פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קורדרוי 115: ארבעת האלבומים של הסתיו

      ראיין אדאמס מכסה את טיילור סוויפט, הליברטינז חוזרים מן הכפור, ביירות באלבום מרומם נפש כמעט וקורט וייל באלבום רפטטיבי אבל ראוי. בלוג הרוקנרול

      מבול של אלבומים חדר את האבק של ספטמבר ונחת עלינו. ובכן, ידענו בתקופות מקבילות בעבר סחורה טובה יותר, ואם היה אפשר לקחת את המיטב מכל אחד מהיצירות הבאות ולאגד אותו לאלבום אחד היה עדיף, אבל עדיין, כל אחד עשוי למצוא כאן את הפרטנר הראוי לסתיו.

      ריאן אדאמס - 1989

      הבחירה הראשונה שלי היא "1989", הגרסה של ראיין אדאמס לאלבום המולטי-מצליח של טיילור סוויפט. כלומר אדאמס התלבש על האלבום הכי מצליח בעולם נכון להיום ואחד המצליחים של שנות האלפיים, שעליו חתומה הזמרת הכי גדולה בעולם, ופשוט הקליט אותו שוב מתחילתו ועד סופו, בדרכו הרייאן אדאמסית. וסוויפט? בעננים, מצייצת ועפה על אדאמס והכבוד שהוא עשה לה. עכשיו אני לא מה שנקרא סוויפטי - אני לא מעריץ ואין לי שום יחסים עם טיילור, אבל בשירי פופ היא מבינה, ואם מישהו כמו אדאמס עושה להם קאברים קשה להיכשל. וכך היה: לא רק שהוא לא נכשל, הוא אפילו מצטיין. "1989" של אדאמס נשמע כמו אלבום שהוא לגמרי שלו, ומי שאוהב את האיש ופועלו ויבוא מנותק מהקונטקסט יקבל את מנת האדאמס שלו, כלומר רוקנרול בסיסי ורגשני במובן האייטיזי של המילה, שבקצה אחד שלו נמצאים ספרינגסטין ודון הנלי ובצדו השני ברנדון פלאוורז.

      כמובן שהמקרה הזה מרים לאוויר שאלות פילוסופיות: אם אלה מילים ומוזיקה של סוויפט (וכותביה), מלכת המיינסטרים, אבל עיבודים וביצועים של אדאמס, שמשחק בליגת האינדי, מה זה בעצם? האם העובדה שאדאמס מבצע את השירים של סוויפט הופכת אותם לפתע ל"ראויים"? האם המבצע הוא המסר או שהשירים עצמם הם החשובים? האם בכלל מדובר במוב החיזור המרשים בהסטוריה - בכל זאת האיש היה נשוי למנדי מור ורוצה להתקדם? האם זה מאיר את תופעת טיילור סוויפט באור אחר לפתע? האם היא לגיטימית עכשיו? האם מותר להתרגש משירים כאן או שבגלל שאתה יודע של מי הם במקור זה לא מתאים?

      אבל האם כל השאלות האלה בכלל משנות? "1989" של אדאמס הוא אלבום נהדר, הגם שעצוב הרבה יותר מהמקור - ולרגעים רציני מדי ונטול החן של סוויפט. חלק מהביצועים מצוינים - איזה שיר ענק זה "I Wish You Would", חלק נופלים מאלה של סוויפט - "Style" הוא הדוגמא המובהקת. חלק מהקאברים הם אחד לאחד, חלק סטו הצדה. אדאמס, מוזיקאי מחונן בעל נפש פופית, זיהה את הפוטנציאל האדיר וזרם עם זה. בראיונות הוא אמר שהוא מאד מעריך את סוויפט - הוא מעט הגזים והשווה את ההשפעה של המוזיקה שלה עליו לזאת של האסקר דו והסמיתס, וטען שבסופו של דבר היא כותבת על אותם הדברים שהוא כותב עליהם. וזה נכון: לב שבור הוא לב שבור בין אם את בת 25 כמו סוויפט ובין אם אתה בן 40 כמו אדאמס. ולב שבור הוא משהו שלעולם לא ייצא מהאופנה.

      הנה החבילה כולה.

      הליברטינז - Anthems For Doomed Youth

      הבא בתור שלי - וזו הפתעה גם בשבילי - הוא החדש של הליברטינז, "Anthems For Doomed Youth". נאמר זאת כך: עד שהוא הגיע הייתי יותר מקורב לטיילור סוויפט מאשר ללהקה של קרל בארט ופיט דוהרטי, שני טיפוסים מוכשרים אך מעט מתישים שהתאהבו בתדמית של עצמם על חשבון המוזיקה הלאו דווקא רעה שלהם. הליברטינז היו אמורים לככב ב"גם זה יעבור" של טונה, והנה, 12 שנה אחרי האלבום הקודם שלהם הם חוזרים עם אלבום מספר שלוש, שנדמה כהרבה יותר מסתם קאמבק כלכלי.

      אהיה קיצוני יותר: הוא אלבום יותר ראוי ולגיטימי ממקבילו הפיית' נו מורי. זו כמעט כפירה מבחינתי לכתוב את זה, אבל זהו, זה מאחורי. באמת שלא צריך לחזור על תקציר הפרקים הקודמים של אופרת הסבון שזכתה לשם ליברטינז וכללה סמים, ריבים, דוגמניות על, טינופים, חברויות מרוסקות וגם קצת רוקנרול. בשביל צעירים רבים, בעיקר בבריטניה, פיט וקרל היו הראש, הלב והפה, סטרייט אאוט אוף לונדון, אבל היו לא פחות אנשים שחשו שהריאליטי הזה הגיע כבר לממדים פרודיים ולא טרחו להקשיב למה שלליברטינז היה להגיד, והיה להם. עכשיו נולדה הזדמנות נדירה להתחלה מחדש: הרביעיה מבוגרת יותר, כולם בעלי משפחות, נקיים, קצת יותר שפויים, יותר תוכן ופחות פוזה. כמו תמיד, הם כנים וחצופים וחדים ואוהבים לדבר על עצמם ולרחם על עצמם בשירים, וכמו תמיד המוזיקה לא תמיד מצליחה לתת פייט למילים. שלא כמו תמיד, ההפקה נקיה יותר, ומי שחתום עליה, מכל האנשים בעולם, הוא ג'ייק גוסלינג, המפיק של וואן דיירקשן ואד שירן. דאחקה ליברטינזית? אם כן זה עבד יותר טוב מהמצופה. "Anthems For Doomed Youth" הוא אלבום קאמבק שרחוק מלהיות מושלם, אבל הוא בהחלט מוצלח. בדיוק כמו הליברטינז עצמם. הנה שלושה קטעים אהובים עלי.

      והנה כל ההופעה שלהם מפסטיבל רדינג האחרון:

      ביירות - No, No, No

      משום מה אני ממש מחבב את זאק קונדון, aka ביירות. אני לא אמור, אבל אני מחבב. אחד מהאלבומים הכי אהובים עלי בשנים האחרונות הוא "The Rip Tide" שלו מ-2011, מה שהרים לי את הציפיות לקראת "No No No", האלבום הרביעי של ההרכב שיצא עכשיו. אז לא, אין כאן שיחזור של היופי ההוא, ממש לא, אבל כן יש מה לאהוב. קודם כל את האורך: חצי שעה. אחר כך את המינימליזם היחסי והסאונד הנקי והצלול, שחשוב לומר שלא פעם גם נמצאים בעוכריהם של השירים, המרגישים כמו רעיונות שלא פותחו עד הסוף. האווירה היא כתמיד פולקית עם חיזוקים של כלי נשיפה ופסנתרים ונגיעות בלקניות, הקול מפתה, ולמרות שהשנים האחרונות היו סוערות בעבור קונדון וכללו גירושים והתמוטטויות, האלבום הזה הוא אופטימי, כמעט מרומם נפש, בחסות אהבה חדשה שנכנסה לחייו. לוקח לו זמן להיפתח, וכדאי לתת לו את ההזדמנות לעשות זאת.

      קורט וייל - B'live I'm Going Down

      ומה שביירות עושה בחצי שעה קורט וייל עושה בשעה. ולמי יש זמן, באמת. כלומר גם המוזיקה של וייל היא נקיה ופשוטה ויפה, מהצד היותר סטלני של הפולק, אבל מאחר והיא באמת בסיסית ונטולת פיקים, חצי שעה לתוך האלבום אתה כבר מרגיש שיתכן ולחצת בטעות על ריפיט. ואולי אני קשה איתו מדי. הקול וההגשה והאקוסטית והבנג'ו והסבנטיזיות של וייל עדיין עושים את שלהם, ולמרות שהם עשו את זה טוב יותר באלבומו החמישי, "Wakin on a Pretty Daze" המצוין מ-2013, זה עדיין אלבום ראוי של וייל שפשוט בכל כמה שירים, חלקם ארוכים מדי, דרכו מיטשטשת. נדמה שפשוט מוטב להיות מטושטש כשאתה מאזין למונוטוניות היפה והמלנכולית של וייל. אז לא אשליך את האלבום הזה הצדה, אבל כרגע כל מה שהוא גרם לי לעשות זה לשלוף את האחרון של The War on Drugs, הלהקה שממנה פרש וייל לקריירת סולו, לא לפני שציווה לעצמו ולאדם גרנדוסל לשיר קצת דומה (אחד לשני, ולדילן ולמרק נופלר).

      פצצה מהעבר

      בשבוע הבא יחגוג האלבום השני של אואזיס, "What's the Story Morning Glory?", יומולדת 20, ולאן נוליך את הכאב על נעורינו האבודים ואת זעקת הנוסטלגיה שמאיימת לפרוץ מגרוננו ולהביך אותנו שוב? כנראה שלשום מקום, אבל תמיד אפשר לחזור אליו ולמקום האישי שבו כל אחד ואחת מאיתנו היה באוקטובר 1995 ולהיזכר במי שחשבנו שתהיה זאת שתציל אותנו ולא יכלה. האם הוא שרד את אכזריות הזמן? בהחלט. הוא עדיין אלבום גדול, בומבסטי, משפריץ אטיטיוד ולא מתנצל. נואל גאלאגר רצה לעשות היסטוריה ועשה הכל כדי שאי אפשר יהיה להזיז את "מורנינג גלורי" ממקומו המובטח בה, על המנוניו, פזמוניו האפיים והחרוזים השחוקים שלו. הוא הצליח כמובן והוא הפך לאחד מהנמכרים והמוערכים שידע הרוקנרול. 12 שירים יש בו, שישה מהם היו סינגלים אדירים שחיים בזכות עצמם עד היום, ויש לו את אחד משירי הסיום המושלמים שידע כל אלבום, אי פעם, "Champagne Supernova". וגם עצת זהב אחת יצאה ממנו, לא שהייתי קונה מהגאלגרים עצה משומשת: אל תסתכלו אחורה בזעם. חבל על הזמן. הנה הוא כולו. חג שמח.