2015 דקות תהילה: מסכמים שנת תרבות

עיניים גדולות 43: שנאת האחר והרבה טמטום - הפיכסה הקולנועי של השנה

סקסיזם, גזענות, התנשאות, זלזול וכל מה רק שתרצו הבאישו את השנה הקולנועית החולפת. אלה הסיפורים שבגינם 2015 מותירה שובל של צחנה

יח"צ - חד פעמי

עוד מעט, סוף כל סוף, תסתיים 2015 – וחשוב מכך, יבוא הקץ גם על הסיכומים שלה, כולל על הפרויקט העושה זאת בהשראת הרגשות מ"הקול בראש". בשבוע הבא ניפרד יפה, עם השמחה כקו המנחה, אבל עד אז נותר עוד רגש שלילי אחד להתייחס אליו – הגועל.

למרבה הצער, היה קל להיזכר בתופעות, בסיפורים ובאירועים קולנועיים שעוררו תחושת רתיעה, לעתים אפילו קבס. 2015 לא היתה שנה טובה לאנושות, וגם לא למסך הגדול. לעתים רחוקות צעקנו במהלכה בראבו, לעתים קרובות צעקנו פיכסה. מעט סרטים שיצאו בה ייכנסו לפנתיאון, אבל הרבה רגעים מתוכה כמעט והוציאו את החשק. גזענות, סקסיזם, שוביניזם, דעות קדומות וקבעונות וגם סתם טמטום סיפקו כותרות על בסיס קבוע, ובסופו של דבר מספקים גם מצעד שנתי עמוס בכל רע.

בצד הביקורת על כל העולם, צריך גם קצת ביקורת עצמית: גם במצעד הזה יש משהו קצת מגעיל, כי אין בו היררכיה, והוא כורך בכפיפה אחת תקיפה פיזית של שחקנית ותרגומים קלוקלים של שמות סרטים. חשוב להבהיר שאין כאן כוונה להשוות בין חומרת הדברים. טבעם של סיכומים ומצעדים כאלה הוא להעמיד על המאזניים נוצות ומשקולות גם יחד.

מצד אחר, אפשר להעז ולהגיד שאמנם עשרת הנבחרים כאן בדרגות חומרה שונות לחלוטין, אבל בכל זאת יש מוטיב אחד שמקשר את כולם: חוסר הכבוד לאחר, לזהותו ומלאכתו, שהוא תמיד שורש כל רע, בקולנוע ובכלל.


1.

מבין שלל הסקנדלים שהיו השנה בהוליווד, הכמות הגדולה ביותר נוצרה בעקבות החלטות כתיבה וליהוק בעייתיות מבחינה גזעית ומגדרית. הפרקטיקה הידועה כווייט-וושינג, במסגרתה מפקידים מפיקים תפקידים של בני מיעוטים בידי לבנים או מלכתחילה דואגים שרק כאלה יעמדו בחזית הסרט, נהוגה בקולנוע מאז ראשיתו. פעם זה היה עובר בשתיקה, אבל בעידן הרגישות המוגברת והרשתות החברתיות, לשום דבר כבר אין חסינות.

כתוצאה מכך, סרט בסדר הגודל של "סטונוול" נשחט ולמעשה נקבר מיד לאחר הקרנת הבכורה שלו בטורנטו, בגלל החלטת הבמאי רונלד אמריך לעוות היסטורית אבן דרך בתולדות המאבק הלהט"בי בארצות הברית, לדחוק לשוליים דמויות של נשים שחורות וטרנסג'נדרים ולתת מלוא הקרדיט לצעיר לבנבן ופיקטיבי, תוצר דמיונו הקודח. תרעומת דומה נוצרה גם עם עליית הטריילר ל"Gods of Egypt", הפקה גדולת תקציב שתגיע לאקרנים בשנה הבאה, ובה קאדר השחקנים כמעט על טהרת הגזע הלבן, אף שהגיבורים אינם קאובויז מאלבמה אלא אלים מצריים. והיו עוד סיפורים, למשל ליהוקה של אמה סטון לגלם ב"אלוהה" דמות שמוצא הוריה אמור להיות מסין ומהוואי, וכך שוב ושוב הוכח כי מפיקים ויוצרים רבים עדיין לא מסוגלים להציג גיוון אתני אמיתי, וכי הקהל כבר לא מוכן לשתוק על כך.

ויש גם נקודה ישראלית, אבל אולי בגלל שבפוליטיקת הזהויות העכשווית ישראלים ויהודים נחשבים פריבילגים, איש לא העיר עליה: היא הגיעה מכיוון הסרט הגרמני העלוב "מבוך השקרים", שבדה דמות מופרכת ומגוחכת של צעיר ארי והמציא כאילו הוא האחראי לעשיית דין בפושעים נאצים בגרמניה שלאחר המלחמה, בעת שבמציאות הקרדיט שייך למשפטנים שממש לא היו בלונדינים נוצרים.

אבל מה לעשות שאפילו ב-2015, החוק אומר שאם ברצונך לרוץ לאוסקר, אז שים בפרונט גבר לבן עם צלב. גם הקולנוענים בגרמניה יודעים זאת, והשתלם להם לעשות שיעורי בית: "מבוך השקרים", למרות איכותו האמנותית הקלושה, העפיל שלב ונמצא בין תשעת המועמדים הסופיים לפרס הסרט הזר.

לקחו לבן להסתיר את השחור. מתוך "סטונוול" (צילום: יח"צ)

2.

ולפעמים, גם כשיש בסרט כוכב שחור, יש מי שדואג להעלים זאת. כך קרה לפני שנתיים בפוסטר האיטלקי של "12 שנים של עבדות" וכך השנה בכרזה סינית ל"מלחמת הכוכבים", שהקפידה לצמצם ככל האפשר את הבולטות של ג'ון בויגה רק בגלל צבע עורו.

הסיפור הדוחה הזה עורר מן הסתם רעש. פחות תהודה היתה למקרה של "ערבים רוקדים" תוצרת הארץ, שהאריזה האמריקאית שלו לא רק מחקה כל אזכור לערביות בשמו והציגה אותו לקהל כ-"A Borrowed Identity", אלא הגדילה עשות והציבה בחזית הפוסטר שלו את דניאל קיציס, הלבנה והיהודית, אף שהיא ממלאת בסרט תפקיד משני למדי. חשוב לציין, כמובן, כי האחראים לכך הם אך ורק אנשי השיווק מעבר לים, וליוצרים ולמפיקים המקומיים אין יד בכך. זו באופן כללי אחת התופעות המכעיסות בעולם הקולנוע העכשווי: מהרגע שהיצירה שלך מתחיל להסתובב, כבר אין לך בהכרח שליטה על מה קורה איתה, ולך תדע לאיזה ידיים היא תיפול.

עוד באותו נושא

עיניים גדולות 42: הגניזות הקולנועיות הכי מכעיסות של השנה

לכתבה המלאה
לקחו יהודיה להסתיר את הערבי. כרזת "ערבים רוקדים" בארצות הברית (צילום: יח"צ)

3.

חוסר האונים הזה טוטלי לפעמים: לרוב הבמאים אפילו אין שליטה על השם של סרטם בניכר. מצב מתסכל זה אינו רק נחלתם של יוצרים ישראלים אלמונים יחסית בזירה הבינלאומית, אלא גם של הקולנוענים המצליחים בעולם. למשל, ג'אד אפאטו, ש"Trainwreck" שלו אמנם נהנה מתרגום ישראלי מדויק ומוצלח, "אסון מהלך", אבל במדינות גדולות רבות קיבל שמות מחרידים – "קרייזי איימי" בצרפת ו"דייטינג קווין" בגרמניה למשל.

"אין דבר יותר מעצבן מזה", אמר על כך אפאטו בריאיון למגזין הצרפתי סו פילם. "אתה עובד כמו משוגע במשך שנים, ואז יושב מישהו במשרד ותוך שתי שניות הורס לך את כל העבודה עם הרעיונות הגרועים שלו, בלי להתייעץ איתך וגם בלי לעדכן אותך". ובאמת, אמנם יש צרות גדולות יותר, אבל קשה שלא לעוות גם כן את הפנים לנוכח קלות הדעת המתמשכת והמזלזלת הזו בה נוהגים ביצירי כפיהם של קולנוענים. אם הייתם רואים בחור בשם מכרם או בחורה בשם מיכל נכנסים לסטארבקס בלונדון והמוכר מעבר לקופה היה מחליט שיותר מתאים לו לקרוא להם מייקל או שרלוט, זה לא היה מגעיל אתכם?


4.

ועתה, נעבור לשוביניזם וסקסיזם, שתי סוגיות שאפילו במסגרת המצומצמת של עולם הקולנוע, יכולות לפרנס טור שבועי. הדוגמה הטרייה לכך היא "סופרג'יסטיות", הדרמה הבריטית על המאבק למען זכות הצבעה לנשים, שתעלה בארץ בסוף השבוע הבא (חמישי 31.12), וסיור בפורום ה-IMDB שלה אינו מומלץ לפני התה של אחרי הצהריים.

הפורמים של האתר המוביל בתחום הם לעתים זירה לדיונים קולנועיים מאירי עיניים, אבל לפעמים גם ביצה של משטמה נוראית. כך היה למשל עם "12 שנים של עבדות" וכך גם במקרה של "סופרג'יסטיות", שבפוסטים אודותיו נושאים המגיבים נאומים בדבר ההבדלים בין המוח הגברי והנשי, מתיימרים להסביר "למה העולם לא אוהב פמיניסטיות", מכנים בשמות גנאי את גיבורות הסרט וממשיכות דרכן, מנסים להפריך את עלילתו ההיסטורית בתיאוריות מופרכות כשלעצמן ועוד ועוד.

את כל הארס הזה הם מקדישים לסרט שאכזב בקופות, קיבל ביקורות פושרות למדי והודר לגמרי מעונת הפרסים. אפשר רק לדמיין כמה ומה היו כותבים בפורום לו "סופרג'יסטיות" היה זוכה באוסקר.

תגובות מבחילות. מתוך "סופרג'יסטיות" (צילום: יח"צ)

5.

התגובות הארסיות הללו לפחות נשארות במרחב הווירטואלי, אבל חלק מן הדברים שקרו השנה היו מוחשיים לגמרי. למשל, מה שהיה הסקנדל הגדול במהדורה האחרונה של פסטיבל קאן: המחאה נגד ההתעקשות של מנהלי האירוע לאלץ נשים לנעול עקבים לפרמיירות, ולהשאיר מחוץ לאולם את מי שהעזה להגיע בנעל שטוחה, גם אם מצבה הבריאותי מקשה עליה להתהלך אחרת, גם אם הסרט שמוקרן עוסק, למרבה האירוניה, בזכויות האשה.

זו לא תופעה חדשה כמובן: קוד הלבוש הזה תמיד היה נהוג בריביירה, אלא שב-2015, כידוע, העולם התחיל להתקומם מול דברים כאלה. בינתיים, זה לא עוזר: בקאן, כנהוג בצרפת, מתעקשים ללכת עם הראש בקיר, ולמרות התרעומת הציבורית והתקשורתית, החוקים לא הולכים להשתנות. גם בשנה הבאה, נמשיך לראות גברים ליברלים מערביים יוצאים מפרמיירות בנעליים נוחות, בשעה שחברותיהם להקרנה ישתרכו מאחוריהם עם העקבים שכפו עליהן. בכך אין ספק, והשאלה היחידה שנותרת פתוחה היא מה זה יותר – אכזרי, שרירותי, משפיל או מטומטם?

עוד באותו נושא

עיניים גדולות 41: סרטי האימה הגדולים של השנה

לכתבה המלאה

6.

באותו פסטיבל קאן, בחודש מאי האחרון, נחשף לעולם גם "סיפור על אהבה וחושך" של נטלי פורטמן, ומיד לאחר הבכורה שלו הוא קיבל מטח של בוז מן ההגמוניה הגברית השולטת ללא מצרים בעולם הביקורת. כמה חודשים לאחר מכן, זה היה גם דינו של "ליד הים", סרטה של אנג'לינה ג'ולי.

אפשר להתווכח על איכות הסרטים ועל היכולות של פורטמן וג'ולי כקולנועניות. אבל גם אם נניח שהם לא טובים והן לא מוכשרות, חלק מן הביקורות שהתפרסמו עליהן הדיפו ריח כבד של התנשאות בוטה. אפשר אף להפריח ספקולציה מטורפת – אם הן לא היו נשים צעירות, הגישה במקרים הללו היתה בוטה פחות.

אז אולי פורטמן באמת הרסה את המורשת של עמוס עוז וג'ולי היא חקיינית לא מוצלחת של ברטולוצ'י, אבל האם על גבר היו כותבים כי "המפיקים שלו הפקירו והכשילו אותו"? האם גם לבראד פיט היו מציעים "להעסיק מישהו שיגיד לו את האמת על כישוריו"?

ואולי גם, סוג כזה של פטרונות לא מעיד בהכרח על תפיסת העולם הרחבה של הכותב, אלא הוא צורת ביטוי שבורחת לה באופן בלתי-מודע, פשוט בגלל שכל כך מעט נשים בכלל וכוכבות קולנוע בפרט זוכות לכתוב לביים סרטים, אז כשמישהי סוף כל סוף מקבלת הזדמנות לעשות זאת, מתייחסים אליה כקוריוז ומגיבים בהתאם.

אם היא היתה גבר לא היו יורדים עליה כך. נטלי פורטמן ב"סיפור על אהבה וחושך" (צילום: יח"צ)

7.

נטלי פורטמן לא היתה מועמדת לפרס אופיר, וכך נחסכה ממנה נוכחות במהדורה המביכה אי פעם של הטקס, שמלכתחילה אף פעם לא מביא הרבה כבוד לתעשייה המקומית. השנה, יותר מאי פעם, הוא נראה היה כמו ארוחת סדר של משפחה לא מתפקדת, שבמהלכה כולם רבים עם כולם ובסופה איש לא מדבר עם האחר במשך כמה חודשים לפחות: פרסים שחולקו בזמן היציאה לפרסומת, נאומים שנקטעו באמצע, בחירות תמוהות, מגישים שלא טרחו לבטא כהלכה את שמות הזוכים או לעגו להם בקטעי הקישור וזובור מרושע כלפי הלהיט "המילים הטובות" הם רק כמה מן המנות שהוגשו בסעודה הזו, בה התבלינים על השולחן היו ווייבים שליליים, פרצופים חמוצים ובעיקר המון פאסיב-אגרסיב.

וכמו המשפחות שמכריזות בתום המהומה "זו הפעם האחרונה שעושים סדר בבית! בשנה הבאה נוסעים לקפריסין", נראה שגם בעולם הקולנוע הישראלי הגיעו מים עד נפש. הגורמים הבכירים בתעשייה ובאקדמיה המקומית לקולנוע הבינו שכך אי אפשר יותר, ועובדים על מהפכה בכל ההתנהלות של פרסי אופיר. בראש השנה הקרוב נראה אם זה יצליח, או שגם בפעם הבאה הם יעוררו יותר כעס וגועל מאשר שמחה.

דרוש שינוי. טקס אופיר 2015 (צילום: ניב אהרונסון)

8.

בכלל, זו לא היתה שנה כיפית במיוחד בקולנוע הישראלי, שיישר קו עם עמיתיו בכדורגל והציג ב-2015 יותר שערוריות מאשר להיטים קופתיים. לרבות מהן, כמובן, היתה אחראית שרת התרבות החדשה, עם התקפותיה ואיומיה על סינמטק תל אביב בגלל פסטיבל הנכבה ועל סינמטק ירושלים בגלל הקרנת הסרט התיעודי על יגאל עמיר.

הפרשיות הללו סחטו כל בדל אנרגיה מכל מי שפועל בתעשייה הישראלית ואכפת לו ממנה, ובדיעבד, זה היה לשווא: הסרטים על הנכבה ועל יגאל עמיר הוקרנו, והפלא ופלא, האדמה לא רעדה והמפעל הציוני לא קרס, וגם אף אחד מן האיומים של מירי רגב לא יצא לפועל. כל הרעש, אם כך, היה אוויר ריק, השחתה של חדוות יצירה ובזבוז משאבים שהיו יכולים להיות מושקעים בכל כך הרבה עשייה חיובית, ובמקום זאת הותירו שובל של צחנה וזכרונות לא נעימים.

מהומה רבה על לא דבר. מתוך "אל סף הפחד", סרט התעודה על יגאל עמיר (צילום: יח"צ)

9.

כל הנ"ל נראה זניח לעומת הפרשה הקולנועית המזעזעת של השנה: המהומה סביב "Much Loved", סרטו של הבמאי המרוקאי נביל עיוש על הזנות במדינתו, שקומם נגדו את הרשויות. אלה אסרו על הקרנת הסרט והסיתו את הציבור נגד הקולנוען – הסתה פרועה שהסתיימה בסופו של דבר בתקיפתה הפיזית של אחת מן השחקניות שלו, לובנה אבדיר, שהעידה כי בתי החולים המקומיים לא הסכימו לקבל אותה לאחר פציעתה, ושוטר אחד אף לעג לה ואמר כי קיבלה את העונש הראוי.

אבאדיר הוכתה, בוזתה ובסופו של דבר נאלצה לברוח מן המולדת שלה ולמצוא מקלט בצרפת, וכל זאת רק כי השמיעה זעקה קולנועית למען מגזר מוחלש. הסיפור שלה ושל הסרט המרוקאי היפה והאנושי הזה הוא הוכחה נוספת לכך שבעולם הקולנוע, מאחורי תדמיתו הזוהרת, בדרך כלל אין הפי-אנד.

הוכתה בגלל סרט. לובנה אבדיר (צילום מסך)

10.

הסיפור הזה גם מוביל אותנו למצב אבסורדי – לכך שאנו נדרשים לאחל כי בשנה הבאה אף שחקנית לא תותקף רק בגלל סרט, כי זה כבר יהיה שיפור לעומת 2015, כאילו שזה באמת משהו שצריך לקוות לו ולא דבר מובן מאליו. אין מה לעשות, במצב הנוכחי של העולם, תסריטי אימה רבים שקשורים גם בקולנוע רצים בראש, והדבר הכי אוטופי שאפשר לאחל הוא שהשנה הבאה לא תהיה גרועה יותר. איפה נעמוד בנקודת הזמן הזו, ב-2016? אולי הסיפורים הללו מ-2015 עוד ייראו כמו פינוקים לעומת מה שמצפה לנו.

עד אז, נותר לנו רק לנסות לתקן את הנקודה האחרונה, זו שאחראית לתחושת הגועל הבסיסית ביותר בחוויה הקולנועית הממוצעת – ההתנהגות של חלק מן הצופים בהקרנות. נכון, אחרי כל מה שדיברנו עליו, זה שמישהו עונה למכשיר הסלולרי וצועק "לא עכשיו סבתא!" בדיוק כשאיימי ווינהאוס עומדת להחזיר את נשמתה לבורא, כבר לא נראה כל כך נורא, אבל גם התנהלות כזו נובעת מאותו חוסר כבוד לזולת שמוביל לרוב הצרות. בואו נסכם שגם ב-2016 לא נשנה את העולם, אבל בואו נסכים גם שלעולם לא נרשרש יותר בסוכריות באולם קולנוע. אמן.

עוד באותו נושא

עיניים גדולות 40: הרגעים הקולנועיים שריגשו עד דמעות ב-2015

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully