פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המדריך לכותב 07: דווקא עכשיו, דווקא כשלא הולך

      יושבים ומחכים שהמוזות ייגעו בכם כדי להתיישב ולכתוב? אין לכם את הלוקסוס הזה. חלק משגרת כתיבה פורייה ובריאה הוא היתקלות בקשיים והבנה שלהשראה יש רק חלק קטן במוצר הסופי

      שאלה:

      יש ימים שבהם אני לא יכולה לחכות שאגיע הביתה ואתיישב לכתוב. רעיונות מבעבעים בי, תמונות של אירועים ומצבים מתוך הסיפור צפות ועולות, אני שומעת דיאלוגים בבהירות, הכל חי, נע, קיים בראשי. כל מה שעלי לעשות בימים כאלה הוא פשוט לנסות להספיק לכתוב את כל זה.

      לעומת זאת יש ימים שוממים כמדבר, בהם אני מחכה ומצפה לבדל רעיון, משהו שאוכל להתחיל לכתוב איתו, וכלום. שום דבר לא מגיע, ואני גם לא יודעת אם אי פעם שוב יגיע.
      למה ההבדל הזה? ומה עושים בימי המדבר?
      בספקות ובחשש,
      בת-עמי.


      תשובה:

      בת-עמי יקרה,
      ראשית, רישמי לפנייך שהינך בת מזל. שנית, מוזר ככול שזה ישמע, מה שאנו עושים בימים בהם שום דבר ואף אחד לא בא לנו, הוא להתיישב ולכתוב.

      בימים שופעים, גדושי–רעיונות, יש תחושה שמישהו עושה את העבודה בשבילנו. ביוון העתיקה ייחסו את המצב הזה לפעולתן של המוזות, אלות היצירה, שתפקידן היה להעניק השראה ליוצרים. לפי מה שאת מתארת, צמודה אלייך אחת כזו. כשדנטה כתב את "התופת" הוא פתח בהוקרת תודה למוזות ובבקשת עזרה מהן.

      אליזבת גילברט בהרצאתה על יצירה והשראה ב-TED מספרת על טום ווייטס שבעת נהיגה על כביש מהיר שמע לפתע בתוך ראשו תווים ראשונים למנגינה נפלאה. לא היו לו אמצעים לכתוב אותם תוך כדי נהיגה, ובמקום להילחץ מן ההחמצה הכואבת הוא פנה אל המוזה ואמר לה: "את לא רואה שאני נוהג?? לכי תטרידי מישהו אחר! לכי ללאונרד כהן"...

      יש משהו מנחם מאוד בהטלת כל האחריות על השראה שתנחת עלינו מלמעלה: אם הטקסט לא עובד, זה לא אנחנו. (מצד שני, צריך לקחת בחשבון שאם זה כן עובד, גם אז זה לא אנחנו... אני מכירה כותבים רבים שהיו חותמים על הדיל הזה בשמחה.)

      העניין הוא שגם ברי המזל שבנינו, האוחזים בכמות מספקת של שקט פנימי, שלוות נפש ופ??נ?יות, והשומעים את קולן של המוזות תכופות ברורות וצלולות, גם הם אינם יכולים לסמוך אך ורק עליהן. זהו מצב מתעתע, שלפעמים מגיע ולפעמים לא, כפי שאת מתארת.

      כיוון שהגמול על הכתיבה הוא הכתיבה עצמה, ואנו רוצים לעלות על דרך המלך אליה ולבסס לנו שגרת כתיבה פורייה ובריאה, כדאי להבהיר לעצמינו מהו החלק שלנו, ומהו חלקה של ההשראה, שתגיע, או שלא.

      הנחת העבודה המניחה פיות קסומות העובדות יחד עמנו על הפרויקטים שלנו היא, אכן, נכונה. ישנם ימים בהם כמעט ניתן לשמוע את משק כנפיהן. אבל זה לא במקומינו, אנחנו מגיעים לפניהן.

      בימים שבהם אף בדל רעיון, דימוי, משפט, דמות, מצב, אינם מגיעים, ואנו מרגישים כיצד התבוסתנות, השעמום והפחד המכרסם שמא איבדנו את זה לתמיד משתלטים עלינו, כדאי פשוט להתיישב ליד שולחן הכתיבה, להמשיך את שגרת הכתיבה אליה נכנסנו בטור הראשון, למלא כמה דפים בכל מה שבא, ולעשות אותו דבר גם למחרת, ולמחרת, ולמחרת. המעניין הוא שלאחת המוזות קראו ביוון מלטה Melete שפירושו "אימון", "תרגול". באחד הלמחרתים הללו, כשתקראי את מה שכתבת, פתאום תראי שבתוך כמות לא מבוטלת של דפים מלאי שטויות, יש פיסקה אחת טובה שמעבירה באופן מדויק, צלול ובהיר את מה שרצית להביע, מה שהיה לך בראש כשישבת לכתוב וחשבת שלעולם לא תצליחי ללכוד ולצייר במילים כראוי.

      את מוציאה את זה לדף או לקובץ חדש, מתחילה לעבוד עם הפסקה הזו, ומרגישה שמשהו מתחיל לקרות. מזג האויר משתנה מסוער לצלול, ממעונן לשימשי, וסיפור מתחיל להתגבש. כשבחוג היוגה שבו אני משתתפת אנחנו לא מצליחים לבצע תרגיל, (מקומה של כף הרגל אינו ליד תנוך האוזן, מאיפה שלא נסתכל על זה) המורה ליוגה אומרת: "רק תדמיינו את עצמכם עושים את זה".

      כשאנחנו מרגישים שזה לא הולך דווקא אז כדאי להמשיך ולכתוב, ולדמיין שזה כן הולך. אם נשב מספיק זמן, נתעקש ברצון טהור, נחישות, ואמונה, משהו בסוף יקרה. ואנחנו רוצים להיות על יד שולחן הכתיבה, ולא בנהיגה על כביש מהיר, כשזה קורה.

      וטיפ לדרך: את הרגעים הקשים, המייסרים, רגעי גשם הזלעפות, אפשר לנצל לכתיבה. חישבי למי מן הדמויות מתאים הלך רוח שכזה ותני לה אותו במתנה.


      אוולין לוי היא מורה לכתיבה יוצרת, עורכת ספרות, מנהלת הוצאת סטימצקי, דוקטורנטית בחוג לספרות באוניברסיטת תל- אביב.