישראל, נטש אחר כך את הרוק, המיר את הגיטרה-בס בקונטרה-בס ועבר למחוזות של ג'אז ומוזיקה קלאסית. בעשור האחרון, בזכות פרויקט משירי מירון איזקסון שהניב להיט-יום-זיכרון ("לזכור"), הוא זוכה לעדנה מחודשת. האוסף החדש שלו, "איש העולם הבא", משלים את התיקון ומציג רטרוספקטיבה מפוארת לקול כל כך מוכר וכל כך נשכח בו בזמן. וזה קול נהדר.
איפה מתחילים? בנגן הבס של החלונות הגבוהים, שבגלגול השני והנשכח של ההרכב החליף ממש את אריק איינשטיין (ומתוכו כאן הביצוע הנדיר ל"אלישבע מה נחמדת", היחיד שהלהקה הקליטה בהרכב הזה) או במי שהקים יחד עם המתופף של החלונות, זהר לוי, את להקת אחרית הימים המיתולוגית, ושר בה את "העץ הוא גבוה" ו"פתחי לי את הדלת"? או את מי ששר בכיף התקווה הטובה, שהתפרקה לפני זמנה, את "ד"ר יארינג" ו"בלדה לעוזב קיבוץ"? או אולי את מי ששר ראשון כמה מהשירים המזוהים מכל והאישיים ביותר של אהוד מנור - "עד סוף הקיץ" ו-"יליד הארץ"?
כל היופי המתואר כאן הוא רק בחלקו בשני של האוסף. האלבום הראשון מתוכו מוקדש להרפתקאות של מגן בפאזה השנייה של הקריירה שלו, כשחזר לשיר, וקולו הגבוה נשאר יפה גם כשמרגישים עליו את השנים ואת חכמת החיים. דוגמה אחת היא האלבום היפה שהשתתף בו משירי אבות ישורון, "טוב שהעולם גדול", מתוכו שר את שיר הנושא והצליח להפיח חיים שלמים בשורה אחת: "טוב שהעולם גדול ואני יכול ללכת".
אבל התענוג האמיתי כאן הוא לא הלהיטים, אלא דווקא הרגעים שצמחו משום מקום, ממתקים אמיתיים לחובבי היסטוריה של המוזיקה, ויש כאן לא מעט כאלה, תמיד מלווים בהערות מעניינות ותמונות בחוברת הדיסק. למשל, "דרך הברוש" - הלא הוא "ברוש" המפורסם של אהוד מנור ואריאל זילבר ולימים אביתר בנאי ועלמה זהר, אבל בלחן אחר, של מישה סגל, שנתיים לפני זילבר! תענוג אחר עוקב אחרי עוד דמות גדולה של הרוק הישראלי: השיר השני מהדיסק הראשון הוא חידוש ל"זה רק געגוע" של שלום חנוך מ"חתונה לבנה", ושני השירים האחרונים מוקדשים למפגשים הראשונים בין השניים, ששירתו יחד בלהקת הנח"ל, והקליטו יחד שלושה שירים באופן חד פעמי ב-1967. השיר המסיים את האוסף הוא אחד מהם - "יום אחרון" של שלונסקי, שחנוך הלחין יחד עם מאיר אריאל כשעוד היו נערים. עוד מעגל נסגר.
לא כל כך נוהגים להשקיע מחשבה בעריכת אוספים בדרך כלל, ולפעמים מסתפקים בסידור כרונולגי לפי שנת הוצאה. ב"איש העולם הבא" הכיוון הוא הפוך - מהסוף להתחלה. זאת החלטה מבריקה, גם בגלל שהיא נותנת כבוד ליצירה היפה והמאוחרת שלו, אבל גם בגלל שהשקיעה לתוך האוסף הזה היא צלילה בזמן שלוקחת את המאזין לאורך כל הסיפור, מהמוזיקאי המבוגר, המיושב בדעתו, אל הצעיר הפוחז מהלהקה הצבאית. נהדר לשמוע את הסיפור הזה פעם אחת הפוך, ונהדר לשמוע את הסיפור של מגן, מראשוני הבסיסטים הישראלים, מראשוני זמרי הרוק הישראלי, ומי שאחראי לכל כך הרבה רגעים יפים בפס הקול הישראלי.
כתבת המשפט של וואלה! News, גלי גינת, דיווחה השבוע ממשפטו של אילן בן עמי, גיטריסט הברירה הטבעית שרצח את בת זוגו, אשת העסקים והמוזיקאית דפנה בר-ציון. גינת פרסמה כי התובעת בתיק ציטטה את שלמה בר, מנהיג הלהקה, באומרו כי בן עמי "איים מספר פעמים לפגוע בדפנה". בר הוא אחד מגדולי המוזיקאים בישראל, נפיל אמיתי, אבל כואב מאוד לשמוע כי הבין שבסביבתו הקרובה מאוד פעל גבר אלים ולא הצליח לעצור אותו. כשהתפוצצה הפרשה, כתבתי כאן כי היא עלולה להכתים את המורשת של אחד הסמלים הבולטים של המוזיקה הישראלית. עצוב מאוד יהיה לגלות שאכן כך הדבר.