פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עצל וסקסיסטי: "שרלוק: הכלה המתועבת" קרוב מאוד להיות מתועב בעצמו

      פרק הספיישל החדש של "שרלוק" לוקח את הדמויות המוכרות בחזרה אל מקורותיהן באנגליה הוויקטוריאנית, והתוצאה היא גימיק גס, מטופש מאוד, ובעיקר מהווה אמתלה לסקסיזם מעצבן. בנוסף: צלילה אל המקורות של ארתור קונאן דויל בפרק הספיישל

      עצל וסקסיסטי: "שרלוק: הכלה המתועבת" קרוב מאוד להיות מתועב בעצמו

      כבר כשיצא הטריילר של "שרלוק: הכלה המתועבת" לפני כמה חודשים, ספיישל חג המולד עם כל המרכבות והשפמים וכובעי הצילינדר והסטייל הוויקטוריאני, הוא אישר את מה שהסתמן עוד כשהתחילו לצוץ תמונות מסט הצילומים: "שרלוק" נבלעה על-ידי הפאנדום. המעריצים חשבו שיהיה מגניב לראות את "שרלוק" במאה ה-19, והנה זה קורה. צעד אחד לפני "שרלוק בחלל".

      הרי מלכתחילה כל הפואנטה של הסדרה של BBC, שנעשתה בצורה גאונית למדי, היא ההעברה של שרלוק הולמס למאה ה-21 באופן אמין; הרעיון שהולמס "תמיד היה אדם מודרני - רק העולם התיישן", כהגדרתה הרשמית של הסדרה. שרלוק הולמס שלהם היה שונה בהרבה דברים ממקבילו בסיפורים של ארתור קונן דויל, אבל כבלש גאון בן-זמננו, עם כל הטכנולוגיה והאופי של ימינו, הוא היה פחות או יותר מושלם. אז מה הפואנטה לקחת את כל זה בחזרה למאה ה-19 דווקא? צריך שיהיה משהו ממש טוב מאחורי זה. ואין. כלומר, יש משהו מאחורי זה כפי שיתואר בהמשך, אבל הוא לא טוב, וההרגשה אחרי הצפייה היא שלא היתה סיבה אמיתית לחזור למאה ה-19, זה רק גימיק. מסיבת תחפושות שאין מאחוריה תוכן אמיתי.

      כבר ברגעים הראשונים מבהירים לנו שלא מדובר על עיבוד נפרד לגמרי מהסדרה הרגילה, אלא מעין "מציאות חלופית" שלה; גם באמצעות לקט הסצנות מהפרקים הקודמים וגם באמצעות סצנת הפתיחה עצמה, עם הסיוטים של ווטסון על הקרבות באפגניסטן, שהיא שיקוף מדויק של סצנת הפתיחה מהפרק
      הראשון של "שרלוק". עם זאת, הטקסט שמלווה אותה על כך ש"המערכה הביאה כבוד וקידום לרבים, אבל לי לא הסבה אלא עוגמת נפש ותלאות" וגו' לקוח ישירות מווטסון-של-דויל בתחילת הסיפור "חקירה בשני" (תרגום: אורי בלסם, מתוך האוסף "שרלוק הולמס: כל הסיפורים", כרך ד', עמ' 13).

      שרלוק, הכלה המתועבת (יח"צ)
      סקסיזם קריקטורי. ווטסון מודל המאה ה-19 (צילום: יח"צ)

      גם חלקים מהדיאלוג בסצנות בהמשך, כשווטסון פוגש את ידידו משכבר הימים סטמפורד ודרכו את שרלוק הולמס, לקוחים מתוך "חקירה בשני", אבל עם הטוויסט הרגיל של הסדרה על הדמויות. אלא שההשוואה המתחייבת מהצבת הדמויות המודרניות של "שרלוק" בתוך המאה ה-19 של הסיפורים המקוריים - לא עושה איתן חסד. הולמס המקורי יודע לנהל שיחה נורמלית עם בני אדם: סצנת ההיכרות עם ווטסון נפתחת בלחיצת יד עם "נעים מאוד" מנומס, ובהמשך השיחה הארוכה למדי אפשר למצוא גם קטעים כמו "'אם כך - הכול בסדר,' קרא בצחוק עליז" ושאר התנהגויות אנושיות למדי.

      לעומתו, הולמס המודרני הוא מבריק אבל קצר-רוח וגם גס-רוח, אדם שקוטע אנשים באמצע המשפט (ואפילו מתייחס לכך במפורש) כדי לזרוק עוד כמה מההיקשים הגאוניים שלו, וגם מתייחס אליהם כאל אביזרי-במה שכל תפקידם לחוג סביבו (באחת הסצנות בספיישל הוא לא שם לב שווטסון עזב לפני כמה חודשים ושדיבר אל כורסה ריקה). כמובן, זו בהחלט פרשנות לגיטימית של הדמות - כפי שהעיבוד של שאר הדמויות הוא לגיטימי - אבל בכל זאת, היתה הרגשה הולכת וגוברת של אי-התאמה של הדמויות הספציפיות האלה בתוך התפאורה הספציפית שבה הוצבו.

      אחרי קפיצת זמן של כמה שנים אנחנו נתקלים באלמנט נוסף ששזור לכל אורך הפרק: המשחק המתמשך על הקו שבין המציאות לבדיון, הקריצה ברמת ה"מטא" שמזכירה לנו כל הזמן שמדובר בסיפור; במקרה הנוכחי, הסיפורים שווטסון כותב על הולמס למגזין "סטראנד", שבו אכן התפרסמו סיפורי הולמס של ארתור קונן דויל, עם אזכור מפורש של הסיפור "תעלומת הכדכוד הכחול" - שגם הוא סיפור חג-מולד. לאורך הפרק מזכירים לנו שוב ושוב שהסיפורים האלה שווטסון כותב הם לא בהכרח מציאותיים, ושהדמויות שבהם נראות ומתנהגות אחרת מה"אמיתיות" - זו יכולה להיות מעין-תשובה מתחכמת לסוגיה בפסקה הקודמת: "רק נדמה לכם שהדמויות שתיארנו לא מתאימות לסיטואציה", הם אומרים, "כי אתם הולכים לפי הסיפורים, ומי אמר שווטסון הוא מספר מהימן?". אבל נו, זו כמובן רק התחכמות, והסיבה האמיתית שהדמויות מודרניות כל-כך תתגלה בהמשך, כשהמשחק בין מציאות לבדיון יקבל נפח נוסף ויסתבך הרבה יותר.

      מכאן ואילך ספוילרים לפרק הספיישל.

      שרלוק, הכלה המתועבת (יח"צ)
      דיכוי האישה בחברה. מרי ווטסון (צילום: יח"צ)

      הביטו, אנחנו מתוחכמים

      אוף. "הכל היה חלום"? באמת? באמת?! סליחה, "ניסוי מחשבתי", לא בדיוק חלום; הולמס יצר בדמיונו את כל הסיפור הזה מתוך הנחה שאם יצליח לפתור את התעלומה של אמיליה ריקולטי - את השאלה איך אשה שללא שום ספק התאבדה בירי לראש הצליחה אחרי כן לרצוח את בעלה ואחרים - יצליח גם לפתור את התעלומה הדומה של מוריארטי שפתאום הופיע שוב בסוף העונה השלישית.

      "ארמון הזיכרון" - שהוא גרסה מוקצנת של מה שהולמס כינה "הצירוף של דמיון ומציאות שהוא הבסיס לאמנותי" ("בעיית גשר תור", תרגום: אורי בלסם, בתוך "כל הסיפורים" כרך ג', עמ' 196) - היה אלמנט שהלך והתחזק לאורך העונות האחרונות, וכבר ראינו אותו מגיע לכדי הגזמה מסוימת בפרק האחרון של העונה השלישית. כאן ההגזמה הגיעה לשיא, שכלל סדרה של קטעי "בעצם גם זה היה חלום, האהא!" לאורך המערכה האחרונה של הפרק. תחכום-על-תחכום-על-תחכום, בתוך מעטפת תחכום עם קצת תחכום לקישוט.

      הבחירה בטענה שכל העלילה הוויקטוריאנית התרחשה רק בדמיון של הולמס היא פתרון תסריטאי מסורבל, עצלני ומעל לכל פשוט מטופש, שרק מדגיש עד כמה הקטע של "שרלוק במאה ה-19" היה שטיק. הם התחילו מהמטרה ואז ניסו לרקום סביבה את העלילה, אבל הרקמה הזו נעשתה בחוטי אריזה, והתוצאה היא אריג גס ולא יפה, ועלילה שנפרמת ברגע שחושבים עליה קצת. אלמנטים תקופתיים או כאלה מהמקור הספרותי הוקצנו לפעמים עד הגזמה, כמו למשל "תמיסת שבעת האחוזים" המפורסמת של הולמס, ועוד יותר מכך הסקסיזם של התקופה בכלל ושל ווטסון בפרט, שהיה לפעמים ממש קריקטורי.

      לעומת זאת, היבטים אחרים בהחלט נעשו בצורה נאה - כותרות העיתונים שמתאימות מאוד לתקופה, מקטרת החימר של הולמס שגם נאמנה למקור וגם מתאימה לדמות הרבה יותר ממקטרת המירשאום המעוקלת הסטריאוטיפית, וכמובן הערפל הלונדוני המפורסם שהופיע בהרבה מהסצנות. בין הנקודות המרשימות הספורות היתה ההקבלה בין שני צמדי הולמס-ווטסון: שרלוק וג'ון מצד אחד, מייקרופט ומרי מצד שני, והקבלה נוספת שמתרחשת כשווטסון מדבר אל "רוח הרפאים" ואומר לה "I know you're human", באופן שמהדהד את השיחה שלו עם שרלוק הולמס כמה דקות לפני כן.

      שרלוק, הכלה המתועבת, טריילר (יח"צ)
      הסגבר לנו, בנדיקט, הסגבר כל הלילה (צילום: יח"צ)

      מתועבת

      משחקי הדמיון ושאלת מוריארטי אמנם היו המטרה הסופית של הפרק, אבל המוקד בכל זאת היה סיפור "הכלה המתועבת", אמיליה ריקולטי, ומסע הרציחות שניהלה לכאורה לאחר המוות. היתה שם הרבה מאוד תיאטרליות, חלקה מפורשת וחלקה מובלעת יותר. היו כמובן גם אלמנטים של אימה, כפי שהולם בתעלומה הסובבת סביב רוח רפאים, אבל בסופו של דבר הפתרון היה, ובכן, קונספירציה של חבורת סופרז'יסטיות.

      למעשה, לא סתם חבורה סודית אלא ממש כת, כולל טקסים מסתוריים בכנסייה נטושה כשהן לבושות בגלימות סגולות עם כובע מחודד שמזכירות באופן מטריד את הגלימות של הקו-קלוקס-קלאן. כי בעולם האלטרנטיבי הזה של "שרלוק" המאבק לזכויות נשים התנהל לא באמצעות הפגנות, מאמרים ופעילות פוליטית, אלא באמצעות מסע רציחות מסתורי ותיאטרלי עד-מאוד של כמה גברים מניאקים ספציפיים. הגילוי מגיע לשיא בסצנה מביכה במיוחד שבה הולמס עומד במרכז חבורת הנשים ונואם על דיכוי האישה בחברה והמאבק המוצדק לזכויות, והן מביטות עליו בהערצה ורק חסר שיאמרו, "הו, תודה לך, גבר, שהסכמת להכיר בנו ולתת לנו גושפנקה! עכשיו אנחנו יודעות שהמאבק שלנו מוצדק באמת".

      חשוב להצביע על הבעייתיות העצומה של כל העניין הזה. דווקא בעידן שבו נוכחות נשית במדיה הולכת ומתחזקת לאט לאט, כשביותר ויותר סדרות וסרטים אפשר למצוא דמויות נשיות מרכזיות מורכבות ומעניינות, היוצרים של "שרלוק" שומעים את הביקורת על החוסר בנוכחות נשית בסדרה, והתשובה שלהם היא פרק עמוס בטיעונים שטחיים וחלולים על זכויות נשים (כמה קל למקם את זה במאה ה-19, כשלנשים אפילו לא ניתנה עדיין זכות הצבעה), ולצדם גם חבורה של נשים נקמניות עד כדי רצחנות.

      שרלוק, הכלה המתועבת (יח"צ)
      לא באמת פתר את התעלומה (צילום: יח"צ)

      ואם הבעייתיות הזו לא מספיקה, בסופו של דבר הפתרון לתעלומה רע פשוט מפני שהוא מופרך ומעצבן. התעלומות הבלשיות עצמן היו נקודת החולשה של הסדרה כבר הרבה זמן, במיוחד כשהן נקשרו בקונספירציה סבוכה גדולה כמו זו של מוריארטי בשתי העונות הראשונות או של מגנוסון בעונה השלישית. וגם כאן זה מה שקרה - בסופו של דבר, הכל היה מסובך מדי ולא אמין. מה שגרוע עוד יותר, הולמס לא באמת פתר את התעלומה; הוא פתר חלקים קטנים מתוכה, אבל הגילוי הסופי נעשה רק בזכות מרי ווטסון. זה משהו שקורה מדי פעם גם בסיפורים של דויל, וגם שם זה גרוע. לא בשביל זה אנחנו קוראים סיפורי בלשים, או צופים בהם.

      מה ש"שרלוק" בדרך כלל עושה היטב, לעומת זאת, הוא הדינמיקות הבין-אנושיות. מערכת היחסים המורכבת בין הולמס לווטסון, בעיקר, אבל גם אלה שבין הולמס למייקרופט או ללסטראד או למולי הופר, או אפילו הדינמיקה שלו מול מוריארטי, ובעונה השלישית נוספה גם הדינמיקה בין ג'ון ומרי ווטסון. היו כמה רגעים כאלה בפרק הנוכחי: בלטה במיוחד ההדגמה של מערכת היחסים בין שרלוק למייקרופט לקראת סוף הפרק, כשהמעטה הקשוח של מייקרופט נשבר סוף סוף, והאנושיות שלו, לפחות בכל הנוגע לאחיו, עלתה אל פני השטח. שם היה רגע של קשר אמיתי עם הרבה היסטוריה מאחוריו, וזה היה יפה.

      פה ושם ראינו גם קצת ממערכת היחסים של ווטסון והולמס, אבל הכל התרחש בדמיון של הולמס, מה שלא נתן מקום לרוב הדמויות להתפתח מעבר לכמה חילופי-דברים קצרים, וממילא מפני שהכול מדומיין אפשר להניח שאין לזה הרבה השפעה על המתרחש בעולם של הסדרה. יוצא דופן במידה מסוימת הוא מוריארטי, שזכה ליותר מחילופי דברים קצרים אבל נלקח לקיצוניות המנוגדת והפך לקריקטורה של עצמו, מעין הזיית טירוף שמזכירה מעט מאוד את הדיאלוגים המוצלחים שלו עם הולמס בסוף העונה השנייה.

      שרלוק, הכלה המתועבת (יח"צ)
      דינמיקות בין-אנושיות (צילום: יח"צ)

      אפילו ההומור הפעם לקה בחסר. בדיחות רבות נשמעו לא במקום או שסתם היו מיותרות, כמו שורת המחץ של אמיליה ריקולטי לפני שירתה בבעלה, "It's a shotgun wedding", או כמו שפת הסימנים המגוחכת במועדון הדיוגנס - ובעיניי בולטת בעניין הזה במיוחד הדמות של מייקרופט, שאכן היה שמן מאוד גם במקור, אבל ההצגה שלו בפרק היתה גרוטסקית לחלוטין ופשוט לא נעימה. כן, אפשר לתרץ את העניין בעובדה שהכל בעצם מתרחש בדמיון של שרלוק, כמו שאפשר לתרץ כך כל אחת מהבעיות האחרות בפרק, אבל זה לא תירוץ טוב דווקא מפני שהוא יכול לכסות כל דבר. למה מייקרופט מתואר בצורה מגעילה שכזו? כי ככה שרלוק דמיין. למה הדמויות מדברות כפי שהן מדברות? כי ככה שרלוק דמיין. למה הנשים לובשות גלימות בסגנון קו-קלוקס-קלאן? כי ככה שרלוק דמיין. זה שוב פתרון תסריטאי גס ועצלני, והוא בשום אופן לא מוריד את האחריות מכתפיהם של האנשים שכתבו את כל הדברים האלה מלכתחילה.

      בסופו של דבר נותרנו עם מעט רגעים מוצלחים בתוך עלילה שהיתה גימיקית, סבוכה, מופרכת, צורמת, ולפעמים פשוט מביכה. בסופה היה ניסיון להלהיב אותנו מחדש לקראת העונה הבאה ושובו של מוריארטי (או, כפי שניתן להבין מהרמזים העבים שניתנו לנו בפרק הזה, כנראה לא הוא עצמו אלא החבורה שסביבו). ברור שרבים מהמעריצים אהבו את מסיבת התחפושות הוויקטוריאנית של "שרלוק" ונהנו מהפרק באופן כללי. מבחינתי זה היה כשלון חרוץ. לא רק שהצפייה בספיישל לא היתה מהנה, הוא גם פחות או יותר הוציא את החשק לצפות בעונה הרביעית. נו, להתראות ב"שרלוק בחלל".

      שרלוק, הכלה המתועבת (יח"צ)
      הנערים מרחוב בייקר (צילום: יח"צ)

      רעלות למיטיבי לכת

      אלה כמה מהרפרנסים אל המקורות שזיהינו בפרק: את "חקירה בשני" ואת "הכדכוד הכחול" כבר הזכרנו; ואמיליה ריקולטי היא רפרנס ברור מאוד לקטע קטן מהסיפור "הטקס של בני מסגרייב" - כשהולמס מתאר בחטף כמה פרשיות שעסק בהן לפני שפגש את המתעד הנאמן שלו, ווטסון (ומעניין לראות שכאן העבירו את זמן ההתרחשות לתקופה מאוחרת יותר, כשהם כבר פעלו יחד), הוא אומר: "יש ביניהן כמה קושיות נאות למדי. הנה המסמכים העוסקים רציחות ט?רלטו?ן ותעלומת ו?מב??רי, סוחר היין, והרפתקת הרוסייה הזקנה, והמעשה יוצא הדופן בקב האלומיניום. כן, יש כאן גם דיווח מלא של פרשיית ריקולטי מעוות הרגל ואשתו המתועבת" (תרגום: רות שמעוני, "כל הסיפורים", כרך א', עמ' 336).

      עוד שני סיפורים זוכים לרפרנסים חזקים: הראשון הוא כמובן "הבעיה הסופית" - לא רק המאבק המפורסם בין הולמס למוריארטי על יד המפל, אלא גם שברי דיאלוג אחרים בין השניים (כמו למשל המשפט "הרגל מסוכן הוא לכוון כלי נשק טעונים בכיס החלוק"; תרגום: חנה לבנת, "כל הסיפורים", כרך א' עמ' 452). אולי גם מה שאמר ללסטראד בפתיחת הפרק, ש"פחד הוא חוכמה בפני סכנה", מתחבר למה שאמר בתחילת הסיפור הזה לווטסון על כך ש"התעלמות מסכנה המאיימת עליך היא טפשות ולא אומץ לב" (עמ' 449), אם כי זו אימרה נפוצה למדי. השני הוא "שערוריה בבוהמיה", שממנו הגיע לא רק האזכור של איירין אדלר, אלא כל הדיבור על רגש כעל "גורם מסיח דעת העלול להעמיד בספק את כל מסקנותיו" של הולמס, הגרוע כמו "גרגר חול במכשיר רגיש או סדק באחת מזכוכיות המגדלת רבות העוצמה שלו" (תרגום: רות שמעוני, "כל הסיפורים", כרך א', עמ' 17).

      רפרנסים אחרים היו חמשת חרצני התפוז מהסיפור בשם זה, והמברק "אם אין זה מפריע לך, בוא מיד - בוא מיד גם אם זה מפריע" מ"פרשת האיש הזוחל" (תרגום: אורי בלסם, "כל הסיפורים" כרך ג', עמ' 198). בתוך הסיפור הזה ווטסון גם מציין ש"[הולמס] אהב לחשוב בקול בנוכחותי. קשה לומר שהפנה את דבריו אלי - באותה מידה היה יכול להפנות רבים מהם אל מסעד המיטה שלו" (עמ' 199), מה שיכול להתחבר לקטע עם הכורסה הריקה בתחילת הפרק, אם כי הדגש פה הוא דווקא על העובדה שהולמס מעדיף את הנוכחות שלו (המשך הציטוט הוא "אך למרות זאת באופן כלשהו נעזר בי כקולט, רושם ומגיב לעת מצוא").

      הפתיחה על הצורך לברור סיפורים לפרסום בין כל המקרים שבהם עסק הולמס מופיעה בווריאציות שונות בכמה מקומות אצל דויל, וספציפית המשפט על סוגיות ש"עדיין חרותות עמוק בתודעתו של הציבור" מופיע בנוסח זה ממש בסיפור "אחוזת רייגייט" (תרגום: רות שמעוני, "כל הסיפורים" כרך א', עמ' 352). הדמות של האשה מכוסת-הפנים בחדר האורחים של הולמס, שמתגלה די מהר כמרי ווטסון, מזכירה - לפחות בערך - כמה מקומות בסיפורים שבהם יש נשים שמופיעות לובשות שחור ומסתירות את פניהן בצעיף או רעלה. גיבורת "הרפתקת הדיירת המצועפת" היא דוגמה מתבקשת כנראה, וגם ב"תעלומת הרצועה המנוקדת" יש קטע שבו הצמד מגיע אל חדר האורחים ו"אישה בבגדים שחורים, צעיף כבד מכסה את פניה, ישבה ליד החלון - וקמה על רגליה בהיכנסנו" (תרגום: רות שמעוני, עמ' 159).


      "שרלוק: הכלה המתועבת" זמין לצפייה ב-HOT VOD