כמעט לכל אלבום של ברי סחרוף יש נראטיב משלו, מניפסט שמספר סאונד של תקופה שלמה. המעריצים מתווכחים תמיד אם האלבום הגדול שלו הוא "סימנים של חולשה" פורץ הדרך או "האחר" האפל והניסיוני. אני בדרך כלל תומך ב"נגיעות" - האלבום שבו זוקק באופן מושלם הדנ"א הסחרופי אל תוך הישראליות עצמה. גם ל"אתה נמצא כאן" כבר יש דור מעריצים משלו ופוליטיקה משלו, והוא כבר הוכתר כאן כאלבום הגדול של השנים האחרונות. ומה עם "חם על הירח"? זה אלבום שנשכח קצת בצד.
הוא יצא ב-1.1.96. אז (כמעט) היום יום הולדת 20, ובאמת יש פה סוד ישן חדש. "סחרוף תמיד ידע איך להוליך את המאזין בתוך הגוף, המשתנה מול עיניו, ולגלות לו מצבורים חדשים של צלילים. כל שיר בתקליט הזה נענה לאיזו ציפיה. יש ב'חם על הירח' מפגן אדיר ומלוטש של יכולות. הוא מושך את הלב במעשה התשבץ שלו, שבו משתלבים זה בזה התפקידים הכליים והמקצבים הסוחפים, הלא צפויים", כתבה יפה הסופרת והעיתונאית נילי לנדסמן עם צאתו.
ואמנם, זה באמת אלבום ענק. אפשר לומר עליו הרבה. זה האלבום שהפך את סחרוף מאמן שוליים מוערך עם מעט להיטים לאמן סולו גדול. זה אולי האלבום הרועש האחרון של הניינטיז הישראלים, שירת הברבור של פריחת ראשית העשור, ומנגד היו כאן כמה מהניצנים הקדמוניים של הסמפלרים שכל כך יתחבבו על האלבומים הבאים של סחרוף. ניהול אמנותי של דן תורן, הפקה ותופים של עודד פרח מלהקת רעש, חיים לרוז על הבס, אורן לוטנברג בגיטרות, זהר פרסקו בכלי הקשה. ו-"77" ו"בואי הביתה" ומה לא. ובכל זאת - חצי שנה אחרי אסון ערד, חודשיים אחרי רצח רבין. ופתאום "יהיה לנו טוב כשיהיה חם על הירח".
להאזנה לאלבום במלואו:
האם חם על הירח? אני פשוט מאוד רוצה שכבר יהיה כאן טוב. ובכן, ביררתי וזה תלוי מתי ואיפה. מסתבר שיש הפרשי טמפרטורות קיצוניים על הירח. ביום, הצד המואר ממש חם. מעל 120 מעלות צלזיוס. בלילה, כלומר: בצד האפל של הירח, קפוא - עד מינוס 233 מעלות. אלוהים ישמור. אני מנסה לפצח את השורות האלה ממרחק השנים, את ה"בית ספר לחלומות". זה אופטימי? זה פסימי? זה לא רק שיר הנושא, זה אחד ההמנונים הגדולים שסחרוף כתב לאורך השנים. זאת חומת גיטרות אייקונית. זאת מטאפורה יפהפיה.
אורן לוטנברג (זקני צפת, הבליינים), עשה עם סחרוף גם את "האחר", "נגיעות" ו"אתה נמצא כאן", ומלווה אותו ההופעות כבר למעלה מ-20 שנה. להרכב הוא הצטרף קצת לפני ההקלטות של "חם על הירח", שהיו באולפני די.בי. המיתולוגיים במהלך 1995. "הכל הוקלט במשך כמה ימים, שבוע שבועיים בחזרות בימים ארוכים מהבוקר עד הלילה, ואז הקלטנו את הכל בחי. זה היה אלבום כמו שעשו פעם, בלי מחשב - הכל היה לייב. זאת היתה תחושה של להקה: שתי גיטרות בס תופים. היו גם סימפולים אבל הם גם נוגנו בלייב", נזכר לוטנברג. "זאת היתה תקופה קצת כאוטית כזאת, ומתישהו במהלך העבודה היה רצח רבין. כולנו היינו קצת מבולבלים אז, לא ידענו מה קורה. זאת היתה שנה קשה. ברי היה ידוע, אבל עוד לא היה אמן בסדר גודל ענק, אלא כזה שבונה את עצמו בדיוק בתור אמן סולו".
"הוא נתן לעודד פרח שהפיק את האלבום להוביל", מספר לוטנברג. "אני זוכר שהוא ישב הרבה עם הטקסטים ממש תוך כדי ההקלטות. היה שם חדר צדדי והוא היה יושב עם המחברת המון המון, מתקן וגם יושב עם דן תורן. שמעו הרבה במערכת את האלבום של ביורק מאותה שנה, 'Post', ונדמה לי גם את פרודיג'י. הוא היה מאוד נרגש. זה היה אלבום שהיה מאוד חשוב מבחינתו. 'סימנים של חולשה' לא כל כך הצליח והוא רצה שהאלבום הזה כן יביא קהל. לא היה לו מושג אם נצליח למלא את הבארבי הישן. אני זוכר שבבכורה היה וילון גדול עם הכותרת 'חם על הירח' שכיסה, ולא ידענו אם יבואו 20 איש או 40 איש. המקום היה מפוצץ. האלבום הזה פתח אותו לקהל שלא היה לפני זה. בעיניי זה אלבום ממש חשוב של ברי, מאוד".
מה הסיפור של "חם על הירח"? אלה גיטרות שלך שם בעצם?
"של ברי, שהגיטרה שלו מאוד נוכחת באלבום. עם הריף הזה הוא בא מוכן מהבית, והכל תוקתק מאוד מהר. היה משהו מאוד לטיני באווירה. אני זוכר את ברי אומר את זה בספרדית כל הזמן - 'קלור לה לונה'. כנראה שהיה משהו קצת לטיני בשיר, גם לתופים יש גרוב טיפה לטיני ונדמה לי שיש גם גיטרה ספרדית איפשהו ברקע. זה גם שיר כאסח, דיסטורשני, כבד. אבל יש בו משהו מאוד נוגע וכמובן שיש בו את המבנה של רוק בשנות ה-90, כשהיו עושים בית שקט ופזמון חזק, או להיפך".
איך הבנת את השיר הזה אז?
"מבחינת תחושה יש בו משהו אפל קצת. כל האלבום הזה חורפי. הוא נעשה בחורף ויש בו משהו מלודרמטי. אני אישית מקבל מהשיר הזה משהו קצת חללי, הזוי, ויש בשיר סוג של טירוף. זה קצת פסיכודלי. אולי במובן הזה זה כן קשור ל-'Dark Side of the Moon'. אבל גם בעצם מה שאני הבנתי זה שהירח זה פה. השיר מבקש לדמיין שיהיה לנו טוב, וכנראה שכרגע לא טוב לנו, והוא מתאר את המציאות כמו שהיא עכשיו. זה שיר מבלבל. תשמע, הירח זה לא מקום שאתה רוצה לגור בו. ברי לא מדבר הרבה על השירים שלו. יש שירים שאין לי מושג על מה הוא כתב, אולי גם לו. הוא לא יושב ומנתח לעצמו את השירים. היו תקופות שהשיר הזה היה פותח הופעות. כרגע לא עושים את השיר הזה בהופעות כי הוא לא מתאים לסטליסט. לא ניגנתי אותו כבר אולי חמש שנים. זה מהשירים שיצאו להפסקה".
מי שעוד הצטרפה באותה התקופה לצוות שהקיף את סחרוף היתה שרון רוטר, אז מפיקה בפועל. היא החליפה בתפקיד את אחותה לארה תוך כדי העבודה על "חם על הירח". "אני הגעתי עם ניסיון של נערת מקהלה וככה הכרתי מוזיקה, מהמקום הקלאסי הזה, ופתאום הגעתי לאולפנים וזה היה כזה שוק טוטאלי לראות איך עושים מוזיקה אחרת", אומרת רוטר. "זה היה לפני המון זמן, אבל כמו שאני זוכרת חלק מהשירים לא היו מוכנים וכתובים מההתחלה. הרבה מאוד מהדברים קרו בו ברגע באולפן. היתה לי תחושה שזה משהו מאוד ניסיוני. ברי כשהוא עובד עם אנשים, הוא מאוד נותן להם להתבטא, הוא מאוד סומך עליהם והוא נעזר באמנות שלהם. העבודה היא מאוד משותפת, כיצירה של כל מיני אנשים. היינו יושבים ימים כלילות באולפן בדי.בי. ויש שם גם שיר אחד שעשיתי בו קולות - 'בעל זבוב' - שגם הוא קרה ככה: הוא שאל אותי אם אני שרה ואמר בואי ננסה שתיכנסי פה בשיר. שומעים שאני באמת שרה כאן אופרה, כי ככה ידעתי לשיר בעצם".
והשיר "חם על הירח". למה לדעתך הוא התכוון שם?
"האמת שאין לי מושג. דווקא היו לי שיחות עם ברי על הדברים האלה ודווקא השיר הזה לא אומר לי הרבה. אני זוכרת רק שצילמנו את הקליפ והיה שם בלאגן מאוד קשה".
אני הולך עם שרון רוטר. התחנה הבאה היא הקליפ. את הקליפ ל"חם על הירח" ביים אוהד פרח ובאמת היה שם בלאגן. רואים בו נער ונערה נוסעים על אופניים במדבר ובעיר, משליכים אותם מצוק ומצטרפים להזיה קולקטיבית בהופעה של סחרוף. מי שגילם את הנער היה המפיק כיום ואז השחקן אמנון קלור. "הייתי ע"ע הפקה במשך שנתיים וחצי בפסטיבל עכו והכרתי שם את המפיקה והבמאית יעל רובי", אומר קלור. "בזמן הזה רציתי להיות שחקן, ויום אחד יעל שלחה אותי לאודישן. כשהגעתי היו שם כמה אנשים בסלון בדירה, ואוהד פרח ביקש ממני לעשות כמה מימיקות ומחוות פיזיות. אחרי זה הוא יצא ואמר לאנשים שחיכו בחוץ מאוד בנימוס שהוא מצא את מה שצריך. מאוד התרגשתי ושמחתי. אהבתי את ברי עוד מלפני, והיו לי חברות שהיו גרופיות וראיתי אותן בהופעות. הגענו לצילומים ויעל היתה בהפקה, זה היה אחד הקליפים האחרונים שצולמו בפילם.
"אני זוכר שקמנו במצפה רמון בארבע בבוקר וכולם התעטפו בשמיכות בגלל הקור. בחמש כבר היינו בצוק וזרקנו את האופניים. בין הטייקים, אני גם זרקתי אופניים מהצוק ואז צעקו בקשר שצריך לאסוף את זה אחר כך, אז שאני אפסיק לזרוק. גם אני וגם היא (רביד ברוד, השחקנית השנייה בקליפ) לקחנו את האופניים לעצמנו למזכרת. נסעתי עליהן עוד שנה ואחר כך גנבו לי אותם ברח' לונץ בתל אביב. התחלנו את הצילומים במצפה רמון, אחרי זה המשכנו לשדה בוקר, אני חושב שלמחרת היינו בפתח תקווה ואז בראשון לציון. משהו כמו 36 שעות של נסיעות ולוקיישנים. את ברי פגשתי בראשון בבניין שהיה איזה קולנוע שלא צלח והוא היה מאוד נחמד. זה אמור היה להיות מעין סיפור החלילן מהמלין וכולם אחרי ברי, אבל התקציב לקליפ נגמר באמצע וזה די דפק להם את הסיפור, ובסוף זה לא ממש הצליח כמו שהם רצו. את ההשלמות עם הירח בסוף הקליפ עשינו כבר אחרי חודש בטיילת של תל אביב מול הים. אני זוכר שהתקשרתי פעמיים לאוהד פרח לשאול מתי זה יוצא. זה הרגיש לי כמו פריצה של קריירה".
"יעל רובי ואני היינו חברים הכי טובים", מוסיף קלור. "עבדתי איתה כל הזמן בהפקות, היא עשתה את ההצגה 'פיפ שואו' עם אורלי וינרמן ושרון רג'יניאנו, שהביטו בכל מקום מזווית אחרת. היא עבדה במרכז הפרינג' הרבה שנים. הפיקה עיתון בשם 'פרודקשן פוסט' ועשתה עוד המון דברים. היא היתה גאון. היא נפטרה ב-2005 מסרטן. את השיר הרבה שנים לא הבנתי. רק כשהתבגרתי וכשיעל נפטרה, פתאום הבנתי שזאת תזכורת יפה לחלומות ולתקופה אחרת. אני זוכר איך חלמתי עם הקליפ הזה, כל החוויה הזאת היתה מדהימה. כשיעל נפטרה הבנתי את משמעות המילים לגבי - זאת ממש היתה התקופה של בית הספר לחלומות, אבל היום אני מרגיש ש'יהיה לנו טוב כשיהיה חם על הירח'. היום זה מאוד מסתדר לי. כמעט כל דבר שעשיתי התחיל או התקשר למה שחלמתי או למדתי מיעל רובי. בשבילי הקליפ הזה הוא ממש מזכרת ממנה".
הדימוי האחרון בדרך להבין את "חם על הירח", הוא כנראה גם האהוב עלי. אי אפשר להבין את "חם על הירח" האלבום ללא אחיו הצעיר יותר שנולד באותה שנה, הפסקול המרהיב שכתב סחרוף לסרט "קלרה הקדושה". גם השיר הזה מככב בו בסצנה יפהפיה, בה הנער רוזי מביט בחלון ראווה של חנות שוקולדים, מנפץ אותו לחלוטין, אוסף את כדור השוקולד שעומד בראש פירמידה ומעניק אותו לקלרה. "אני חושב לפעמים, כשאתה לא מבין משהו, אתה לא צריך לחקור, בעיקר בדברים כמו מוזיקה וקולנוע", אומר לי ארי פולמן, במאי הסרט. "על הסצנה הספציפית שבה השיר מונח, שרוזי מנפץ חלון ראווה בשביל לתת לאהובה שלו כדור שוקולד, ואתה לא יכול להיכנס לשאלה האם זה באמת מתאים - כי השיר לא נכתב בשביל זה כמו ש'ניצוצות' לא נכתב בשביל הסרט. כשאתה לוקח שיר קיים, מדיסק מונומנטלי מן הסתם, אז זה כי אתה מרגיש שזה צריך להיות שם. אני נותן לאנשים לעשות אחרי זה את הפרשנות. זה חיבור לגמרי רגשי. יש בשיר משהו לא מפוצח וכשאתה עושה סרט שהוא קצת מדע בדיוני ויש בו קצת פראפסיכולוגיה זה התלבש יפה. בסופו של דבר זה מביא את הרוח של התקופה. המוזיקה שלו והסרט הספציפי הזה קצת יצאו מגבולות המקום והזמן. זה המוזיקה של ברי שהיא דווקא מאוד במקום, אבל החידוש שהוא מביא בעומק של הסאונד שעוטף אותך. זה לא נשמע כמו שום דבר מפה, זה עומק אינסופי, זה הרבה יותר משיר".
איך בעצם נוצר הקשר עם סחרוף? הפסקול לא אמור היה להיות של ענבל פרלמוטר?
"לא, זה סיפור אחר. ענבל פרלמוטר היתה צריכה להיות אחות של רוזי, תפקיד שגילמה בסוף רוני בכר, והצענו את התפקיד הזה לענבל והיא אמרה כן, ואחרי זה לא היה לה נעים והיא אמרה שזה לא בשבילה. היא הביאה לי על קסטה שיר - שיר נושא לסרט. אני מחפש אותו כבר בערך 20 שנה ואני זוכר אותו היטב. באיזה מעבר דירה הוא כנראה הלך. בסוף זה לא הסתדר, אבל היא לא היתה אמורה לכתוב את הפסקול. היה עוד מוזיקאי אחד מאוד מוכשר שזה לא הסתדר איתו, וסחרוף פשוט בא אלי, ראה את הקסטה של הסרט ב-VHS, שאל אם הוא יכול לקחת אותה ואחרי ארבעה ימים היה פסקול. פשוט ככה. אני הבנתי שם דבר עמוק, וזה שהקשר בין במאי למוזיקאי בתוך סרט ספציפי הוא אהבה ממבט ראשון. אין דרך לעבוד על הדברים האלה. אתה לא יכול להבין אמן גדול כמו ברי או מקס ריכטר ולהגיד לו באיזה סולם לכתוב את המוזיקה כי הם חווים את החוויה שלכם ואין לך באמת שום שליטה על הסינכרון, או שיש או שאין. וברי הבין משהו עמוק על הסרט, וזה היה בפסקול. זה פשוט היה בול. יש לי תמונה בראש שהסרט מוקרן על מסך גדול באולפני די.בי. והוא עומד שם עם הגיטרה שלו ומנגן לתמונה, עומד ומנגן - וזה מה שיש בסרט בסוף".
יצאתי בלי תשובות. ברור שהשיר הזה הוא חידה מסתורית גם עבור כל מי שנגע בו. זה כנראה גם סוד קסמו. לפעמים נדמה לי שזה שיר מחאה עדין, כמו תמיד אצל סחרוף - הביקורת החברתית מובלעת בעדינות ואף פעם לא בוטה, אבל הרצון הבוער לתיקון נמצא באנרגיות של השיר. ואולי באמת מה שכולנו זקוקים לו עכשיו הוא שיעור נוסף בבית ספר לחלומות. אתם שומעים שם, למעלה? גם אתם לא תוכלו להפסיק לאהוב.
עשור לאלבום "1:1"
בשולי הדברים, זה גם עשור לאחד האלבומים האהובים עליי מהעשור הקודם. "1:1" - אחד חלקי אחד - היה שיתוף פעולה יצירתי משולש ומתמשך בין המשורר והסופר ערן בר גיל לבין קולקטיב "אפס", שכלל בעיקר את חברי להקת דבק, בהם בעז ריינשרייבר וגדי רונן (החצר האחורית), ואת הזמרת הנפלאה מור שטייגל. האלבום הראשון מהפרויקט הזה היה חדשני בקונספט שהוא הציע - ספר שירים נפרד ודיסק נפרד, ובו הלחנות חופשיות מאוד לאותם השירים, המחברות בין שיר לשיר, וגם הקראות מאת המשורר עצמו. הסיפור כולו היה ארס-פואטי - בין המשורר לעם, בין המשורר למילים, בין המשורר לאהובתו. אחר כך הגיעו עוד שני אלבומים מופלאים, שהתכתבו גם עם סיפורים של בר-גיל ואפילו עם משחק של רמי הויברגר, אבל הטהור מכולם היה הראשון. מגיעה לאלבום היפה הזה התייחסות רבה יותר מהפסקה הקטנה הזו, אבל כנראה שגם לזה נגיע רק ב-20.
האזינו לאלבום במלואו