(בסרטון למעלה: מדוע אדל משתמשת בטלפון מיושן בקליפ של "Hello")
"19", אלבום הבכורה המבטיח של אדל מ-2008, היה ללא ספק אחד האלבומים הבולטים והמוצלחים של סוף העשור הקודם, אבל גם כזה שחלק במקביל את אותה אווירה, סאונד ומפיקים מוזיקליים (היי מארק רונסון) עם אלבומים של גיבורות בריטיות אחרות באותה תקופה, כמו איימי ויינהאוס ז"ל ולילי אלן תבדל"א.
חוסר הייחוד שלה במפת זמרות הניאו-סול של אז, הפך כמובן ללא רלוונטי ברגע שצלחה בקלות מפתיעה את משבר האלבום השני וניפקה לעולם שלוש שנים אחרי את "21". לא רק אלבומה הטוב ביותר, אלא גם מיצירות הפופ השלמות של המאה נוכחית, עמוס בשירי אהבה, פרידה ושברון לב שהפכו לסמלה המסחרי, השתרשו בתקופה קצרה יחסית כקלאסיקות מודרניות, והובילו למכירות בלתי הגיונות לעידן הנוכחי בדמות 30 מיליון אלבומים בעולם (ו-80 אלף בארץ, על פי דיווחי נציגיה המקומיים). במאה הקודמת סביר להניח שהיו עוברות גם את אלה של מייקל ג'קסון, מדונה ושאר אגדות פופ של הדור ההוא.
מה בדיוק עושים אחרי אלבום כזה? כל איש מקצוע בביזנס יגיד לכם שבלתי אפשרי לעמוד בציפיות. אז גם אדל, בטח לא זמרת הפופ הכי יציבה שאפשר למצוא בשוק היום, החליטה לקחת הפסקה ארוכה של ארבע שנים כדי לחפש את המוג'ו שלה מחדש. בדרך הספיקה לגנוז אלבום "שמח" מדי, התמודדה עם דימום במיתרי הקול שהוביל לביטול סיבובי הופעות, ולהסתכסך ולהגיד לא לשירים של שמות רבי דרג כמו דיימון אלברן, פיל קולינס וסיה. היא עדיין סירבה לוותר על שיטת העובדה הקבועה שלה, שכוללת עבודה עם מפיקים וכותבים שונים ונוכחת ביתר שאת גם באלבום החדש.
כדי לא לאבד את השפיות הקימה משפחה עם בן זוגה סיימון קונקי והתרכזה בעיקר בגידול בנה אנג'לו בן ה-3. תרפיה מעולה ברמה האישית, אבל סימן לא כזה טוב אמנותית כשמדברים על מישהי שעשתה קריירה מאקסים מניאקים. בהודעה הרשמית שפרסמה למעריציה לקראת צאת האלבום החדש כתבה: "האחרון שלי היה אלבום-פרידה, ואם אני צריכה להגדיר את החדש אז מדובר באלבום-פיצוי. פיצוי על זמן שאבד". אוי ואבוי, מה שנקרא.
כך שאם בחייה הקודמים של אדל בת ה-27, הבעיות הגדולות בעולמה הסתכמו בעוד אקס סורר שעזב, נראה שהטרגדיה הגדולה של אדל הנוכחית, אשת המשפחה המאושרת, היא שהקלאסיקה הגדולה של הקריירה שלה כנראה כבר מאחוריה. אלבומה החדש "25", למרות הרצון החיובי בסך הכל לסגור עניינים עם האקס ולפתוח דף חדש, מסתמן כמכת המוות האמנותית לאדל שהכרנו ואהבנו עד היום. גם אם אפשר למצוא בו לא מעט רגעים יפים, קשה להאמין שלאחר שייגמרו חגיגות יציאתו וטירופי המכירות, הוא ייזכר כאחד מאלבומיה המוצלחים.
האלבום נפתח כמובן בסינגל היותר מדי מצליח "Hello", בלדת פאוור פופ שכאילו יצאה מאוסף להיטים של רוקסט אי שם בתחילת הניינטיז. בלוז? סול? אפילו לא קרוב לזה, יותר רוק שהופשט מכל סממני הרוק שלו לטובת פזמון מלא פאתוס, בגיבוי זמרות ליווי וקולות רקע שסלין דיון הייתה מאמצת בכיף להופעותיה בווגאס. אי אפשר להיתמם ולהגיד שהוא לא עובד, בטח למי שתמיד תהיה פינה לב לבלדות ניינטיז א-לה בראיין אדמס, אבל כבר בהאזנה לאקורד הפסנתר הראשון שלו כשיצא בסוף אוקטובר, היה ברור שאדל כבר לא תחזור לביקור מהצד האחר.
וכאילו לעשות דווקא למבקרים המרירים עם המקל בתחת, מגיעה מיד אחרי הרצועה השנייה והגרובית עם השם המרמז "Send My Love To Your New Lover", הפקה של אימפריית הפופ השבדית מקס מרטין וחברו לפשע שלבק; שניים שנוהגים לעבוד בדרך כלל עם כוכבות פופ שמקדישות הרבה יותר זמן לטיפוח הלוק, מאשר הריסים המלאכותיים ושמלות הדודה הצנועים של אדל. מוזיקלית זה אולי אחד מקטעי הריפאוף המביכים ביותר של השבדים, שגונבים הפעם מכל הבא ליד. מהוייב של M.I.A ב-"Paper Planes", ועד ריף הגיטרה מ-"Hang Me Up To Dry" של Cold War Kids. לא ברור איך מכל הסשנים האינסופיים עם הקרם דה לה קרם של עולם המוזיקה, נכנס דווקא הקטע הזה לאלבום, שכולו 180 מעלות מוזיקלית משיר הפתיחה, אבל אפשר להמר שזה כנראה בגלל הטקסט שמלמד יותר מכל על אדל החדשה, זאת שמוסרת לאקס כל טוב נטול מרירות, רק שילך: "מסור את אהבתי לאהובתך הבאה / תתייחס אליה טוב יותר". לאמור, לא משנה, אני אמצא מישהו טוב ממך, בפרפרזה על "Someone Like You" שסוגר את האלבום הקודם.
זה מחזיק בדיוק 3 דקות עד לרצועה השלישית, "I Miss You", בו היא כמובן כבר מתגעגעת שוב, אבל זאת גם הפעם הראשונה מתחילתו שסך כל מרכיבי האדל מתגבשים לכדי יצירה שלמה שמצליחה לתת פייט לרגעים הגדולים באלבום הקודם. והכפיים לאפוורת' שהביא לאולפן קצת מעבודתו על אלבומה האחרון של פלורנס עם סאונד אפלולי, מקצב תופים לא שגרתי ומשחקי פיץ' טרנדיים על קולות הרקע. זהו גם הביצוע הקולי המוצלח ביותר של אדל באלבום הזה.
למרבה הצער, ברצועה הרביעית היא חוזרת לסורה עם "When We Were Young", שנפתח בול כמו "Hello", עם אותם ארבעה אקורדים על הפסנתר (בתוספת בס, יאיי) ועם פנייה לאקס שלא ראתה הרבה זמן ("אתה עדיין נראה כמו סרט / נשמע כמו שיר") והכנה לקראת פתיחת מבערים קולית נוספת. הבתים אמנם מבטיחים, מהולים באווירת סבנטיז נוסטלגית שתרם התגלית הקנדית טוביאס ג'סו ג'וניור, אבל הכל קורס בפזמון כשהיא מנסה להוכיח שוב יכולות וחושפת צרידות לא מחמיאה בגבוהים, שגם זמרות הליווי (מה יהיה איתן באמת) לא מצליחות לטשטש. אחד מהשירים המפוספסים בקריירה שלה.
ברצועה הרביעית, "Remedy", חוזר לביקור חברנו ראיין טדר, סולן וואן ריפבליק, לצערנו לביקור קצר עם שיר אחד בלבד, שהוא גם אחד המרגשים באלבום. תשכחו מהגרוב של "Rumor Has It" או הדרמה של "Turning Tables" שכתב לה בקודם, כי טדר חוזר למגירות מהן שלף את "Halo" המלאכי של ביונסה, ומספק לאדל לחן מהסרטים לטקסט הראשון באלבום שבו היא מתייחסת באופן ישיר לבנה התינוק: "אבל כשהכאב חותך חזק והלילות מונעים ממך לישון / רק תסתכל ואתה תראה / אני אהיה התרופה שלך". לתשומת לבם של עורכי הפרומו הבא של "בייבי בום".
ואחרי שהרגענו את כל חובבי הקיטש, אפשר להשתעשע קצת באולפן עם "Water Under The Bridge" האייטיזי, אולי אחד השירים הכי קצביים בקטלוג שלה שהפיק לה שותפה הוותיק גרג קרסטין, אבל כאילו הולחן על ידי האחיות חיים. מיד אחריו הפקת גרוב סול משובחת של דיינג'ר מאוס ב-"River Lea", בו חוזרת אדל לשורשיה תרתי משמע (שמו של הנהר הצמוד לבית ילדותה בצפון לונדון, שהכיל בעבר מים מזוהמים ומשמש כמטאפורה בשבילה להצגת הפגמים שלה מול בן זוגה).
התגעגעתם לפסנתר? אל דאגה, הנה הוא חוזר שוב עם אותם ארבעה אקורדים ואותו מוטיב פרידה ב-"Love In The Dark", אותו כתבה יחד עם המפיק של סיה, סמואל דיקסון. אין ספק שהוא עדיף פי שני השירים של סיה שלא נכנסו בסוף לאלבום (וחזרו לחיק אמם המקורית באלבומה המתקרב), אבל גם נשמע כמו נאמבר טרנדי שניתן היה יותר לצפות לשמוע באלבום של מפיק EDM כמו זד ופחות באלבום של אדל. מה שבטוח, זאת הרצועה שתזכה להכי הרבה רמיקסים בעתיד.
ומעולם המועדונים בחזרה למציאות הנוכחית, עם שני קטעי הווט דה פאק הבולטים של האלבום, שמאוד יכול להיות שיהפכו להיות הלהיטים הכי גדולים שלו. ראשון בזוועה הוא "Million Years Ago", מן שנסון אקוסטי באווירת "לובי מלון זול מהאייטיז", שלא משתלב בשום צורה בסאונד הכללי של האלבום. כולו מהלכי אקורדים צפויים ותחלואות שירה מיושנות בואכה מאריה קארי, שלא לומר ברברה סטרייסנד, בו מודה אדל כנראה רשמית שהיא בת 50 שכלואה בגוף של בת 27. השני שמגיע מיד אחריו הוא "All I Ask" שכתב לה ברונו מארס, ונשמע בדיוק כמו בלדה של ברונו מארס, רק שלפסנתר (כן, שוב הוא) המאוד אלטון ג'וני מצטרף פזמון עם לחן ארכאי שגורם לאי נעימות בגרון. וכאילו כדי להודות בזוועה, השיר אף מסתיים במודולציה, היישר מפה לאירוויזיון.
אבל קצת אופטימיות לסיום, כי בניגוד לאלבום הקודם שנגמר במחסל הטישו האימתני "Someone Like You", מגיע האלבום הנוכחי לסיומו עם "Sweetest Devotion" המרומם והניינטיזי (התמלוגים לאלאניס מוריסט). גם הוא שיר אהבה מלא כוונה לבנה ("כל חיי הייתי קפואה" / "לא הייתי מוכנה אז" / "אני מוכנה עכשיו"), שקולו אף נשמע בתחילתו ובסופו, לשמחת עורכי הפרומו של "בייבי בום".
אחרי סיום כזה, נראה שהמסע בדרך לאלבום הבא יהיה קשה אף יותר מהמסע שעברה בדרך לאלבום הנוכחי. אבל הדבר היחיד שיכול לעשות כרגע מי שמתגעגע לאדל של תחילת הדרך, הוא לאחל בסתר לבו לאיזה משבר קטן בזוגיות שלה ושל קונקי, לפחות בזמן ההקלטות.
אדל "25". באדיבות לב גרופ מדיה