הבדידות חנקה את הצחוק: איבדנו גיבור פופ נוסף של שנות השבעים

הם הולכים ונעלמים, גיבורי שנות השבעים. גבי שושן מת בגיל 66, צעיר מדי ונשכח מדי, וכפי הנראה ימיו האחרונים לא היו מאושרים. אבל היו גם ימים אחרים: ימים שבהם שושן עבר מהישג להישג, מלהקת קצב בולטת - השוקולדה - למחזמר "שיער" שחרך את הבמות בישראל, ומשם אל אחרית הימים, להקת הרוק הישראלי החשובה של זמנה ומהחשובות אי פעם. לבסוף היתה הצלחה ענקית כסולן עם "שש-עשרה מלאו לנער", אחד הלהיטים הישראלים האהובים בכל הזמנים. חלק מהתחנות האלה הוכרו כעבור שנים כאבני דרך במוזיקה הישראלית, וכך אולי כדאי לזכור את שושן; חלוץ אמיתי במהפכת הרוק הישראלי של סוף שנות ה-60 וראשית שנות ה-70, שכחלק מחבורה של אאוטסיידרים, רובם מהגרים, הביאו לישראל עולם שלם של צלילים, פרפורמנס וזוהר שלפני כן נעדרו ממנה כמעט לחלוטין.

שושן התחיל את הקריירה שלו לפני כמעט 50 שנה כנער שעבר מלהקת קצב אחת לאחרת - הכוכבים החדשים, הכוכבים הכחולים ואחרות, ולבסוף - השוקולדה, יחד עם הכוכב לעתיד צביקה פיק. עולם להקות הקצב היה מלא בהרכבים לרגע וכוכבים של לילה אחד, וללהקת השוקולדה לא היה קל יותר: רק בגלגול השני של הלהקה, כשלישייה של שושן, פיק ושוקי לוי, ובגלגול רך הרבה יותר, היא הצליחה לפלס להם דרך ולהותיר חותם. הם שרו בפסקול של הסרט "לופו", בין היתר את "אולי על שפת הים" לפני יהורם גאון, והתקבלו לתפקידים הראשיים במחזמר "שיער". שושן קיבל את דמותו של מנהיג הלהקה הכריזמטי ברגר, ופיק את התפקיד של קלוד. וכך המרוקאי והפולני ארוכי-השיער הם שני האנשים שהיו, אולי יותר מכל, אלה שעשו צחוק מישראל הרצינית, הרשמית והמגויסת של מלחמת ההתשה. והם הצליחו בזה. בתוכנייה, לצד ציטוטים היתוליים מכל חברי הקאסט, נכתב ליד שמו של שושן: "אני רוצה פילגשים בכל הצבעים אבל משתגע אחר בולים".

התחנה הבאה של שושן היתה בלהקת אחרית הימים, סופרגרופ שהקדימה את זמנה, ומצבור מדהים של קריירות מבטיחות שלא מימשו אף לא קמצוץ מן הפוטנציאל שלהן. שלושה מהם היו בוגרי להקות הקצב: שושן, יצחק "צ'רצ'יל" קלפטר, והמתופף ומנהיג הלהקה זהר לוי. מלהקות הנח"ל, הסצנה המוזיקלית הבולטת יותר של אותם ימים, הגיעו אלי מגן ומירי אלוני, שחגגה גם היא על ההצלחה של "שיער" עם "שיר לשלום". אחרית הימים קמה על חורבות כיף התקווה הטובה, שבה לצד לוי ומגן היו גם חנן יובל, שלמה מזרחי וג'וזי כץ. הסצנה הזאת של שתי הלהקות האלה והמעגלים מסביב לה - שכללו גם אנשים כשמוליק קראוס, שלום חנוך וכמובן אריק איינשטיין - היא הגרעין שעליו הוקם הרוק הישראלי המוקדם והניסיוני. אחרית הימים עם טקסטים פרועים של חנוך לוין ולחנים מורכבים של לוי הסוער, הלכה הכי רחוק עד זמנה בהיתוך של הסגנונות והסמלים במוזיקה של אותה התקופה. לשושן, שהיה הזמר המרכזי, היה תפקיד חשוב בכך כששר את "יש לי יום הולדת", "אין מקום לשניים על עמוד חשמל" ואחרים.

אחרית הימים התפרקה עוד לפני שיצא האלבום היחיד שלה, במהלך שמסמל את הקריירות של כל חבריה. אלוני היתה יכולה להיות הזמרת הגדולה של דורה; לוי, שהלחין את "מלכת אמבטיה", פרש מעולם המוזיקה בזעם; את הכישרון העצום של קלפטר רק הבריאות שלו הצליחה לנצח, ואלי מגן חזר לשיר רק לפני עשור אחרי כ-30 שנות שתיקה. ככה נראית אירוניה: בזמן שחגגנו ממש לא מזמן את האוסף והקריירה של מגן, עכשיו אנו מתאבלים על שותפו.

אבל בשביל שושן אחרית הימים" היתה רק ההתחלה. הקול הגדול שלו, הגישה הגרובית וסגנון ההגשה המיוחד אפשרו לו להתבלט בין שאר הזמרים של הזמן ההוא ומבלי ליפול מאף אחד מהם. "שש עשרה מלאו לנער" הנצחי שכתב לו עלי מוהר, "בראשית" היפהפה שכתב אהוד מנור, "להשתטות לפעמים" שבוסס על להיט של ה-Tremeloes, "ילדה קטנה", חידוש מיוחד לשיר "הלילה בחוף אכזיב" של שלישיית גשר הירקון. כולם היו על הגשר בין הכאן, הישראלי, המקומי, לבין שם - הרוק והפופ האמריקאי והבריטי של התקופה. אלה רוכזו בשני אלבומים, "נער שחור עיניים" ו"שירים שאהבנו", ואחריהם, ב-1975, עזב שושן את הארץ וניסה את מזלו בחו"ל, שם ניגן במועדון של אריס סאן, ולמרבה הצער התמכר לסמים.

בשלב זה נעצרה למעשה הקריירה שלו, ועל אף ניסיונות חוזרים ונשנים להחיות אותה מחדש בישראל החל משנות ה-80 ואילך, לרבות אלבום קאמבק שיצר עם ארקדי דוכין ונגנז, הוא לא הצליח בכך. שושן נותר זמר אהוב של מופעי נוסטלגיה, בין היתר עם שרי ועוזי פוקס, אבל שיריו החדשים התקבלו באדישות. אלבומו האחרון, "מקום לשינוי" יצא בספטמבר האחרון. השיר האחרון שהוציא לרדיו, "תאמין בעצמך", יצא בסוף דצמבר, לפני פחות מחודשיים, עם השורה: "גם אם הכל נראה כבר אבוד, בסוף זה מסתדר. תמשיך עכשיו ללכת, תאמין בעצמך, תמיד תשאיר את הדלת פתוחה לאהבה".

מעטים מבני דורו של שושן הצליחו לשרוד ולקיים קריירה מצליחה עם כל השינויים שעברו על עולם המוזיקה בכלל והמקומי בפרט משנות ה-80 ואילך. בכך הוא לא היה יוצא דופן. אבל הוא שונה בכך שבניגוד לרבים מהם, לצד תפקידו ההיסטורי והחלוצי, השירים שלו הצליחו להישאר רלוונטיים, לעורר השראה, אנרגיות ושמחה גם עשורים ארוכים לאחר שיצאו. הנער סיים את דרכו בגיל 66, אבל העצב המתוק והבדידות שחונקת את הצחוק מלווים, וימשיכו ללוות עוד זמן רב, נערים ונערות רבים.