שחור על לבן: עשרה שחקנים ושחקניות שחורים שהיו צריכים לקבל מועמדות לאוסקר השנה

ההדרה הבוטה והמעליבה מכולן. אם האקדמיה העניקה מועמדות לסילבסטר סטאלון בקטגוריית שחקן המשנה על הופעתו ב"קריד", ההמשכון שובר הקופות של "רוקי", איך היא התעלמה דווקא מן הכוכב של הלהיט הזה, מייקל בי. ג'ורדן? הצעיר הכריזמטי הוא הרי האחראי העיקרי להצלחתו, שלא לדבר על החשיבות ההיסטורית בעצם הופעתו: זה לא עניין של מה בכך כי שחור עור נכנס לנעלי הגיבור באחת מסדרות הסרטים המצליחות בכל הזמנים, לאחר שבמשך שישה פרקים וארבעה עשורים הובלה בידי לבן.

אז אמנם, התצוגה של סטאלון כאן נהדרת גם כן, מרגשת וראויה לכל שבח ופרס. אך הכוכב האמיתי של הסרט הוא ג'ורדן, ואם אפילו אותו דחקו החוצה, לא פלא שכל כך הרבה אנשים באמריקה כועסים כעת על האקדמיה לקולנוע.

טסה תומפסון היא אחת השחקניות הצעירות הכי מעניינות בהוליווד. ב"קריד" היא מגלמת בקסם רב את חברתו של הגיבור, אך עוד לפני כן, בשנה שעברה, התגלתה ב"Dear White People", אותו נשאה על גבה בתצוגה מלאת כוח וארס. מיותר לציין כי על שני התפקידים לא קיבלה הוקרה. מה לעשות, לא כולן ג'ניפר לורנס.

בנו של אייס קיוב גילם את אביו השנה בלהיט הביוגרפי "Straight Outta Compton". איכות הסרט שנויה במחלוקת, ואין דרך לתרץ את הסקסיזם והשוביניזם שלו ולטאטא אותם מתחת לשטיח. עם זאת, תמוה שהאקדמיה החליטה להתעלם ממנו כמעט לחלוטין.

מה קרה להם, הפעם, למצביעים שבדרך כלל לא חושבים פעמיים כשמדובר בסרטי ביוגרפיה מוזיקליים? איך דווקא הם, שכל כך מכורים לסיפורי הצלחה, התעלמו משובר קופות מסחרר שהיה לתופעה תרבותית וקולנועית של ממש? ואיך זה שמכל אנשי הצוות שלו, רק התסריטאים הלבנים קיבלו מועמדות, ואו'שיאה ג'קסון ושאר חבריו נשארו בחוץ?

האם למישהו יש ספק כי בעוד חמש שנים לכל היותר נראה את אדי רדמיין מגלם את דיוויד בואי? האם מישהו מוכן לשים ולו שקל על כך שהוא יקבל את המועמדות במשלוח אקספרס היישר לביתו בלונדון? הנה עוד דוגמה ניצחת לאיפה ואיפה שיש בהוליווד.

גם "שמונת השנואים" של טרנטינו שנוי במחלוקת בלשון המעטה. אך גם שונאיו הגדולים ביותר יודו כי חולשתו נעוצה באיכות התסריט, והשחקנים מפיקים את המיטב מחומרי הגלם הדלים. זה נכון כמובן גם לכוכב הסרט, סמואל ל. ג'קסון, שסוף כל סוף עבר לקדמת הבמה אצל הבמאי לאחר שורה של תפקידי משנה, אבל גם זה לא עזר לו לקבל מועמדות.

בכלל, ג'קסון הוא כוכב אהוב ואייקון של ממש כבר עשרים שנה, אבל זה הספיק לו רק למועמדות אחת בעברו, על "ספרות זולה", וגם אז הוא הפסיד, לשחקן לבן כמובן. הפעם, אפילו לא יקבל את ההזדמנות לשבת בטקס ולראות איך כוכב אחר עולה לקבל את הפרס במקומו. על "ג'אנגו ללא מעצורים" לא קיבל מועמדות וגם על "שמונת השנואים" לא. כנראה שבשביל לזכות באוסקר על מערבונים צריך להיות כריסטוף וולץ או לאונרדו דיקפריו.

חוץ מתרומה לגיוון האתני של הטקס, פרגון לכוכבת השחורה של "מנדרינות" היה גם מאפשר לאקדמיה לקבוע שני תקדימים: מועמדות ראשונה בהיסטוריה לשחקנית טרנסג'נדרית, ומועמדות ראשונה אי פעם לאיש צוות של סרט שצולם כולו באייפון. זה היה יכול להיות צעד קדימה מבחינה גזעית, מגדרית וטכנולוגית, אבל המצביעים העדיפו לסמן שוב וי על קייט בלאנשט. למה באמת לטרוח להוציא את הראש מהחלון כשאפשר להמשיך להתרווח על הכורסה בנעלי בית.

מפקד צבאי סדיסט והילד שהוא פורש עליו את חסותו - בעיקרון, אלה נשמעים כמו שני תפקידי אוסקר קלאסיים. ובכל זאת, הכוכב אידריס אלבה והתגלית אברהם אטה, שניהם שחורים, לא השתחלו לחמישיית המועמדים השנה. לכל הפחות, במקרה שלהם אפשר להגיד שהסיבה לא היתה רק צבע עורם, אלא גם ובעיקר העובדה שכיכבו ב"Beasts of No Nation", סרט הקולנוע הראשון בהפקת נטפליקס, והאקדמיה נפנפה אותו מעליה כדי להשהות מעט את תוכנית ההשתלטות של ענק התוכן על הוליווד.

יום יבוא ואולי חצי מן המועמדים לאוסקר יהיו שחורים שכיכבו בסרטים של אמזון ונטפליקס, אבל ב-2016 מתברר שעוד מוקדם לכך.

הבת של לני קרביץ והשחקנית ליסה בונה היא לא רק אצולה הוליוודית, אלא אחת הבנות הכי חמות ונכונות בשטח. כך מוכיחה הלהקה שלה, לולהוולף, וכך ממחישים גם תפקידיה הקולנועיים, למשל ב"Dope", מעין גרסה שחורה לקומדיות הנעורים של שנות השמונים, שהיתה המרענן הרשמי של פסטיבל קאן השנה. בריביירה ידעו איך לקבל אותו בכבוד, אבל בהוליווד מובן שסגרו בפניו את כל הדלתות, ולראיה גם קרביץ הצעירה לא קיבלה מועמדות על תפקיד המשנה המשובח והראוי שלה.

רשימת המועמדויות הפוטנציאליות מתרחבת אם מפנים גם את המבט מעבר לאוקיינוס - למשל לצרפת, שהפיקה בשנה שעברה את "חבורת נערות", שהופץ בארצות הברית השנה. זהו אחד הסרטים היפים של העת האחרונה, וכולל את הסצנה הקולנועית הכי מרגשת של התקופה: הרגע בו הגיבורה וחברותיה רוקדות יחדיו את "Diamonds" של ריהאנה.

את הגיבורה מגלמת באופן מהפנט קרידז'ה טורה, צעירה פריזאית שהוריה מחוף השנהב. בארצות הברית לא התייחסו לשחקנית, אבל האקדמיה הצרפתית לקולנוע, דווקא כן העניקה לה מועמדות על הופעתה כאן. זה לא דבר יוצא דופן, כי האוסקר הצרפתי תמיד הרבה יותר מגוון אתנית מאשר המקור ההוליוודי. אירופה לא מושלמת כמובן, בלשון המעטה, אבל לפחות בנקודה המסוימת הזו יש לאמריקאים מה ללמוד ממנה.

ואם לחזור לנקודת ההתחלה, הצלחת "קריד" האפילה מעט על סרט האגרוף הגדול שני שיצא השנה, "ללא כפפות". אף שהגיע לאקרנים בקיץ האחרון, הממסד כבר הספיק לשכוח ממנו, אבל גם הוא היה עשוי היטב, ופורסט ויטאקר מפגין כמאמנו של הגיבור תצוגה לא פחות טובה משל סילבסטר סטאלון.

אז שוב, כל זה לא בא כדי לערער על המועמדות של סטאלון או של כל אחד אחר, אלא רק כדי להמחיש עובדה פשוטה אחת: בהוליווד של ימינו, שני שחקנים יכולים לעשות אותו תפקיד ובאותה רמה, ולכוכב הלבן תמיד יהיו סיכויים גדולים יותר לקבל מועמדות לאוסקר מאשר לעמיתו השחור.

בעקבות המחאה על רשימת המועמדויות השנה, הבטיחה האקדמיה האמריקאית לקולנוע לערוך שינויים דרסטיים ומיידים ולדאוג לכך שהדבר לא יחזור על עצמו בשנה הבאה. עכשיו נותר רק לראות אם המצב אכן ישתנה. דבר אחד בטוח: מנקודת הפתיחה האומללה הזו, אפשר רק לעלות.