ריהאנה - Anti (הליקון)
במשך קרוב לארבע שנים ריהאנה הוציאה לנו את המיץ עד שהואילה לשחרר בסופ"ש האחרון את אלבומה השמיני, "Anti". גם אם מעריציה קיבלו באמצע הדרך שלושה מהלהיטים המדויקים ביותר בקריירה שלה ("FourFiveSeconds", "Bitch Better Have My Money" והדואט עם אמינם ב-"Monster") נראה שללא אלבום מלא בחוץ וטור עולמי נלווה בעקבותיו, אף אחד מהצדדים לא היה ממש מרוצה מהמצב. ההמתנה היתה כל כך ארוכה, עד שכאשר זה כבר קרה, ריהאנה לא חיכתה לרגע אחד עם הדפסת העטיפה (שאת התמונה המעטרת אותה עיצב האמן הישראלי רועי נחום) - יום אחד תמונה באינסטגרם שבה היא נראית מאזינה לאלבום, ביום שאחרי כן סינגל ראשון עם דרייק, ועוד באותו ערב אלבום חדש להורדה, רק שייצא.
אבל גם אחרי חמש האזנות רצופות לאלבום החדש, עולה השאלה: האם זה באמת הדבר שלו פיללו המעריצים כל כך הרבה זמן? אם נשים את המכירות בצד (מיליון ביום הודות לשת"פ עם חברה סלולרית ועם שירות הסטרימינג של ג'יי זי), די קשה להאמין. מבט מהיר ברשימת השירים באלבומה הקודם, "Unapologetic", מלמדת כמה מדויק הוא היה. עם הסינגל הפותח והמושלם שכתבה לה סיה, "Diamonds", ולהיט הטוורקינג "Pour It Up" והבלדה המרגשת "Stay" ואפילו הצליל השחוק של דיוויד גטה ב-"Right Now" האי.די.אמי. נדמה שלא היה חובב פופ בעולם שלא מצא שם את מבוקשו, מהיפ הופ הדס וקלאברים, דרך חובבי רדיו אמצע הדרך, וכלה בילדות שקיבלו פסקול מסוים לסלואו ראשון, או מה שילדים במסיבות כיתה עושים בימינו.
השידוך המושלם מ-2012
ועכשיו מגיע "Anti", שכנרמז כנראה משמו הוא אנטי לכל מה שכיף בריהאנה, אנטי לכל מה שכיף בפופ בכלל ואנטי לכל מי שחיכה לאלבום הזה כל כך. אלבום מוזר, שיש מי שיגידו שהוא אלבום ההתבגרות שלה, האלבום המורכב שלה, אלבום האפטר פארטי שלה ו/או חדר המיטות שלה, אבל מבט ישיר לאמת בעיניים יגלה שפשוט מדובר באלבום מבאס. אלבום שבו זמרת הפופ הגדולה ביקום הולכת נגד העולם שבו היא פועלת ועושה מה שבג'יי ז' שלה. במונחים של פופ זו יצירה קצת חתרנית, עמוסה בלחנים והפקות לא הכי קומוניקטיביות.
הפתיחה דווקא מבטיחה עם "Consideration" המזיז, בו היא מארחת את זמרת הארנ'בי SZA, שגם כתבה איתה השיר. אמנם האווירה הקודרת הכמעט-פסיכדלית שלו וההפקה המדוסטרשנת מרמזת על מה שעוד נקבל בהמשך האלבום, אבל האנרגיה הקולית והשילוב בין השירה לראפ משאירים אותו קומוניקטיבי גם למי שניגש אליו באווירת לרקוד.
מכאן זה רק מתחיל להתדרדר, וקטעים באווירה דומה פשוט לא מצליחים להתעלות מעבר לפילרים של אלבום. אם זה "Desperado", קטע אלקטרוני שכאילו נלקח מאלבום ניינטיז, או "Woo" התעשייתי המיותר שכתב לה החבר-או-האקס, תלוי איזה רכילאי שואלים, הראפר העולה טראוויס סקוט, יחד עם המפיק היט בוי. מגוחך ביותר הוא הקאבר ל-"Same Ol' Mistakes" של טיים אימפלה, שמביך בכלל לקרוא לו קאבר בהתחשב בזה שריהאנה פשוט שרה על אותה הפקה מקורית של קווין פארקר, כחובבת קריוקי. עם טעם טוב, את זה לפחות ניתן לה.
מביכות קצת יותר הן הבלדות הרבות מדי שמפוזרות כאן בנדיבות מעיקה. הסבירה מכולן היא "Kiss It Better" שכתבו לה ג'ף בשקר ונטליה קילס ואוחזת בפזמון יעיל, אבל גם היא נופלת בגלל ליין הגיטרה החשמלית המיושן, שנדמה שרק לפרינס מותר להשתמש בו מאז האייטיז. וגם זה בהגזמה. משם זה נעשה חמור יותר עם "Never Ending", בלדה אקוסטית באווירת פולק קאנטרי משעממת שכתבה לה דיידו - כן, ההיא - ועם "Love On Brain" ו-"Higher", שתי בלדות מוטאון קיטשיות אחת אחרי השנייה, אלוהים ישמור. ריהאנה חשה בהן איימי ויינהאוס, אבל יוצא לה יותר בכיוון מייגן טיינור. ובדיוק כשחשבתם שיותר גרוע מזה לא יכול להיות, מגיעה הבלדה הסוגרת "Close to You", שנשמעת כמו משהו שוויטני יוסטון ויתרה עליו פעם, וגם כמו "רציתי לאהוב" של עברי לידר, שבכלל גנובה מברייט אייז.
קטעי הצ'יל ווייב הטרנדי "Needed Me" שהפיק לה דיג'יי מאסטרד, ו-"Yeah, I Said It" בהפקה של טימבלנד מוצלחים, אבל גם שניהם נשמעים כמו חיקוי לכל כך הרבה קטעים בז'אנר הקצת מאוס בשנים האחרונות. כך שכל מה שנותר לנו הוא להיאחז בסינגל הראשון והיעיל, "Work", שת"פ עם דרייק שגם הופק על ידי הצוות הקבוע שלו (וגם נשמע יותר כמו שיר שלו), להיט סביר בסך הכל שפשוט נשמע כמו הברקת המאה בין שאר חבריו.
סיה This Is Acting (של NMC)
וכשזאת אסופת השירים הכי טובה שהצליחה ריהאנה להוציא תחת ידה עם מיטב כספה בארבע שנים, אין אלא לתהות למה החליטה לסנן הפעם את סיה מהאולפן. בכל זאת ההיא שכתבה לה את "Diamonds", אחד מלהיטי הפופ המושלמים של העשור הנוכחי. "This Is Acting", אלבומה החדש של סיה, כולל לפחות ארבעה שירים שעברו בשלב כלשהו אצל ריהאנה. ההאזנה לו מלמדת שפשוט לא היה מי שיעשה לזמרת האוסטרלית תיאום ציפיות לפני כן ויבהיר לה שריהאנה החליטה להתקדם הלאה. לא עוד מלודיות גדולות מהחיים, לא עוד גרוב קאריבי מזיז, אלא יותר צ'יל ווייב ופרוגרסיב, רחמנא ליצלן.
במקום להעביר הלאה את השירים, סיה החליטה לשמור אותם הפעם לעצמה, מה שמתגלה באלבום המאוד לא אפוי הזה כטעות גדולה שמוציאה את מיס שנדליר קצת מביכה ותקועה במקום. זה בולט בשיר הפותח "Bird Set Free", שאוחז בלחן סיה קלאסי, אבל נשמע יותר כמו "Hometown Glory" של אדל (שקיבלה אותו כאופציה עוד לפני ובחרה גם היא ללכת על אלבום בינוני בסוף). או ב-"Reaper", שכתבה יחד עם קניה ווסט במיוחד בשביל רירי, אבל אחרי שיצא להם נאמבר קלי קלארקסוני נאלצה להשאיר אותו אצלה.
הפספוס הגדול היחיד של ריהאנה הוא אולי "Cheap Thrills", נאמבר רגאטוני מייג'ור לייזרי שהיה יכול מגה להיט בקיץ הקרוב, אבל בקולה של סיה נשמע כמו קריוקי של אשכנזיה על שיר מזרחי. את שאר השירים באלבום אפשר לחלק לשתי קבוצות ברורות. השירים המופקים היטב, שנשמעים בדיוק כמו אותו שיר רק עם מילים אחרות: "House On Fire", "Footprints", "Broken Glass" ו-"One Million Bullets"; והשירים שברור לחלוטין שלא נועדו לסיה ולא מתאים לה לשיר, כמו "Sweet Design" המסמפל את "Thong Song" של סיסקו, "First Fighting a Sandstorm" או "Summer Rain". איפשהו בקבוצות האלה מסתתרים חומרים שנשלחו גם לביונסה ואחרות, אבל אולי עדיף שאף אחד לא יידע מה נשלח למי או מי בדיוק סירבה.
למרות הבלאגן שביצור הכלאיים הזה, מסתתרות בין כל הקקופוניה הזאת גם שתי פנינים של ממש. הראשונה היא השנדליר החדש, "Unstoppable", שלא רק מזכיר אותו מלודית והפקתית, אלא גם אוחז בפזמון שקשה מאוד להישאר אדיש אליו. הפנינה השנייה, באופן די מוזר, היא הסינגל הראשון, "Alive". בהתחלה הוא נשמע קצת משעמם אבל גדל עם הזמן, בעיקר הודות לביצוע הקולי הלא מתפשר מתחילתו ועד סופו.
גם אם סיה תצליח לייצר קלאסיקה או שתיים מהאלבום הזה, הוא בטח לא ייזכר כמשהו להתגאות בו בקטלוג שלה, והיא תעשה לעצמה טובה גדולה אם תחזור לווייב האינדי של תחילת הקריירה ותנסה להמציא את עצמה מחדש. אבל זאת כמובן רק משאלת לב, כי עם סיבוב הופעות עולמי מצופה ומבוקש בדרך, שיבקר כנראה גם אצלנו באוגוסט, הסיכויים שזה יקרה קטנים יותר מאלבום טוב של ביונסה שייצא השנה ויציל את כבודן של כל חברותיה.