קראו את הפרק הראשון מתוך "מצחיקונת", ספרו החדש של ניק הורנבי

הורנבי חוזר עם רומן חדש העוקב אחר צעירה יפה שמנסה לכבוש את לונדון בשנות השישים הסוערות, ומגלה שהמשימה קשה מכפי שציפתה

וואלה! תרבות
יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

היא לא רצתה להיות מלכת יופי, אבל לחיים היו תוכניות אחרות בשבילה.
כמה דקות חסרות תכלית הפרידו בין התהלוכה לבין ההכרזה, וכך התאספו בינתיים סביב הבנות חברים ובני משפחה כדי להרעיף איחולים ולשלב אצבעות. החבורות הקטנות שנוצרו הזכירו לברברה גלגלי ליקריץ: במרכז נערה בבגד ים סוכרי ורוד או כחול בוהק, ובמעגל החיצוני מערבולת של מעילי גשם חומים כהים או שחורים. זה היה יום קר וגשום של חודש יולי במרחצאות החוף הדרומי, ועל ידי ורגלי המתחרות הופיעו כתמים דהויים ועור ברווז. הן נראו כמו תרנגולי הודו שנתלו בחלון אטליז. רק בבל?קפ?ו?ל, חשבה ברברה לעצמה, את יכולה לזכות בתחרות יופי כשאת נראית ככה.
ברברה לא הזמינה חברים, ואביה סירב לגשת ולהצטרף אליה, וכך היא נתקעה לבדה. הוא פשוט ישב שם בכיסא נוח ועשה את עצמו קורא ב'דיילי אקספרס'. שניהם יחד היו יכולים להיות גלגל ליקריץ מעוך ונגוס, ולמרות זאת היא היתה שמחה לקצת חברה. בסופו של דבר היא ניגשה אליו. כשהשאירה את יתר הבנות מאחוריה הרגישה מגושמת וחצי עירומה, במקום להרגיש זוהרת וזקופת קומה, ונאלצה לעבור על פני צופים רבים שתחבו אצבעות לפה ושרקו. כשהגיעה למקום מושבו של אביה ליד המים הרדודים, היא כבר היתה כנראה נסערת יותר משרצתה להיות.
"מה אתה עושה, אבא?" היא לחשה.
האנשים שישבו לידו, משועממים, ברובם נופשים קשישים, התאבנו לפתע מרוב התרגשות. אחת הבנות! ממש כאן מולם! נוזפת באבא שלה!
"אה, שלום, מתוקה."
"למה אתה לא בא לראות אותי?"
הוא בהה בה כאילו ביקשה ממנו לנקוב בשמו של ראש עיריית טימבוקטו.
"לא ראית מה כל השאר עושים?"
"ראיתי. אבל זה לא נראה לי מתאים. לא בשבילי."
"מה מייחד אותך כל כך?"
"גבר בודד, רץ... כמו משוגע בין המון בחורות יפות שלא לובשות הרבה. היו זורקים אותי לכלא."

עוד באותו נושא

קראו את הפרק הראשון מתוך "מוניטין מפוקפק", החדש של ג'ון גרישם

לכתבה המלאה

ג'ורג' פארקר היה בן ארבעים ושבע, שמן וזקן עוד לפני שהיתה לו הזכות לכך. הוא היה לבדו כבר עשר שנים, מיום שאמה של ברברה עזבה אותו לטובת הבוס שלה בלשכת המס, והיא הבינה שאם רק היה מתקרב ליתר הבנות, היה מרגיש במלוא החומרה את כל ההיבטים הללו בחייו.
"טוב, היית חייב לרוץ כמו משוגע?" שאלה ברברה. "לא יכולת פשוט לעמוד ולדבר עם הבת שלך?"
"את הולכת לנצח, נכון?" הוא אמר.
היא ניסתה לא להסמיק, ולא הצליחה. הנופשים בטווח שמיעה זנחו כעת לגמרי כל מראית עין של סריגה או קריאה בעיתון. הם פשוט בהו בה בעיני עגל.
"אה, אני לא יודעת. לא נראה לי," היא אמרה.
האמת היא שהיא ידעה. ראש העיר כבר ניגש אליה, לחש "כל הכבוד" באוזנה, וטפח לה בחשאי על הישבן.
"תעשי לי טובה. את הרבה יותר יפה מכל האחרות, את לא רואה אותן מקילומטרים. לא באותה ליגה."
משום מה, ואף על פי שזו היתה תחרות יופי, נראה היה כי יופיה העילאי מעצבן אותו. הוא אף פעם לא אהב שהשוויצה, אפילו כשהצחיקה את חבריה ובני משפחתה עם איזה מופע שהציג אותה כסתומה או מסוחררת או מסורבלת. זה עדיין נקרא להשוויץ. היום, כשה?שוויץ היה הכול, כל הקטע, היא חשבה שאולי ימחל לה, אך לשווא. כאילו אמר לה: אם היית חייבת להירשם לתחרות יופי, לפחות תהיי מספיק מנומסת להיראות מכוערת יותר מכל היתר.
היא העמידה פנים ששמעה גאווה הורית, כדי שלא לבלבל את הקהל.
"זה דבר נפלא, אבא עיוור," אמרה לבוהים. "כל בחורה צריכה כזה."
זה לא היה המשפט הכי טוב בעולם, אבל היא הגישה אותו בפנים חתומות, ונענתה בצחוק גדול מכפי שהגיע לה. לפעמים ההפתעה עשתה את שלה ולפעמים אנשים צחקו כי ציפו לצחוק. היא הבינה את שני המקרים, כך חשבה לעצמה, אבל זה בטח בילבל אנשים שלא התייחסו לצחוק ברצינות.
"אני לא עיוור," אמר ג'ורג' באדישות. "תראו."
הוא הסתובב ופער את עיניו לעבר כל מי שהביע עניין.
"אבא, אתה חייב להפסיק לעשות את זה," אמרה ברברה. "זה מפחיד אנשים, איש עיוור שמגלגל עיניים."
"את..." הצביע אביה בגסות לעבר אישה שלבשה מעיל גשם ירוק. "את לובשת מעיל גשם ירוק."
הזקנה בכיסא הנוח הסמוך החלה למחוא כפיים, בהססנות, כאילו ג'ורג' נרפא זה עתה מאיזה מכאוב שייסר אותו כל חייו, או כאילו ביצע איזה קסם מתוחכם.
"איך הייתי יודע את זה, אם הייתי עיוור?"
ברברה ראתה שהוא מתחיל ליהנות. זה לא קרה הרבה, אבל מדי פעם היה אפשר לשכנע אותו לגלם את החצי הרציני באיזה צמד קומיקאים, והוא היה עשוי להמשיך ל?נצח לתאר את מה שהוא רואה, אלמלא עלה ראש העיר אל המיקרופון וכיחכח בגרונו.

היתה זו דודה מארי, אחותו של אביה, שהציעה לה להירשם לתחרות מיס בלקפול. מארי קפצה אליהם לתה מנחה באחת השבתות, כי עברה שם במקרה, ושירבבה לשיחה בדרך אגב את עניין התחרות, ו – פתאום עלתה בה מחשבה – שאלה אותה למה אף פעם לא ניסתה, בזמן שאבא שלה ישב שם והינהן והעמיד פנים שהוא המום מהרעיון הגאוני. במשך דקה או שתיים היתה ברברה אובדת עצות, ואז הבינה שהשניים רקחו תוכנית. התוכנית, עד כמה שהצליחה להבין, היתה כזו: ברברה תיכנס לתחרות, תזכה בה ואז תשכח לגמרי מהמעבר ללונדון, כי לא יהיה בו שום צורך. היא הרי תהיה מפורסמת בעיר הולדתה, ומי יכול לבקש יותר? ואז היא תוכל לנסות להתמודד במיס בריטניה, ואם זה לא יעבוד היא תוכל פשוט לחשוב על להתחתן, וגם זו תהיה מעין הכתרה (זה היה חלק מתוכנית תחרות היופי, ברברה היתה בטוחה בכך. מארי זילזלה באיידן, חשבה שהיא יכולה להשיג משהו הרבה יותר טוב, או לפחות הרבה יותר עשיר, ולמלכות יופי יש אפשרות בחירה. דוטי הריסון התחתנה עם גבר שהיו לו שבע חנויות שטיחים, והיא סיימה רק שלישית).
ברברה ידעה שהיא לא רוצה להיות מלכה ליום אחד, או אפילו לשנה. היא לא רצתה להיות מלכה בכלל. היא רק רצתה להופיע בטלוויזיה ולהצחיק אנשים. מלכות אף פעם לא היו מצחיקות, לפחות לא אלה בבלקפול, וגם לא אלה שבארמון באקינגהם. אבל היא זרמה עם המזימה של דודה מארי, כי דורותי ל?אמו?ר היתה מיס ניו אורלינס וסופיה לורן היתה סגנית מיס איטליה (ברברה תמיד רצתה לראות צילום של הבחורה שניצחה את סופיה לורן). והיא זרמה עם זה כי כבר רצתה נורא להתקדם בחייה, והיתה חייבת שיקרה משהו, כל דבר. היא ידעה שהיא עומדת לשבור לאבא שלה את הלב, אבל קודם כול רצתה להראות לו שהיא מנסה לפחות להיות מאושרת במקום שבו חיה כל חייה. היא עשתה מה שיכלה. היא נבחנה להשתתפות בהצגות בית?הספר, קיבלה תפקידים קטנטנים, וראתה מאחורי הקלעים איך הנערות נטולות הכישרון שהמורים אהבו שוכחות את השורות שלהן והופכות את השורות שכן זכרו לקשקוש מוחלט. היא רקדה בשורת המקהלה בתיאטרון 'וינ?ט?ר גארד?נס', והלכה לדבר עם איש אחד בלהקת תיאטרון החובבים המקומית שאמר לה שההפקה הבאה שלהם היא 'גן הדובדבנים', ושזה "בטח לא יהיה ממש הטעם שלה". הוא שאל אם היא תרצה להתחיל במכירת כרטיסים ובהכנת כרזות. כל אלה ממש לא היו מה שרצתה. היא רצתה שייתנו לה תסריט מצחיק כדי שהיא תוכל להפוך אותו לעוד יותר מצחיק.
היא רצתה להיות מאושרת, בטח שרצתה; היא רצתה לא להיות שונה. נראה היה שהחברים שלה מבית?הספר ועמיתותיה למחלקת הקוסמטיקה בחנות הכולבו 'ר.ה.או. הילז' לא רצו לפלס את דרכם בציפורניים, בדחיפות ובבעיטות מהעיר הזאת כמוה, ולפעמים היא כמהה להיות כמוהם. והאם אין משהו ילדותי ברצון להופיע בטלוויזיה? האם היא לא צועקת "תסתכלו עלי! תסתכלו עלי!" כמו ילדה בת שנתיים? טוב, בסדר, כן, היו אנשים, גברים בכל הגילים, שבאמת הסתכלו עליה, אבל לא כמו שרצתה שיסתכלו. הם הסתכלו על השיער הבלונדיני שלה ועל החזה שלה ועל הרגליים שלה, אבל הם אף פעם לא ראו שום דבר אחר. אז היא תירשם לתחרות, והיא תזכה בה, והיא חששה מהמבט בעיניו של אביה כשיבין שזה לא משנה שום דבר.

עוד באותו נושא

חיי מדף 59: הגבר שהעניק לזוגתו את ה"מטאטא של הארי פוטר" במתנה

לכתבה המלאה

ראש העיר לא ניגש מייד לעניין, כי הוא לא היה אדם כזה. הוא הודה לכולם שבאו, וסיפר בדיחה חסרת טעם על ההפסד של פרסטון בגמר הגביע, ובדיחה מרושעת על כך שאשתו לא נרשמה השנה בגלל הב?ו?ניו?נים ברגליה. הוא אמר שלמראה כנופיית היפהפיות שמולו – והוא היה בדיוק מסוג האנשים שישתמשו בביטוי "כנופיית יפהפיות" – הוא גאה בעיר הזאת עוד יותר מקודם. כולם ידעו שרוב הבנות הן נופשות מלידס וממנצ'סטר ומאולדהם, אבל בשלב הזה הוא כבר ממילא התקבל בפרץ תשואות נלהב. הוא המשיך והאריך כל כך בדבריו עד שבאיזשהו שלב היא החלה לנסות ולאמוד את גודל הקהל על ידי ספירת הראשים בשורה אחת של כיסאות נוח והכפלתם במספר השורות, אבל היא לא הצליחה לסיים כי הלכה לאיבוד בתוך פניה של אישה מבוגרת עם כובע גשם ובלי שיניים, שטחנה את אותו כריך שוב ושוב. גם את זה רצתה ברברה להוסיף לערימת השאיפות שלה, שכבר החלה להתנודד מרוב גובה: היא רצתה לשמור על שיניה, בניגוד לכל אחד ואחת מבני משפחתה שעברו את גיל חמישים. היא התעוררה בדיוק בזמן כדי לשמוע את שמה, ולראות את יתר הבנות מזייפות לעברה חיוך.
היא לא הרגישה כלום. ליתר דיוק, היא הבחינה בהיעדר התחושה שלה ואז הרגישה קצת בחילה. היה נחמד לחשוב שהיא טעתה, שהיא לא צריכה לעזוב את אבא שלה ואת העיר שלה, שזה חלום שמתגשם והיא יכולה לחיות בתוכו עד סוף חייה. היא לא העזה לשקוע במחשבות על קהות החושים שלה מחשש שתגיע למסקנה שהיא כלבה קשוחה ושטופת שנאה. פניה קרנו כשאשת ראש העיר ניגשה כדי לענוד לה את הסרט, והיא אפילו הצליחה לחייך כשראש העיר נישק אותה על השפתיים, אבל כשאבא שלה ניגש וחיבק אותה היא פרצה בבכי, וזו היתה דרכה לבשר לו שהיא בעצם כבר איננה, שהזכייה במיס בלקפול לא דיגדגה אפילו את קצה הגירוד שהציק לה כמו אבעבועות רוח.
היא מעולם לא בכתה בבגד ים עד אז, לפחות לא כאישה בוגרת. בגדי ים לא נועדו שיבכו בהם, עם כל השמש והחול והצווחות והבנים עם העיניים שיוצאות מהחורים. היה משהו משונה במגע הדמעות הצוננות מהרוח, שזלגו במורד צווארה ואל תוך המחשוף. אשת ראש העיר עטפה אותה בזרועותיה.
"אני בסדר גמור," אמרה ברברה. "באמת. אני סתם עושה שטויות."
"תאמיני או לא, אני מכירה את התחושה," אמרה אשת ראש העיר. "ככה הכרנו. לפני המלחמה. הוא היה חבר מועצה אז."

עוד באותו נושא

עילאי ומתנשא: "הדרך של אידה" מסתכל על קוראיו מלמעלה

לכתבה המלאה

"מצחיקונת"/ניק הורנבי. מאנגלית: גיא הרלינג. הוצאת מודן, 344 עמ'.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully