פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון מתוך "מוניטין מפוקפק", החדש של ג'ון גרישם

      ג'ון גרישם חוזר אל דרמות בית המשפט בספרו החדש, על אודות עורך דין לא שגרתי שמגן על נאשם שהציבור הכריע את שינו עוד לפני המשפט. קיראו את הפרק הראשון

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)

      שמי סבסטיאן ראד. אני עורך דין ידוע, אבל לא תראו את שמי מתנוסס על שלטי חוצות ועל ספסלי אוטובוסים או צועק אליכם מדפי זהב. אני לא משלם כדי להיראות בטלוויזיה, אם כי לעיתים קרובות רואים אותי שם. שמי לא רשום בשום ספר הטלפונים. אני לא מחזיק משרד בצורה המקובלת. יש לי אקדח ברישיון, כי שמי ופנ?י נוטים למשוך תשומת לב מבני?אדם שנושאים אקדחים גם הם ולא אכפת להם להשתמש בהם. אני חי לבדי, בדרך כלל ישן לבדי, ואין לי סבלנות והבנה הדרושים לשמירה על קשרי חברות. החוק הוא כל חיי, תמיד סוחף ומפעם לפעם גם מספק. לא הייתי קורא לו "פילגש קנאית", כפי שמישהו פעם כינה אותו. הוא יותר דומה לרעיה שתלטנית המחזיקה אצלה את פנקס הצ'קים. אין אפשרות לברוח.
      בלילות האחרונים אני מוצא את עצמי ישן בחדרי מוטלים זולים, המשתנים מדי שבוע. אני לא מנסה לחסוך כסף, אלא להישאר בחיים. יש הרבה אנשים שהיו רוצים לחסל אותי ממש עכשיו, ואחדים מהם אמרו זאת בפירוש. בלימודי המשפטים לא מספרים לך שיום אחד אולי תמצא את עצמך מגן על אדם שהואשם בפשע כל כך זדוני, עד שאזרחים רודפי שלום מתפתים לאחוז בנשק ולאיים להרוג את הנאשם, את עורך דינו, ואפילו את השופט.
      עלי כבר איימו בעבר. זה חלק מהווייתו של עורך דין נכלולי, תת?התמחות במקצוע שאני פחות או יותר התגלגלתי אליו לפני עשר שנים. כשסיימתי את לימודי המשפטים, היו בשוק מעט מאוד משרות פנויות. בעל כורחי קיבלתי על עצמי משרה חלקית במשרד הסנגוריה הציבורית של העיר. משם עברתי למשרד קטן ולא רווחי שטיפל רק בהגנה על פושעים פליליים. אחרי כמה שנים המשרד הזה נסגר, ואני נשארתי לבד ברחוב, עם רבים אחרים כמוני הנאבקים לצוף מעל המים.

      מקרה אחד שם אותי על המפה. אני לא יכול לומר שהוא הפך אותי למפורסם, כי איך, בכל הרצינות, אפשר לומר על עורך דין שהוא מפורסם בעיר של מיליון תושבים? הרבה סוסי עבודה ותיקים חושבים שהם מפורסמים. הם מחייכים משלטי החוצות בעודם מנסים להפוך אותך לפושט רגל, ומתנשאים בפרסומות בטלוויזיה בהציגם ארשת מודאגת מאוד בגלל צרותיך האישיות. אבל הם נאלצים לשלם תמורת הפרסום שלהם. לא אני.
      המוטלים הזולים מתחלפים מדי שבוע. אני בעיצומו של משפט בעיירה עלובה, נידחת וענייה בשם מילו?, שעתיים נסיעה מהמקום שבו אני גר. אני מגן על מפגר בן שמונה?עשרה שנשר מבית?הספר והואשם בהריגת שתי ילדות באחד הפשעים המרושעים ביותר שראיתי, וראיתי הרבה. הלקוחות שלי כמעט תמיד אשמים, לכן אני לא מבזבז יותר מדי זמן בשאלה אם הם מקבלים את מה שמגיע להם. במקרה הזה, בכל אופן, גארדי לא אשם, לא שזה משנה משהו. זה לא משנה. מה שחשוב במילו בימים אלה זה שגארדי יועמד לדין, יקבל גזר דין מוות ויוצא להורג בהקדם האפשרי כדי שהעיירה תרגיש יותר טוב ותמשיך בחייה. תמשיך לאן בדיוק? תהרגו אותי אם אני יודע, או אם אכפת לי. המקום הזה הולך אחורה כבר חמישים שנה, ועוד גזר דין גרוע לא ישנה את מסלולו. קראתי ושמעתי את הטענה שמילו זקוקה ל"סגירת מעגל", יהיה פירוש הדבר אשר יהיה. רק אידיוט יכול להאמין שהעיר הזאת תגדל איכשהו, תשגשג ותהיה סובלנית יותר אחרי שגארדי יקבל את הזריקה.

      תפקידי מורכב ומסובך, ובו בזמן גם פשוט מאוד. המדינה משלמת לי כדי שאספק הגנה ברמה גבוהה לנאשם שנתבע בגלל רצח מדרגה ראשונה, וזה דורש ממני להיאבק, לשרוט ולעורר מהומה באולם המשפט, שבו אף אחד לא מקשיב. גארדי הורשע בעצם ביום שבו נעצר, ומשפטו הוא רק הליך רשמי. השוטרים המטומטמים והנואשים המציאו את ההאשמות וזייפו את הראיות. התובע יודע את זה, אבל אין לו אומץ, והוא משתוקק להיבחר מחדש בשנה הבאה. השופט ישן. המושבעים נחמדים בעיקרון, אנשים פשוטים, קרועי?עיניים מן התהליך וכמהים להאמין לשקרים שהרשויות הגאות שלהם מספקות על דוכן העדים.
      בעיר מילו יש כמה וכמה מוטלים זולים, אבל אני לא יכול ללון שם. היו עושים בי לינץ', פושטים את עורי או מעלים אותי על המוקד, או אם היה לי מזל, צלף היה יורה בי בין העיניים והכול היה מסתיים בן רגע. משטרת המדינה מספקת הגנה במהלך המשפט, אבל אני מתרשם שלבחורים האלה ממש לא אכפת. הם רואים אותי כמו שרוב האנשים רואים. אני קנאי נכלולי ארוך שיער, חולני במידה מספקת להיאבק על זכויותיו של הורג ילדים ושכמותו.
      המוטל שאני שוהה בו עכשיו הוא 'ה?מפ??טון אין' שנמצא במרחק עשרים וחמש דקות ממילו. הוא עולה 60 דולר ללילה, והמדינה אמורה להחזיר לי את הכסף. החדר הסמוך הוא של פרטנר, בחור גדול וחמוש היטב, שלובש חליפות שחורות ולוקח אותי לכל מקום. פרטנר הוא הנהג, שומר הראש, איש הסוד, העוזר המשפטי, נושא הכלים וחברי היחיד. הרווחתי את נאמנותו כשחבר מושבעים זיכה אותו מאשמת הריגת שוטר סמוי במחלק הסמים. יצאנו מבית?המשפט שלובי זרוע, ומאז לא נפרדנו. לפחות בשני מקרים ניסו שוטרים שלא בתפקיד להרוג אותו. במקרה אחד הם רדפו אחר?י.
      אנחנו עדיין בחיים. או יותר נכון, מצליחים להתחמק.

      ג'ון גרישם (AP)
      ג'ון גרישם (צילום: AP)

      2.

      בשעה שמונה בבוקר פרטנר מקיש על דלתי. זה הזמן לצאת. אנחנו אומרים זה לזה בוקר טוב ונכנסים לרכב שלי, ואן שחור גדול מבית פורד שנבנה לפי הזמנה מיוחדת כדי לספק את צרכיי. מכיוון שהוואן הוא גם המשרד, המושבים האחוריים הוצבו מחדש סביב שולחן קטן מתקפל שצמוד לדופן. יש שם ספה, שעליה אני מבלה לעיתים קרובות את הלילה. כל החלונות כהים וחסיני כדורים. יש בו טלוויזיה, מערכת שמע, אינטרנט, מקרר, בר, שני אקדחים ובגדים להחלפה. אני יושב מלפנים עם פרטנר ואנחנו אוכלים לחמניות עם נקניקיות כשאנחנו עוזבים את מגרש החניה. מכונית משטרה לא מסומנת נעה לפנינו ומלווה אותנו למילו. עוד מכונית נוסעת מאחורינו. האיום האחרון על חיי הגיע לפני יומיים באי?מייל.
      פרטנר מדבר רק אם פונים אליו. לא קבעתי את הכלל הזה אבל אני מעריץ אותו. הוא בכלל לא מוטרד מן השתיקות הארוכות בין השיחות, וגם אני לא. אחרי שנים שבהן כמעט לא אמרנו דבר, למדנו לתקשר בהנהוני ראש, בקריצות ובשתיקה. במחצית הדרך למילו אני פותח קובץ ומתחיל לרשום הערות.
      הרצח הכפול היה כל כך מזעזע, שאף עורך דין מקומי לא היה מוכן לגעת בו. אחר כך עצרו את גארדי. מבט אחד עליו מספיק כדי להבין שהוא אשם. יש לו שיער ארוך צבוע שחור, אוסף מדהים של פירסינג מעל הצוואר וקעקועים מתחתיו, עגילי פלדה תואמים, עיניים בהירות קרות, וגיחוך שאומר: "נכון, עשיתי את זה, אז מה?" כבר בכתבה הראשונה תיאר אותו העיתון של מילו כ"חבר בכת השטן בעל עבר של התעללות בילדים."
      איך זה בתור דיווח הוגן ואובייקטיבי? הוא מעולם לא היה חבר בכת השטן, וההתעללות בילדים אינה כפי שהיא נראית. אבל מאותו רגע גארדי היה אשם, ואני עדיין מתפעל מן העובדה שהגענו עד היום. הם רצו לתלות אותו כבר לפני כמה חודשים.

      מיותר לומר שכל עורכי הדין במילו נעלו את הדלת וניתקו את הטלפונים שלהם. אין מערכת סנגוריה ציבורית בעיירה – היא קטנה מדי – והתיקים של מעוטי היכולת מחולקים על ידי השופט. יש כלל לא כתוב שעורכי הדין הצעירים בעיר מקבלים את התיקים שהתשלום עליהם נמוך כי א', מישהו צריך לעשות את זה; ו?ב', הוותיקים עשו את זה כשהם עצמם היו צעירים. אבל איש לא הסכים להגן על גארדי, ולמען האמת, אני לא יכול להאשים אותם. זו העיר שלהם, ואלה החיים שלהם, והתחככות עם רוצח מעוות כזה יכולה לגרום נזק ממשי לקריירה.
      בתור ח?ברה, אנחנו דבקים באמונה כי גם לאדם המואשם בפשע חמור מגיע משפט הוגן, אבל חלק מאיתנו מתפתלים כשזה נוגע למינוי עורך דין מיומן שיערוב למשפט הוגן. עורכי דין כמוני חיים עם השאלה: "אבל איך אתה מייצג חלאה כזאת?"
      אני עונה משהו כמו, "מישהו צריך לעשות את זה," והולך משם.
      אנחנו באמת רוצים משפט הוגן? לא, זה לא נכון. אנחנו רוצים צדק, ומהר. וצדק הוא מה שנראה לנו כצדק, והוא נקבע לגבי כל מקרה לגופו.
      באותה מידה אפשר לומר שאנחנו לא מאמינים במשפטים צודקים, כי אנחנו לגמרי בטוחים שאין כאלה. ההנחה המוקדמת שכל אדם הוא חף מפשע התחלפה בהנחה מוקדמת של אשמה. נטל ההוכחה הוא בדיחה גרועה, כי ההוכחה היא לעיתים קרובות שקרים. אשמה מעבר לכל ספק סביר פירושה שאם הוא כנראה עשה את זה, בואו נסלק אותו מהרחובות.
      בכל אופן, עורכי הדין התפזרו לכל עבר ולגארדי לא היה מי שיגן עליו. בתור הדגמה, עצובה או ההפך, למוניטין שלי, תוך זמן קצר הגיעה אלי שיחת טלפון. במצב הזה, כידוע היטב בחוגי המשפט, אם לא תצליח למצוא מישהו אחר, צלצל אל סבסטיאן ראד. הוא יגן על כל אדם!

      כשגארדי נעצר, הופיע אספסוף מחוץ לבית המעצר ודרש צדק. כשהמשטרה הכניסה אותו לניידת כדי להסיע אותו לבית?המשפט, האספסוף קילל אותו והשליך לעומתו עגבניות ואבנים. על כך דווח בהרחבה בעיתון המקומי, ואפילו בחדשות הערב בטלוויזיה המקומית. דרשתי שינוי מקום, התחננתי לפני השופט להעביר את המשפט למקום המרוחק לפחות מאה וחמישים קילומטרים ממילו, כדי שנוכל למצוא מושבעים שלא השליכו שום דבר על הילד או לפחות לא קיללו אותו בארוחת הערב שלהם, אבל בקשותינו נדחו. כל הפניות שנעשו קדם המשפט נדחו.
      אני חוזר ואומר, העיר רוצה צדק. העיר רוצה סגירת מעגל.
      האספסוף לא מקבל את פ??נ?י ואת המכונית שלי כשאנחנו חונים בשביל הגישה הקצר מאחורי בית?המשפט, אבל כמה מן השחקנים הרגילים נמצאים כאן. הם מתגודדים מאחורי מחסום משטרה לא רחוק משם ומחזיקים בידיהם שלטים האומרים דברים חכמים כמו "לתלות את הורג התינוקות", "השטן מחכה", ו"להעיף את ראד המגעיל ממילו". יש כתריסר אנשים כאלה, שרק מחכים לצעוק עלי, וחשוב מזה, להראות את שנאתם לגארדי, שעומד להגיע למקום בעוד חמש דקות בערך. בימים הראשונים של המשפט, הקהל הקטן הזה משך מצלמות וכמה מן האנשים האלה נראו בעיתונים, יחד עם השלטים שלהם. זה, כמובן, עודד אותם, ומאז הם מגיעים הנה כל בוקר. סוזי השמנה מחזיקה את השלט של "ראד המגעיל" ונראית כאילו היא רוצה לירות בי. בוב "הקליע" טוען שהוא קרוב של אחת הילדות המתות, והוא צוטט כאומר משהו על כך שהמשפט הוא בזבוז זמן.


      "מוניטין מפוקפק"/ג'ון גרישם. מאנגלית: נורית לוינסון. הוצאת מודן, 362 עמ'