שאלה:
תוך כדי כתיבה עולה בי לעיתים קרובות השאלה עד כמה עלי להיות נאמנה למציאות כדי שהסיפור שלי יהיה אמין בעיני הקורא? אילו יחסים מקיימות ביניהן המציאות האמיתית וזו הבדויה?
בהתלבטות ותמיהה,
אריאל.
תשובה:
אריאל יקרה,
אשיב לך בשאלה: האם דמיון למציאות וחיקוי שלה הוא הדבר שיוצר אמינות בסיפור?
ושאלה נוספת: למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים שטקסט הוא אמין? האם לכך שהוא דומה למציאות, או לכך שחוויית הקריאה היא אמתית ומשמעותית עבורנו? בואי נבדוק לרגע, מהו הספר הנמכר ביותר בעולם, זה ש"עשה את זה" להכי הרבה קוראים. במקום הראשון נמצא התנ"ך, (אמיתי. נניח לזה כרגע.) ובמקום השני? נכון. "הארי פוטר", סדרת ספרי פנטזיה. הוא נמכר במאות מיליוני עותקים ותורגם לעשרות שפות. כלומר, הספר המבוקש ביותר, בארצות ובתרבויות שונות, הוא ספר דמיוני, שעלילתו מתרחשת בבית ספר לקוסמים.
הסופר הנפלא אמיר גוטפרוינד, זכרו לברכה, סיפר בריאיון ל"מעריב" שהספר שגרם לו להתחיל לכתוב הוא ספרו של טולקין, שר הטבעות: "כשסיימתי את הכרך השלישי הבנתי שבמשך שבוע שלם הדאיג אותי גורלם של ארבעה הוביטים קטנים, יצורים שאינם קיימים, הרבה יותר מכל דבר אחר. היכולת הזו לגעת בנפשו של אדם מוטטה אותי לגמרי."
"אוקי", את אומרת, "אם לא חיקוי של המציאות יוצר אמינות, אז מה כן?" זהו אותו גרעין של אמת שעליו דיברנו בטור הרביעי שבלעדיו, למה שיהיה לנו אכפת מהסיפור? המשותף להארי פוטר ולשר הטבעות הוא ששניהם עוסקים במה שאמיתי לגמרי עבורנו - המאבק בין טוב לרע, בין אור לחושך, לכן הם נוגעים בנו ומרתקים אותנו.
כל עוד בבסיס היצירה שלך קיים גרעין של אמת, לא חשוב באיזו תחפושת תלבישי אותו, ריאליסטית או דמיונית, אור פנימי יהבהב מתוך הסיפור ויפעיל אור דומה אצל הקורא שלך,
"אז אין שום צורך להיות אמין?" את שואלת. את זה לא אמרתי.
כשאנו בוראים את העולם הבדוי אנו שומרים על חוקיו, אך השמירה היא על אמינות חוקי העולם הבדוי, לא על חוקי המציאות שאינם רלוונטים במשחק הספרותי שאנו משחקים. אם הסיפור לא יהיה נאמן לאותו גרעין של אמת פנימית בתוכו, נחוש בצרימה, ופער יתחיל להיווצר בין הקורא ובין הסיפור. עלינו לחוש שמה שקרה הוא בלתי נמנע, נכון ואמתי, בתוך העולם הבדוי.
בכתיבה, כמו בחיים, הנאמנות נתונה פנימה, לא החוצה. תני לעצמך חופש מוחלט, להתפרע, לגלוש בדמיון, להמציא עולמות, וסוגות ספרותיות חדשות, היי עקבית, אמתית ומנומקת בתוך העולם הבדוי שלך. באותיות הקטנות של ההסכם הבלתי כתוב בינך ובין הקורא שלך מובלעת הנחה שלפחות חלק מן הסיפור בדוי ומומצא, אם לא כולו. הקורא שלך מניח, ואולי אף מצפה, לכך שחוקי העולם הבדוי יהיו שונים מחוקי המציאות. הוא מבקש ומחפש את שאר הנפש המיוחד לך, את הערך המוסף, המ?עבר ל?כאן ול?עכשיו. יש לך מנדט לזה מעצם העיסוק בכתיבה. המשפט "אני נשבע לומר את האמת, כל האמת ושום דבר מלבד האמת" אינו תקף כאן לכאורה, אך בהיפוך מושלם, בדרכינו העקיפה והיצירתית, אנו אומרים את האמת, כל האמת ושום דבר מלבד האמת, לאורך כל הטקסט.
אוולין לוי היא מורה לכתיבה יוצרת, עורכת ספרות, מנהלת הוצאת סטימצקי, דוקטורנטית בחוג לספרות באוניברסיטת תל- אביב.