קראו את הפרק הראשון של "נפלא פה", מאת נתן אודנהיימר

"לדיו כתובה על נייר חדש
לדיו כתובה על נייר מחוק."
ראב"א

אני צריך לפתוח בהתנצלות, אני יודע. אבל בכל פעם שאני מקרב את העט לנייר אני חושב על יוני לבוש מכנסי ב' וללא חולצה, עומד ומנקה את הנשק.
הזיכרון ללא צלילים, אלא בהשקט: יוני בנוי היטב, שרירי, שערו הבלונדיני קצוץ ועיניו הכחולות לא מופנות אלי, אלא אל מכלול ה-16M המפורק שבידו השמאלית. בידו הימנית הוא מחזיק סקוץ' ומקרצף בעזרתו את חלק הנשק. ידיו ארוכות וחזקות והוא מנקה בכוח, בנאמנות ובעדינות.
שאר חלקי הנשק מונחים על חתיכת עיתון המתבוססת בשמן וסולר על שולחן ניקוי הנשק שקראנו לו סולריה. בעבר השני של עמדת הניקוי, שני חיילים נוספים, לבושים בגופיות שחורות ומטונפות. למרות שהשעה מוקדמת יחסית, גם תחת הצלייה חם, ומדי כמה רגעים מישהו מאיתנו מנגב בזרועו זיעה מהמצח.
אני יודע היטב מדוע החבר'ה קמו מוקדם כדי לנקות את הנשק, אם הם בכלל הספיקו לישון מאז שחזרנו. אני מצטרף אליהם, חותך מטרת גוף לחצי ומניח את פיסת הקרטון על משטח המתכת. לאט לאט אני מפרק את הנשק, טובל חלק חלק בסולר ומסדר על המטרה הקרועה.
איננו מוציאים מילה. כשאחד מאיתנו זקוק לידית של דלת או לחתיכת פלנלית הוא מצביע על הפריט או מסמן בהינד ראש. כל אחד מתרכז בניקוי הנשק שלו מאבק השרפה, הפיח וכל שאר הטינופת שהצטברה עליו.

אל תסלח לי. אני יודע כמה אתה מאוכזב שנעלמתי לך מהחיים ללא הסברים, בלי לענות למיילים, טלפונים, מכתבים וכל השאר. אני מקווה, ואפילו מרשה לעצמי להניח, שאחרי כל כך הרבה זמן, יותר משאתה כועס אתה כבר מתגעגע לחברות שלנו ואלי כמו שאני מתגעגע אליך.
אני מבין שנעלבת. ראיתי את זה במבע שהפנים שלך לבשו אחרי שירדה מהן ההפתעה כשראית אותי בלוויה של דניאל. כל כך הרבה זמן הוא לא היה פה, העיניים שלך אמרו, והוא לא התקשר כדי להגיד שחזר, אפילו לא שלח הודעה.
אני לא מכחיש, לא רציתי לראות אותך. אבל אל תמהר להסיק מסקנות, תן לי להסביר. ידעתי שאיאלץ לפגוש את כל החבר'ה מהצבא, והגעתי מוכן לזה. לא הייתה לי ברירה, הרי לו הייתה לי, הייתי בוחר לא לפגוש אף אחד.
אבל הייתי מוכרח להגיע. ואתה מבין מדוע.
צירוף מקרים שיהיה אירוני לקרוא לו ממוזל אפשר לי להגיע ללוויה. לגמרי במקרה בדקתי את תיבת הדואר האלקטרוני שלי כמה דקות אחרי שמייל השרשרת בנוגע למוות שלו נשלח. באותה מידה יכולתי לא להתחבר לאינטרנט חודש או חודשיים ולגלות רק הרבה אחר כך שהוא נהרג. בנוסף, אבא שלו היה בחו"ל בזמן התאונה, ככה שלא הייתי היחיד שהיה צריך לחצות אוקיינוס. כך שלא כמנהג היהודים, הלינו את גופת המת, ולי היה די זמן להגיע.
הרבה זמן לא הייתי בארץ, אבל בלי לחשוב פעמיים קניתי באותו רגע את הכרטיס הראשון שמצאתי. בדרך לשדה התעופה ניסיתי להבין למה חשתי דחיפות כזו להגיע להלוויה. ברור לי שלא הייתי מתאמץ להגיע ללוויה של כל אחד ששירתי איתו. יותר מזה, בשנים האחרונות חשבתי על טקסים והמשמעות שלהם ועל כמה אין לי ולזה דבר. ולמרות זאת מיהרתי ועברתי בדיקות ביטחוניות, טסתי, המתנתי באולם במדינה שבה מעולם לא הייתי, וטסתי שוב כדי להספיק.
לא הייתי לגמרי מופתע כששמעתי שדניאל מת. אפשר לומר שציפיתי לכך. זה מוזר. היה כתוב שהוא נהרג בתאונת דרכים בירושלים. כשחיכיתי לקונקשן שלי מצאתי ידיעה קטנה שהתפרסמה ב-ynet. זה קרה בצומת של רחוב בצלאל ושדרות בן צבי. מישהו לא עצר באדום ונכנס בו בכל הכוח. היה כתוב שהאיש הזה אמר שאין לו הסבר ושהוא נושא בכל האשמה. זה נראה לי אצילי, לא אנושי. זכורה לי איזו תקרית שבה מסומם אחד דרס רוכב אופניים לפנות בוקר וניסה להגן על עצמו במשפט בכל מיני דרכים עלובות. קשה לנו לפעמים להבין שלאשמה אין בהכרח דבר עם כוונה. הוא, מי שהרג את דניאל, אשם, לא כי הוא רע, אפילו לא כי הוא אדם מרושל ולא זהיר, אלא פשוט כי הוא היה שם. כמעט באותה מידה הוא היה יכול לעבור באור אדום מבלי לפגוע באף אחד. כל אחד הרי עבר פעם אחת לפחות באור אדום. אבל לא כל אחד אשם במוות של אדם אחר.

לא איחרתי ללוויה, אבל חיכיתי שכולם יגיעו והטקס יתחיל לפני שהצטרפתי לקהל. הנהנתי והחוויתי שלום למי שאני מכיר וניסיתי לעמוד שלו ככל שהייתי מסוגל באותו רגע.
אני שונא אירועים שבהם נוכחים כל כך הרבה אנשים; ובעיקר אני שונא שאנשים שבקושי זוכרים את שמי ושאינם חשובים לי שואלים: מה קורה איתך?
תכננתי להימלט משם ברגע שהטקס ייגמר, אולי אפילו רגע קודם.
ואז ראיתי את הגב שלך.
ניסיתי לשכנע את עצמי שאני מדמיין, ושעם כל הפחד שלי להיתקל במישהו שאני מכיר אני אונס את החששות שלי על קווי המתאר של הבחור שמולי. אלא שאז הושטת את היד וגירדת את צד הראש ואחר כך סידרת את השיער בתנועה מכנית למרות שהוא קצוץ, וידעתי שזה באמת אתה.
חיבקת את הבחורה ההיא שאחר כך הצגת בפני בתור חברה שלך, והבנתי מיד שאתה נמצא שם בגללה. אפילו לבשת ארשת רצינית של החבר של. שמלווה אותה בשקט. חזק. כל הכבוד, באמת.
היא יפה מאוד. אני בטוח שאתה יודע טוב עד כמה, ולמרות שזו מילה שחוקה אני אגיד גם שהיא עושה רושם של בחורה מיוחדת.
אני סקרן לדעת, מי היא? ואיך הכרתם? ואיך היא קשורה לדניאל? אבל אני יודע שהפסדתי את הזכות להיות מעורב בחיים שלך.
אני מתוודה, למען היושר, שהתלבטתי ברצינות האם כדאי לי להסתתר כדי שלא תראה אותי בכלל, אבל אז סובבת את הראש, סתם כדי להביט מסביב, והעיניים שלך חלפו על פני לרגע אחד קצר ואחר שבו, כדי לזהות את שקלטו בהבזק ולאשר שאכן זה אני. פטרת אותי מההתלבטות, לא הייתי נעלם אחרי שכבר הבחנת שאני שם. אולי דמיינתי, אבל נראה לי שהייתה במבט הראשון שלך חמימות מסוימת, לפני שהפך לכעוס ונעלב.
מנעת ממני להיעלם לפני סיום הטקס, ונאלצתי לספוג את ההתעניינות והסקרנות המציקות של כל החבר'ה עד שהתפנית אלי. וכשסוף סוף התפנית, מלמלת משהו שנשמע כמו: כמה טוב לראות אותך, ואני בטח עניתי אותו הדבר. לבשת את הארשת הרצינית שהמעמד מחייב, אבל ראיתי שהעיניים שלך חולפות על שלי בסימני שאלה. הבחורה משכה קלות בידך, והחלפתם מבט שבו היא ביקשה ללכת, ולך כמובן לא הייתה ברירה.
שני חברים נפגשים לראשונה זה שנים בלוויה. נכון, לא התקשרתי. לא ידעת שאני בא. נפלתי עליך באמצע החיים והיית עם הבחורה שלך. ובכל זאת, לא היית מוכרח לעזוב אותי לבד בבית הקברות. הבטתי בעורף שלך, חזק ושרירי כתמיד, מתרחק, ושאלתי את עצמי מדוע זו תחושה מוכרת ולמה בכלל באתי הנה, רק כדי לראות את הגופה של דניאל? מה זה העניין הכפייתי שיש לי בו פתאום? אחרי שאדם מת מותר להגיד דברים שלפני כן אי אפשר היה, ואתה תכף תגלה שיש לי דבר אחד או שניים לספר לך גם על דניאל. דברים שלא יכולתי לספר לך קודם. כשנודע לי שהוא מת הוקל לי. לא שמחתי, אבל הוקל לי. ולכן מיד נטענתי גם בתחושת אחריות. אשמה ואחריות הן רגשות משונים, והקשר ביניהן ישיר: רק אחריות יכולה ליצור אשמה. אם ככה, איך אני יכול לחוש אשמה על דברים שקרו בזמן ובמקום שלא הייתי בהם? יכול. התעלמתי מהקשר הסיבתי שבין אחריות ואשמה ומרוב שהוקל לי שדניאל מת השתכנעתי שהרגתי אותו.
למחרת בבוקר עליתי על טיסה לארץ הרחוקה שממנה הגעתי, ואת המייל ההוא שלך קיבלתי רק כחודש אחרי ששלחת אותו.
על מה אני מתנצל בעצם? על זה ש"זרקתי אותך", כמו שכתבת? על זה שאני "לא חבר"? שבחרתי לוותר ולעזוב? כתבת כל מיני דברים שלא לגמרי הבנתי. אם לשחזר משהו שאתה אמרת לי לפני שנים, כשמישהו מתאמץ כל כך להאשים אדם אחר, כנראה שיש בו אשמה שמלבה את זה.
ולמרות זאת אני מוכן לשאת בכל האחריות בתנאי שתקשיב לי עד הסוף. כלומר, שתקרא אותי עד הסוף. אני מניח שאתה מבין היטב שלא הכול היה כשורה אצלי. אמרת שאם הייתי – שאם אני עדיין – זקוק למישהו שיקשיב לי, אתה נמצא, ותמיד היית פה. אז הנה אני כותב, ואני מתכוון לספר לך על הכול. עלי. עליך ועל דניאל. אני לא יודע אם מה שקראת עד כאן נשמע לך כמו התנצלות, אבל ההמשך הוא ההסבר הארוך והמפורט ביותר שאני מסוגל לנפק. אני לא מבקש ממך לקרוא אותו רק כי פעם היינו חברים, אלא כי כעת אתה החבר היחיד שלי, עזוב חבר – הבנאדם היחיד שיש לי קשר אליו. אין אחר שלו אני מסוגל, או רוצה, לספר על כל מה שקרה לי בשנים האלו.
אתה בוודאי מתפלא מדוע נזכרתי בך פתאום שנה אחרי הלוויה, ומה קרה שאני בכלל כותב. את המכתב הזה שאתה אוחז עכשיו אני כותב לך בראש שלי הרבה זמן. אני צריך לספר למישהו. מאז שראיתי את הגופה של דניאל גולשת בזריזות אל תוך האדמה אני מדבר איתך.

האמת היא שאם תדחק אותי לקיר אני אודה שאם אני מתנצל על משהו, זה על כך שאני מתכוון לכתוב לך את תולדות החיים שלי. ועוד אחרי כל כך הרבה זמן. אני לא רואה סיבה טובה שתקרא את זה; אני לא רואה סיבה שיהיה לך אכפת. החיים שלי הם נטל, והנה אני מגיש לך אותם כחול כהה על גבי נייר שורות. מלבד זאת, יהיו למכתב הזה השלכות. אינני יודע מה יקרה, הרבה מזה תלוי בך, אבל אני יודע היטב ששום דבר לא מתרחש בריק, במיוחד לא התוודות.
הייתי רוצה לכתוב שלא אכפת לי אם תקרא את זה, או שלא אכפת לי מה תחשוב, שהמכתב הזה הוא ממני אל עצמי. זה שקר. הבקשה שתקרא היא כנה והשלכתי עשר פתיחות למכתב הזה לפח לפני שכתבתי את זו, ואולי גם את זו אזרוק. ואני לא אספר לך איפה אני נמצא אז אל תחפש רמזים. אני לא רוצה שתבוא לחפש אותי.

אני יושב בבית קפה שהוא גם בר. מסוג המקומות שמותאמים לתרמילאים מערביים: מכינים פה פסטה ופיצות ומשמיעים אריק קלפטון כדי שכולם ירגישו בבית. הגעתי לכאן היום, אז עדיין לא קלטתי אותו, אבל אני מוכן להמר שבעל הבית הוא מערבי מתוסכל שנשוי למקומית, או לחלופין מערבית, אולי הולנדית בלונדינית שמנה, שמצאה לה בחור חסון באחד הכפרים באזור, כמו ברוב המקומות מהסוג הזה. אני אשתה קצת ואם אני ארגיש טוב, מחר אני אמשיך לכתוב. עדיין לא החלטתי אם אני רוצה להישאר כאן יותר מלילה, אבל המחשבה על חיפוש תחבורה שתיקח אותי מכאן מעייפת אותי.

אחרי שהפסקתי לכתוב לך אתמול ישבתי עם בחור בריטי מזדקן. הוא היה בן שמונים בערך והציק לי. הוא התיישב לידי כי הוא ראה שאני מדבר אנגלית. כלומר, שצבע העור ועגלגלות העיניים שלי נכונים. הוא קשקש וקשקש, אבל לא היה לי כל כך אכפת. הוא שאל אותי מאיפה אני ואמרתי לו והוא אמר כל מיני דברים, אבל לא היה לי אכפת כי הוא זקן ועוד שנייה הוא ממילא מתפגר. אשתו, מקומית בת עשרים וקצת, עברה שם עם התינוקת שלו. הוא חי כאן כבר ארבע שנים והוא לא מדבר מילה בשפה המקומית. אחר כך התיישבה לידנו בחורה מקומית אחרת, שעובדת במלון שלי. השיער שלה היה שחור ונפוח, קצת כמו של כושים, אבל לא עד כדי כך מקורזל. צבע העור שלה היה מעט שחום, כזה שגרם לזרועות שלה להיראות נעימות למגע. הגוף שלה היה מרשים, הקימורים שלה התמזגו לשילוב נהדר של קווים ארוכים ועגלגלים, והיא לא הייתה רזה וצמוקה כמו רוב הנשים בחלק הזה של העולם.
הבריטי שתה הרבה, עישן והצחין מזיעה וסיגריות ואלכוהול. הוא הציע שהמקומית תשכב איתי. הוא אמר את זה בצורה מאוד מפורשת, אבל לקח לה זמן להבין, גם כי היא לא הבינה את המבטא הכבד שלו, אבל בעיקר, נדמה לי, שהיא לא האמינה שהיא שומעת נכון, ושהוא באמת מציע באופן כל כך גס שהיא תזדיין איתי. היא נעלבה והלכה. סיימתי את הבירה ואמרתי לו שהוא אידיוט. הוא אמר לי שאני לא מבין את ההקשר ואת התרבות המקומית ושהיא לא נעלבה אלא רק עושה את עצמה. הלכתי חזרה למלון וכשחלפתי על פני הקבלה שמעתי אותה בוכה ועליתי לחדר. בשירותים הקטנים והצרים הייתי צריך להתכופף מעט כדי להסתכל על עצמי במראה. גם בארץ נחשבתי גבוה, אבל פה אני לפעמים מושך מבטים. הוצאתי מכונת תספורת מהתיק וקיצצתי שניים מחמשת הסנטימטרים שהיו לי על הראש. הזקן שלי כבר ארוך, אבל יש עוד כמה חודשים עד הגז השנתי שלי. לא כל כך אכפת לי איך אני נראה, אבל האחידות מקילה עלי. מבלבל אותי לראות את הגוף שלי משתנה במהירות.
קמתי מוקדם, ללא חשק לאכול. חזרתי לאותו בית קפה ואני מעשן. עוד מעט יגיע הקפה שהזמנתי. אני מוכן לכתוב לך עוד קצת. נראה לי שאני אתחיל בלספר על דניאל, מפני שכמו שכבר כתבתי לך, המוות שלו הזיז אצלי מתג שחשבתי שכבר הוסט לנצח, וגם כי איכשהו, נדמה לי שדניאל יוכל לעזור לי להבין איך הדברים קשורים אחד לשני.
לא סיפרתי לך שהיה לי חייל בשם דניאל, ובהתחשב בכך שהצוות שלי היה קטן מאוד, אתה בטח תוהה למה. ובכן, לא במקרה.
לקראת סוף השירות הסדיר שלי, אתה אולי זוכר, היה בגדס"ר סבב חילופי תפקידים אצל הקצינים, והם נתקעו ללא מפק"צ צלפים. ממני – שהייתי סמל ותיק בצוות – ביקשו שאשאר על תקן מפקד שאינו קצין למשך שנה.
באותו זמן ראיתי בזה כבוד גדול ולמרות שכחודש אמרתי שאני מתלבט, היה לי ברור שאסכים; אהבתי, או לפחות ככה קראתי לזה, את החבר'ה בצוות, ולמרות שלא הייתי מודה בזה, היום אני יודע שפחדתי רצח להשתחרר מצבא ההגנה ל.

כל מחזור שמסיים מסלול שולח חייל או שניים לצוות צלפים. דניאל הגיע אלינו ברגע שסיים מסלול, את הקורס צלפים הוא כבר עקץ במסלול בזמן שחבריו לצוות עדיין סחבו אלונקות בפלוגת ההכשרות.
לא הכרתי אותו מכיוון שלא השתתפתי באיתור שערכנו לצוות שלו. אני זוכר מה חשבתי כשראיתי אותו לראשונה: ידעתי מיד שהוא לא הטיפוס שלי, למרות שלא הצלחתי לשים את האצבע על הסיבה המדויקת לכך שהוא דוחה אותי.
הוא היה גבוה, כמטר שמונים, בהיר מאוד, שיער שחור זפת. היה לו סגנון אדיש ומתנשא שחלק מהבחורות מוצאות אטרקטיבי, ולי נראה רק בכייני ועלוב. הוא הזכיר לי מישהו שהיה איתי בצוות במסלול לתקופה, עד שבעטו אותו קיבינימט.
כשדניאל הצטרף אלינו כבר הייתי מפק"צ, והשיחה הראשונה שלנו הייתה כשהוא נכנס אלי לשיחת היכרות. בשבילי זו הייתה ההתנסות הראשונה בלהיות מפקד ממש, עם דיסטנס או מרחק פיקודי או משהו בסגנון הזה. היחס ליתר הצוות, מכיוון שהיינו יחד הרבה זמן בסטטוס דומה, היה שונה; פשוט אמרתי להם מה לעשות כי ידעתי מה צריך להיעשות, וזהו זה. אל תבין אותי לא נכון, לא תמיד הכול התנהל על מי מנוחות, רבנו והתכסחנו וקיללנו את האמא הזונה אחד של השני, אבל זה לא היה דיסטנס, או משהו מהריחוק הלא טבעי הזה שיש בין מפקד לחייל, אלא יחסים כמו אלו שיש עם מי שישן מעליך בטירונות ואתה יודע שצריך להעמיד את הציוד למסדר, אבל לו זה מעניין את הזין כי הוא מדבר עם חברה שלו בטלפון.
לעומת זאת, מרגע שדניאל חצה את מפתן דלת המשרד שלי, הרגשתי לא בנוח. המבט שלו היה מרוחק וקריר, וחשבתי שיהיה לנו לא פשוט להסתדר אחד עם השני ושיהיה לי מעצבן לתת לו פקודות או לדבר איתו.
השיחה שלנו התנהלה בצורה עקומה: ניסיתי להיות ידידותי ושאלתי אותו שאלות אישיות, השתדלתי לגלות עניין בחיים שלו ובמשפחה וכולי. הוא ענה תשובות קצרות שהבהירו לי שהוא רק רוצה להיפטר ממני.
אם זה המשחק שהוא בוחר לשחק – לדבר איתי כאילו אני איזה קצין צעיר ומסריח – שייהנה, חשבתי, אבל אני לא אסבול אף אחד שמדבר ומתנהג כמו קוקסינל אצלי בצוות.
משהו נוסף לפני שאנחנו מסיימים? שאלתי אותו, כמעט תוך כדי קימה.
כן, הוא אמר, לראשונה קולו לא נשמע רדום כאילו רק קם משינה, והמשיך: אני יודע שזה נשמע מוזר, וזו בקשה לא רגילה, אבל אני לא רוצה שבבית ידעו שאני צלף. הצוות המקורי שלי יודע לא לדבר על זה אם הם פוגשים חברים שלי מהבית, וגם ביקשתי כבר מהחבר'ה פה בצוות לא לפטפט עלי עם מי שמכיר אותי מהאזרחות ולא לספר שאני צלף.
הופתעתי והתעצבנתי; הייתי גאה מאוד במקצוע ולא הבנתי מדוע המתרומם הקטן לא רוצה שחברים שלו ידעו מה הוא עושה במשך השבוע. רציתי להבין מה עומד מאחורי זה.
אתה מתבייש להיות צלף?
זה לא העניין. הוא ענה כאילו זו תשובה הגיונית לשאלה, ולא המשיך. נעצתי בו מבט וניסיתי להיראות סמכותי ורציני כדי שיבין שאני מחכה שהוא יפרט.
הוא לא הבין, או שבחר לא לענות, ופשוט ישב שם והביט בי.
אין בעיה, אמרתי אחרי שנמתחו כמה שניות. זה עניינך, אני מכבד את זה. רק תכניס לעצמך טוב טוב לראש: כל עוד אתה כאן – לא אכפת לי מה הסיבה שאתה מסתיר את זה – אתה מאה אחוז פה. אתה יכול להמשיך להתנהג כמו קוקסינל וללבוש פרצוף של מישהו ששם זין על הכול, אבל כשאתה כאן כדאי לך להסתדר איתי. זה צוות קטן ואם לא נבוא אחד לשני בטוב אחד מאיתנו ילך, וזה לא יהיה אני. ככה פשוט. לא יהיו אצלי לוחמים שבוזים שרוצים להיות במקום אחר. ברור?
כן. הקול שלו נשמע צלול מדי. זה לא שאני לא רוצה להיות בצוות, המשיך, אני רק לא רוצה שידעו בבית שאני צלף. זה הכול. בזה זה נגמר.
הפעם אני שתקתי, ורק אחרי שפניו לבשו ציפייה אמרתי לו שאין בעיה ושיחזור לשאר החבר'ה.
כשאני נזכר בשיחה הזו אני נגעל מטון הדיבור שלי אז ומהשפה העילגת, צבאית-חברמנית, שאימצתי. שנאתי ואני עדיין לא סובל את הביטוי "לא בא לי בטוב", שנותן למי שמשתמש בו חירות לתעב מישהו או משהו מבלי לנמק מדוע. למרות זאת, לפעמים דיברתי בדלות ונפלתי לז'רגון העלוב הזה. במיוחד כשחשתי לא בנוח.
דניאל קם ופתח את הדלת. קראתי בשמו כשעמד על המפתן. הוא סובב את ראשו אלי, בפנים שואלות.
ברוך הבא, אמרתי.
הוא חייך והנהן אלי ויצא.

אחרי שיצא נשארתי ישוב על הכיסא במשרד כמה דקות, ונזכרתי בריאיון שהמפקד הראשון שלי ערך איתי כשרק התגייסתי. הייתי חייל צעיר וכל כך חסר מושג עד שלפני שנכנסתי לריאיון המש"קית ת"ש הייתה צריכה להסביר לי איך לעמוד ולהצדיע ולהניח את הכומתה על הראש. הייתי נלהב וגדוש מוטיבציה. מורעל רצח. נדמה לי שידעתי להשאיר רושם ראשוני טוב, אבל לקח לי זמן ללמוד ולהבין את הגינונים הנכונים בצבא.
באותו זמן האמנתי שכל מי שסיים אצלנו מסלול הוא סוג של גיבור-על, ואם הוא לובש דרגות קצונה כנראה שהוא ממש סופרמן. לקח לי קצת זמן לגלות שיש לוחמים שהם שקי זבל וקצינים שהם פחי אשפה, שגם אחרי שלוש או ארבע שנים בצבא לא ראו ערבי דרך כוונות.
אי אפשר לומר שסגן משנה גדעון, המפק"צ הראשון שלי, לא ראה מעולם ערבי; הוא היה דוס-טרור שנולד וגדל באיזה חור-תחת בשומרון, מסוג היישובים שאם לא עשית שם אבט"ש בטירונות או שהתרחשה שם איזו שחיטה לא כשרה של זוג צעיר על ידי "בן דוד" מהכפר או סתם ירי – אז אין סיכוי שתשמע עליהם.
מצד שני, גדעון לא ראה הרבה פעילות כי הוא יצא לקורס קצינים מיד אחרי סוף מסלול ומשם עבר לפיקוד על צוות טירונים בבא"ח.
גדעון ראיין אותי וקרא שאלות מתוך דף: מאיפה אתה? מה שמות ההורים שלך? כמה אחים ואחיות יש לך? וכו'. האינטונציה שלו הייתה חדגונית כמעט כמו קול הבס העבה שלו, שלא עלה ולא ירד אלא נמשך אל איזה מין אינסוף בחיתוך דיבור לא ברור שגרם לי תמיד לרצות לשקוע בשינה עמוקה וסופית. הרגשתי שלא מעניין אותו לא מה שהוא שואל אותי ולא מה שאני עונה לו.
אני לא מתלונן, לא אכפת לי שהייתי סתם עוד איזה פיון בעבורו, אלא שאני לא יכול להיזכר בו מבלי לציין כמה עקשן וסתום הוא היה יכול להיות; נעול – במובן הכסילי של המילה. לא הצלחנו להסביר לו כלום ולעתים היה קשה עד בלתי אפשרי להבין מה הוא רוצה מאיתנו.
אך באותו זמן, הארונות החדשים, אחד על כל כתף, עשו את שלהם, והתייחסתי אליו בכבוד, אם לא ביראה ממש.
לקראת סוף הריאיון הוא שאל אותי: אתה יודע למה אתה נמצא כאן?
כדי לשרת את המדינה, עניתי, תשובה שנראתה לי משביעת רצון.
לא. למה אתה נמצא כאן?
כדי להגן על המדינה שלי? ניסיתי נוסח קצת שונה וסיימתי בטון שואל.
לא. למה אתה נמצא כאן?
כדי לשמור על המשפחה שלי? סתם זרקתי, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.
לא. הוא הביט בי וציפה שאנחש פעם נוספת. הוא היה עושה את זה לפעמים, ככה למדתי אחר כך. במקום להבהיר פשוט מה הוא מנסה להגיד היה שואל חמש פעמים, עד שלא היה לך מושג מה לעזאזל הוא רוצה ממך, ורק אז היה מבהיר. אני מניח שהוא חשב שזה מדגיש את התשובה, מעניק לה במה ראויה או איזה ערך רטורי. לא היה לזה ערך רטורי או כל ערך אחר, זה רק גרם לו להיות אפילו יותר נודניק ממה שכבר היה.
אני לא יודע, נכנעתי.
הוא שתק כמה רגעים ואחר כך הסתכל עלי במבט שוודאי היה אמור להיות רב משמעות או משהו כזה ואמר: אתה כאן כדי ללמוד להרוג.


"נפלא פה"/נתן אודנהיימר, 296 עמודים. הוצאת כתר