פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "פקח" מאת יהודה ויזן

      רומן הביכורים של המשורר והעורך יהודה ויזן עוסק בצעיר תפרן עם תקוות גדולות להיות סופר. פקח הוא גם סיפור אהבה פשוט בין צעיר עירוני לקופאית סופרמרקט אתיופית ששמה זילזל טיבס

      פקח, יהודה ויזן (יח"צ , אליהו ויזן)
      (צילום: אליהו ויזן(

      ח?ל?מו?ת י?ח?ל?מו?ן ב??חו?ר?יכ?ם ח?ז?י?נו?ת י?ר?או?.

      ו?י??ר?א פקח בחלומו ארץ שמעבר סמבטיון.
      עשרה שבטיא אסורים מתהלכים בה חופשי באין מפריע לאור גלגל החמה. בני משה קצוצי האצבע פורטים על כינורות המשכן. תופפים בתופים. מקשקשים בשקשקות. לובשים רק "פנחס המלביש". יהודים אדמונים, "רויטע יידאלאך" שאינם יאיר הורביץ. מקיימים תרי"ג באין מקדש. ש??ם חשוון ש??ם ב?ו?ל וש??ם אייר ש??ם זיו. כל חוכמות נשכחות לא נשתכחו מע?מם. ה?ת??רת החגב ואהבת?? לרעך ופרה אדומה וכבד את אביך וח?ל?זון הציצית וגמילות חסדים ומיתות משונות וסנהדרין שאינה חבלנית וכל חוכמת בן או?רי על בוריה ומלאכת ח?ר?ש ופצירה?פים ובליסת ש?קמים וליבון לב?נים מבו?רות טיט ה?י?? ו?ן וסוד עלייה וירידה בסולם וסוד החרב המתהפכת גם כן, ועריהם מ?גדלו?ת מיוסדות על אדני השם המפורש וראשן בשמים ושדרות תפוחים חוצות בל?בן שתי וערב אנה ואנה ופרי נעמס בעצים ואין פרי אסור ואין איש קוטף ונהר סמבטיון מקיף עליהם. רץ כל הימים, מושך אבנים כל ימות השבוע, ובשבת הוא נח והופך שמו סבטיון, כי שמר הסבט.
      וינח סבטיון.
      ויאמר פקח לחצותו. כי אווה לבוא שמה.

      פקח הניח את כף רגלו בזהירות. ובחן את רצפת הנהר. נהר שמימיו אבנים וכולו סדור תלמי תלמים של טרשים, חלוקי אבן, סחופת גיר, זיזי שיש ויתר מחצבין, והכול עומד על מקומו ואין זז. לבד מ?פקח. הוא גישש וחש ברגלו כי האבנים אכן אבנים הן, אך דימה, או כך ראו עיניו, כי יש בהן מין זיז וניע ורושם כולל של חיו?ת. כעין סחף אדיר ונורא שמפאת מהירותו דומה כי אינו נע. כתנועת הארץ שאין חשים בה תחת הרגליים, ואף על פי כן. חשב. מקסימום אנרגיה במינימום תנועה. חשב. ע. פאונד. תנועת הקרחונים. הלוחות הטקטוניים. לאוקון ובניו. מעוף יונק הדבש. חשב. וטבל את רגלו השנייה במצע הקשיח. מיעך בחצץ. עקר הרים וטחנם זה בזה. ב??סו?פ?ה ו?ב?ש??ע?ר?ה ד??ר?כ?ו? ו?ע?נ?ן א?ב?ק ר?ג?ל?יו. פוצץ בפטיש. רמס ומוטט את פני הנהר המאובן. ונ?ה?ר?סו? ה?ה?ר?ים ו?נ?פ?לו? ה?מ??ד?ר?גו?ת, ו?כ?ל?חו?מ?ה ל?א?ר?ץ ת??פ?ו?ל. פסע ושבר ובילק. וכל פסע מקים המולה. כל אבן מעלה ענן אבק בנופלה. כל גרגיר מגרגר.
      לאוקון שואג. סבטיון מעווה את פניו. נהר החול קוצף וצו?לתו רוגשה וצורתו חולפה.
      וייחר סבטיון.
      ויהי סבטיקו?ס.

      הנהר המוכיח, הנעלם, אליבא דיו?ס?פו?ס. שישה ימים רצופים לכל אורכו עד מקורותיו, ושטחו נראה יבש כולו, אולם ביום השביעי הוא שולח את מימיו.

      ופקח ניצב בלבו. והאבן ניעורה תחתיו מ?ר?בצה וכל החיו?ת האצורה בה מיתרגמת למעש ורחש. מרקחת סלעים נרקחת תחתיו. מרק אבנים. הקרקע מבעבעת. רותחה. סבטיקוס רוקק. חלוקים עפים באוויר. ניתזים לגובה כביר. נוחתים ברעש אדיר. וחוזר הניגון. ב??ר?ד חצצ?י מכה בכול. רוגם בפקח ומ?ק?ב?רו? אט?אט. חלוקים נקשרים לנחשול ואוזקים את רגליו. גל?עד נערם מצדדיו. ג??א?ה ג??א?ה... רמה בים... ומבחר שלישיו... וגו'. חשב. סבטיקוס סגר עליו. הקרקע חגה ונפערת, נפערת וחגה. מערבולת סלעים פוערת לועה. פקח נחבט על חומותיה. בלע אבק. רקק חצץ ושיניים. עצם עיניים.
      — שמעישראל... שמעישראל...

      אמר בכוונה מלאה. משתכנע בנס בלית ברירה. במידת הרחמים ובמידת החנינה. אבל חנו?ן הוא שחו?נן בעת הדחק לגאול הצועק. חשב וקיווה ומילמל גם יחד בשארית כוחותיו ממעמקי צולת המחצב.
      — חנון הוא...

      השתדל בש?י?ר פיו. כשהאבן (וצורתה רבים) מכל עבר סוככת עליו. ופנים נחיריו לשערותיהם וקונכיותיהם פקוקי?אבקה, כלאחר שיוף השפכטל. הו, פקח. פקח. חשב. ולמה "הו"? אוי! פקח. פקח. חשב בשנית. ה"הו" לערלים וה"אוי" לנימולים. חשב.

      הב??ר?ד המטיר וחשכה אפפתו. גרגיר אחרון סתם את הגולל. מ?ט?ר א?ר?צ?ך? א?ב?ק ו?ע?פ?ר מ?ן?ה?ש???מ?י?ם י?ר?ד ע?ל?יך? ע?ד ה?ש???מ?ד?ך?. חשב. כשהקרקע פערה את פיה, וחרוט המערבולת גרפו? אל מעיו בי?ל?ל.

      This is the way the world ends.
      This is the way the world ends.
      Not with a bang but a whimper.

      הספיק עוד לחשוב.


      כ??י י?נ??צ?ל טו?ב?ע? א?ל ה?חו?ף — נ?ל?א?ה?נ?ש?ם ו?פ?ג מ?ח?ס?ר?כ??ח?. חשב פקח כששב להכרתו. ונעמד על רגליו. ניער את האבק מעל בגדיו, טפח בכפותיו, הכה בשערו, מחה את עיניו, רקק. מילמל "הגומל" בנשימה אחת. הוסיף "שהחיינו וקיימנו והגיענו" בנשימה שנייה. ופ?ק?ח את עיניו.

      וירא —
      מסדרון קצר וצר מואר בפלואורסנט ומעוטר בצמחייה מלאכותית שבקצהו — ורק קצה אחד לו, והאחר, תחתיו יש ריק עמום — דלת חפויה טפט בצבע עץ המהגוני, ועליה רקועות בפיזור הכתובות הבאות:

      "ח?דלו מכל תקווה, הוי הבאים בי"  "הבא בשער?י - מן התקווה חדל נא!"

      "הניחו כל תקווה, אתם הנכנסים"

      "אתם הנכנסים - נ?טשו כל תקווה שנותרה" "חדלו מכל?תקווה, כל הבאים בי"

      "כ??ל ב??א ה?ל?ם, ע?ז?ב ע?ז?ב ת?ו?ח?ל?ת"

      ומעליהן, בוהק באותיות ירוקות ורבועות גופן, שלט ניאון מהבהב, שלט יציאת חירום, ובו מרצדת הכתובת:

      ת??פ?ת??ה אשר לסופרים עבריים

      הו ה?ל?מו?נ?י ו?מ?ה נ?ה?ל?מ?ת??י. חשב. ושב וקרא את הכתובת כמתקשה להאמין. "ת??פ?ת??ה אשר לסופרים עבריים". הכיתוב עמד בעינו וניקב בעינו של פקח.
      פקח תמה.
      על שום מה? חשב.
      שמא קראו את כתב היד? חשב.
      ומנין נפלה בחלקו הזכות להיקרא סופר עברי? חשב.
      ו"אוי לו למי שאומנותו סופר עברי". חשב.
      והכיתוב ריצד מעליו. ורעד רטט בו.
      בפקח. כלומר.
      וכל חזיונות דו?מה עבריים חגו בחגווי דמיונו ונערבו לכדי זמר ער?ב (שאגב, אינו חף מהשפעות ע?ר?ב [ועכו"ם בכלל]):

      ש??מ??ה  ה?יכ??ר?ת תיכרת הנפש
      שמה  איש מושלך בטיט ורפש
      שמה  רק קול בכי וקול צעקה
      שמה  ש?ו?ח?ה עמוקה ב?ו?ק?ה ו?מ?בו?ק?ה ו?מ?ב?ל??ק?ה
      שמה  באר שחת ואבדון ות??פ?ת??ה ועלוקה
      שמה  ת?ו?ק?ד עדי עד אש ירוקה
      שמה  נחשים ועקרבים נושכים הנשמה
      שמה  כלי?ה שאין אחריה תקומה
      שמה  כל המתפתה ביצרו יו?צ?ב
      שמה  קולות?פראים קוראים: הב! הב!
      שמה  ג' יורדים שאינם עולים
      שמה  ג' פתחים וג' ממו?נים
      שמה  ג' טיפות, חצץ קו?בעת ומר
      שמה  לא פושר ולא חם ולא קר
      שמה  עשיר ורש חכם כסיל וב?ע?ר.
      שמה  נהר די?נור יורד על ראשי רשעים
      שמה  פגרי האנשים הפושעים
      שמה  מחבלים משונים ומכוערים
      שמה  עמק הפגרים, צ?ל?מ?ו?ת ולא ס?ד?רים.
      שמה  תולעי בני?אדם מתפתלים
      שמה  מלאכי חבלה ריב?ואות ואלפים
      שמה  כל סודות כשפים
      שמה  ב??ק?עות כ??תהום ע?מ?קו?
      שמה  מערות לוהטות ד??ל?קו?
      שמה  אנשי מרמה ובלע
      שמה  נקלעים בכף הקלע
      שמה  שכבת ז? ר?ע רותחת
      שמה  נידונים בצואה קודחת
      שמה  נשמת רשעים מ?ט?ר?פ?ת
      שמה  נפש זוממה והולכת
      שמה  יש מי שתולין וחונקים אותו ויש מי שהורגים
          אותו וחונקים אותו ויש מי שנוקרים את עיניהם
          ויש מי שתולין אותם בקודקודי ראשיהם
      שמה  רשעים צווחים אומרים ווי, ווי   ואין מנחם.

      דלת הפסבדו?מהגוני משכה את גופו. הוא הושיט את ידיו לפנים כחו?לה ירח ושלח לאחוז בידית. ש. שלום ויהודה עמיחי ממתינים לו בעבר השני. חשב. אלתרמן הקטן מוטל שם בגין מעשי אונן. מתבשל בזרע הרותח. חשב. לסקלי. הקופירייטר שהשתרבב לקאנון. ועוד. חשב. אור הפלואורסנט דיכא את רוחו. ז?רע בו חולי. חיוורון. ירקו?ת משונה ומורך גם יחד. צמחי הפלסטיק היטיבו לגלם את ה?Unheimliche המו?כ??ר להחריד. המו?כ??ר לאין הכר. המו?כ?ר. הריק העמום סגר על גבו. המסדרון הצר — הו?צר. הוא פתח את הדלת כדי חרך. שירבב את כתפו ונכנס באחת אל הת??פ?ת??ה אשר לסופרים עבריים.


      וירא —
      אלף מישרים. שעין אנוש לא תשזוף קצותיהם וראשיתם. שטופים באור הפלואורסנט המחליא ועל גבם ערוכים שתי וערב, כשבכת החלד, שולחנות כתיבה וכיסאות עץ שאין לכוונ?ן את גובהם. זוגות?זוגות סופרים ישובים משני עברי כל שולחן, רכונים אל מרכזו ומצחיהם משיקים משני עבריו, והם כמסוככים עליו בגופם ומבטם נעוץ בדפים שלפניהם ואין הם רואים איש את אחיו ומתנועעים הם בכיסאותיהם על מושבם באי?נחת. ובאשר תעמוד, תחזה רק בגבם. כי הללו בני?בלי?שם שנידונו לשכחת עולם על דיוקנם. ולא נית?ן לבאר על שום מה נידונו כי אף קורותיהם ודברי ימיהם נמחו כלא היו, וגם מלבבות שארי בשרם נשתכחו המה, כאותן ג' אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה.

      וירא —
      עמוד עשן רוחף ברחבי ההיכל. וקול רעם וחרחור בוקע מקרבו וקצף נרקק וניגר משוליו, והוא הולך ומציץ בדפי הסופרים, רושף בעורפם, לוחש על אוזנם ומייסרם:
      — אילו היה חופשי לנפשו, כי אז… כי אז… היה מתגלה ביופיו האמיתי.

      ובא וקרב אל פקח. ופקח עומד על עומדו כמקבל את הדין. ויפתח המשחית את פיו ויאמר אליו:
      — עול?ימים! ראוי לנו שלא נתרשם יתר על המידה [שיעול] מאותם נביאי זעם שמנקודת מוצאם הקאטאכליסטית כל העניין כולו אינו אלא מכירת חיסול [שיעול] שבאה לסמן כמין "מנא [שיעול] מנא [שיעול] תקל ופרסין".
      — נבון?!
      תמה פקח כמשתומם.
      — ניאופיט! מה לך? מילאת פיך מים?
      אמר המשחית.

      — והרי אני מדבר על היקפדות, לאמור, הצ?בת [שיעול] עמדה לעומתית מול תרבות הפנאי ההמונית [שיעול], על היבטיה המתוקשרים, ועל "גיבורי התרבות" שלה, ועל ההיתלו?ת בחברת?המונים?צרכנית?הת?רב?ו?ת?במאסות שטלפי החזיר שלה הציצו דיים מבעד לפרוות הכבש. הרי הספרות המקומית משולה לדוב שבלע [שיעול] [שיעול] את הפיתיון — את הקרס שיביא עליו את מותו בייסורים. [שיעול] [שיעול] והרי זו דמוקרטיה טוטאלית של בורים [שיעול] ששיוו לעצמם דעתנות בחינת מצח אישה זונה, כותבי נח בשבע שגיאות שכל שמץ מודעות עצמית מהם והלאה, מימוש אימתני של האמרה "מי יתנני תלמיד חכם ואנשכהו כחמור". בל נטעה, [שיעול] לספרות אין ולא יכול להיות יתרון כלשהו באוניברסו?ם זה של דוכנאים המציגים את מרכולתם התרבותית בכל [שיעול] פה [שיעול] [שיעול].

      — אבל... אבל...
      גימגם פקח כשעשרות בדלי סיגריות ממועכים הוטחו באחת על רצפת הקרמיקה דמוית הפורצלן שהישקיה ("פוגות" בעגה המקצועית) עקומים, והעשן החל מתפזר ועיניו הבורקות של נבון נגלו מבעד לעמוד העש?ן והשלייקעס מתוחים על בטנו.
      — נבון! מה לעזאזל אתה עושה כאן?!
      אמר פקח ואגרופיו קפוצים.
      — מתי מת??ה?
      — עולל פוחז. למותר לציין שלא הבנת מאום. המבקר איננו אמן [שיעול] [שיעול] [שיעול] [השתנקות] [יריקה ירוקה?שחורה], הוא איננו עורך המאשר לדפוס. הוא הולך בעקבות ספרי הסופרים — גם אם הללו מובילים לכף הקלע בעיוורונם היחסי, במאמץ לנסח כיוון, משמעות, אמירה, מסקנה, ובוויתור על כל אלה [שיעול]. זו תעייה במבוכים פנימיים של אנשים (לאמור, [שיעול] סופרים) זרים לי, אבל מהיותם סופרים, קרובים אלי [שיעול]. אני רואה אותם מגיעים אל הספרות רובם ככולם לא מוכנים למשימה. הם אולי טעונים אישית, מה שקובע לגביהם את נקודת הפתיחה ואת נקודת הסיום, אבל הם אינם יודעים מול מי [שיעול] ונגד מי [שיעול] הם כותבים ברצף של הספרות הנכתבת עברית. ובאשר לשעת מותי. רשום לפניך. היתה זו השעה בה העמלק הערבי ימ"ש קיפד את חיי יח"ב, יז"ב.

      — כן. כן. אני מכיר את כל זה... אבל רק שלשום ראיתי אותך בקפה זמורה.
      — "מכיר את כל זה"...
      גיחך נבון ונשנק.
      — ואת מוטיב "המת החי" [שיעול] אינך מכיר? נו, מילא. אדם בגילך שלא סלקה דעתו ותשו איבריו מוטב לו שלא יכלה את זמנו במיני זוטות. טוב תעשה אם תקדיש את כולך לעלמות רוויות דד [שיעול] [שיעול]. שמע בעצתי: הא קא סמקא צפרא ופניא! והרי בצפרא — דחלפא אבי וורד?י דג?ן עדן, בפניא — דחלפא אפתחא דגיהנם. [שיעול] לאמור, דיברה תורה לשון בני אדם: צא [שיעול] ומצא עלמת חן ומה טוב עם טובו דדיה... ואם יש לך רגע פנאי, קרא בשירותים את "מימזיס" לאוארבך... וגם את ההשמטה ליל"ג. זה רק יעשה לך רע. אבל מוכרח. אחחחחחחח... עלמות עוברות בסך, אוי אני מוכרח...
      נאנח נבון ושלח את ידו לחפיסת סיגריות חדשה שביצבצה מכיס חולצתו, שלה סיגריה והציתה במבטו הרושף. עמוד העשן החל מתעבה סביב המבקר בשנית. אופפו מכל עבר. ומרוממו. וירחף נבון.

      — עול?ימים!
      ביקע קולו הנשי של נבון את הענן.
      — אפתחא דגיהנם! אחוז בדש בגד?י ואעשה בך מעשה וירגיליוס להראותך מה הת??פ?ת??ה אשר לסופרים העבריים.
      ויאחז פקח בדש בגדו. וירחפו בצוותא על מרכבת עמוד העשן הלוך ושוב מעל עורפי הסופרים ועל פני אלף מישרים קורני ניאון.
      וירא פקח. ויאמר נבון:

      הללו נידונו לתנועה כפולה ומכופלת יד אחת כותבה ויד שנייה שוללת
      וכל שורה, מילה או אות, הפלא ופלא היא גם טובה וגם רעה לדעת אלה
      ואין כאן אף אחד "אחר" להיטפל אל רק עוד סופרים ועוד סופרים
      וים של ילל
      jouissance
      jouissance
      jouissance
      [שיעול] [שיעול] [שיעול] [כחכוח ויריקה]
      מבכים הנידונים.


      קולות עמומים נשמעו במרחק, נישאו על גבי המישורים וקרבו. זעקות אימים ושוועות פלצות וצחוק מטורף. נבון חייך את חיוכו הצ'שיירי, גיחך לעצמו שבע רצון.
      — אה. אה. אה. [זהו גיחוכו] קורצוויל ופרישמן ירדו לחמוד לצון.
      הסביר נבון.
      — להתעמר ביושבי הת??פ?ת??ה. ללח?ש על אוזנם מיני דינים נחרצים, היררכיות רחמנא ליצלן, דיכוטומיות שלא נדע, מיני שיפוטים כדרך הפסיסט [שיעול], את המילה האסורה בתכלית "אובייקטיבי" [הצטלבות] [שיעול] [שיעול] [שיעול]. ובכך מטריפים עליהם את דעתם. משבשים את מהלכי מוחם העדין. ומשיבים להם כגמולם — היינו, עונש כפול ומכופל.
      ירדו? תמה פקח.
      — וכי סברת שר' קורצוויל ור' פרישמן [שיעול] דרי דו?מה המה? או שמא משחיתים המה? י?ניק! למותר לציין שלא הבנת מאום. המבקר איננו אמן [שיעול] [שיעול] [שיעול] [שיעול] [שיעול] [השתנקות] [יריקה ירוקה?שחורה]... הוא אינו נידון לעדן או לת??פ?ת??ה, הוא כעין צ?רב??רו?ס של שני שערים. הבא והולך ועושה כרצונו וכחובתו, כעין ב??ל?ק אצילי הצופה לבית ישראל. כאמור. הולך בעקבות ספרי הסופרים — גם אם הללו מובילים לכף הקלע בעיוורונם היחסי, במאמץ לנסח כיוון, משמעות, אמירה, מסקנה, ובוויתור על כל אלה [שיעול].
      — ומה בע?דן?
      חקר פקח, ומבטו עוקב בחשש אחר אגל רוק במעופו ~ ~ לבנבן וסמיך. שניתז מפי נבון.
      — לבד מברנר, כוונתך? כן... אני שב וחוזר... ענייננו הוא הספרות העברית. לאמור, הקורפוס העברי לדורותיו. [שיעול] [שיעול] לרבות הספרות התורנית והפשקווילים וכתבי החרמות [שיעול] למיניהם והז'אנר הארצישראלי ואביזריהו. האם זוכר אתה, חביבי... [שיעול] בל תטעה. השלך אחר גווך עיסוק זה אחת ושתיים. וצא ולמד מה הוא צמד דדים [שיעול] [השתנקות] [בליעה]. אין עדן שישווה לצמד עופרי עלמה מתנודדים. [אנחה] ועל עדן אין מה להכביר. מלבד המבקרים, אין יוצא ואין בא כבר שנים. אין חדש בספריית האלוהים [שיעול] [יריקה].
      פקח צף בעמוד העשן. הצירוף הקסום — ספריית האלוהים — הציפו? באושר בלתי מוסבר. הרחיב את אישוניו. לא בורחס. לא בבל. האל! חשב. נבון פימפם והתפיח את העננה. חירחר ושאף. רקק וחרק. ספריית האלוהים. הגה פקח. סלעי ומצודתי. חשב. כל יצריו נתעוררו בו. אוהב החוכמה והילד והביבליופיל והל?ס?טים. הוא דימה ברוחו כיצד יסלק עותק חתום של בראשית או את מהדורת תרצ"ו של הירו וליאנדרוס למוזיאוס המדקדק (תירגם והעיר: מונטנר, זיסמן. כריכת עץ). כיצד, סוף כל סוף, ישים את ידו על כתבי פוגל. לפני שנערכו! ועל המחזה האבוד של ג'ויס, "A Brilliant Career". על התרגום העברי ל"פיניגנז וייק". על הרצאתו האבודה של נח שטרן, "רוחה של אנגליה בין שתי מלחמות". לראשונה ישזוף מבטו את כל פיוטי הקילירי. את מחברות העברית של שפינוזה. את כל מחזותיו של יחזקאל הטרגיקון. את מגילות קומראן שטרם אותרו. את הגניזה! הקהירית והאפגנית! את שברי לוחות הברית. בכתב ידו של המחבר. את "המלט" המקורי. רומן עברי של קפקא. את איוב המקורי. את ספר הישר. ואת הספרים. שהוא עצמו. עוד לא כתב.
      נבון נשנק והאדים והעלה אדים. סיגריות תחובות בנחיריו. אחת בכל נחיר. חמש בפיו. אין לו אוויר. הוא מפמפם במרץ. מייצר ליחה. נוטף זיעה. גם באוזניו. סיגריות. הראש בוער. וולקן האדיר מאיים להתפקע. הענן מתעבה והראות אפסית. פקח השתעל אף הוא.
      — אה. אה. אה.
      גיחך נבון ונשף. עמוד העשן חג על צירו, סב וסובב. סוב נסוב. רצוא ושו?ב כמרא?ה ה?ב??ז?ק. נבון טירטר ונחר כקרנף רחב שפה. אומר לנגח. ראשו הפחוס יצוק על כתפיו. ר?בוע. כל נקביו מעשנים. השלייקעס תוחמים את בטנו. הפייסטוס חישלם. הוא בלע את כל הספרות העברית, ומאז הוא עומד להקיא. השלייקעס עוצרים בעדו. עצירו?ת. גם יש לו. הוא מעשן כי זה מקל על העיכול. כבר שנים הוא מעכל.
      הענן הסתחרר. רעד ונחבט.
      — בנו של הופמן לא היה נהרג אלמלא נסע בגרוטאה!
      סינן נבון.
      — ושלא תצפה ליותר מדי... מסופרים... לאמור, בני אדם!... עגנון היה כיל?י והעמיד פני יראי! והביט בלי שום בעיה בראי! קרא תיגר על פיזיקת המיישרים. עיקמה. והגביה במעט. בכל זאת. באין ברירה. קומה אחת.
      מוסיקת מעליות הידהדה בענן.
      — אה. אה. אה.
      גיחך נבון, משועשע. ואינפף:

      היה ברווזון קטן, מכוער וחצי עיוור
      וכל העופות אמרו לו, אתה, אתה 'סתלק!
      הוא הלך מדוכדך עם הגע?גע והקוואק
      וברח לו — והסתלק!

      ההמולה פסקה לפתע וספינת העשן שככה. דלת הענן נפתחה לפני פקח וקרקע מוצקה הציצה למרגלותיו. הוא הניח את כף רגלו בזהירות. ובחן את הרצפה. גישש. אישש את מוצקותה. ופסע. העשן התפוגג בגבו. התפזר לחוטים דקיקים. פתילי ציצית לבנים. ועמו גז גם נבון. התאדה מרוב שהזיע. ברח לו — והסתלק. נגמר לו האוויר. הלך לשירותים סוף?סוף. נטשו?. את פקח. לבד.
      וירא —
      מסדרון קצר וצר מואר בפלואורסנט ומעוטר בצמחייה מלאכותית שבקצהו — ורק קצה אחד לו, והאחר, תחתיו יש ריק עמום — שער גן העדן, Porta del Paradiso, לאמור, דלת חפויה טפט בצבע עץ המהגוני, ועליה רקועות בסדר מופתי הכתובות הבאות:

      "נא לכבות פלאפונים"
      "אין להכניס אוכל ושתייה"
      "אסור לעשן"
      "של נעליך מעל רגליך"

      ומעליהן בוהק באותיות ירוקות ורבועות גופן, שלט ניאון מהבהב, שלט יציאת חירום, ובו מרצדת הכתובת:

      ספריית האלוהים — עדן אשר לסופרים עבריים

      ותחתיו. בפינה השמאלית. באותיות שחורות. קטנות. מודבקות קצת עקום. מתקלפות כמעט. דהויות קמעה. נשרו כמה:

      שלט זה נת ם על י י הברון דה עו ר


      פקח הסתער על הידית. רפיון פשה באיבריו עם היווצר המגע. שלט הניאון פיזר שכינה מעל ראשו. רוטטת. חיוורונית. טובה לקריאה.
      פקח מילא את חזהו אוויר.
      פקח פתח ופסע מ?ע?ד?נו?ת עדנה?. באחת.
      אל ספריית האלוהים. אל העדן אשר לסופרים עבריים.
      וירא —
      ס?ל?ע?כ??ב?ד ב??א?ר?ץ ע?י?פ?ה. צו?ק ב??ר?אש??ית ו?ר?אש?ו? ב?ש???מ?י?ם.
      ש??ן?ה?ס??ל?ע מ?ה?ע?ב?ר מ?ז??ה,  ו?ש??ן?ה?ס??ל?ע מ?ה?ע?ב?ר מ?ז??ה.
      ה?ש???ן ה?א?ח?ד מ?צו?ק מ?צ??פו?ן; ו?ה?א?ח?ד מ?נ??ג?ב.
      ומן הסלע זקורים מדפים?מדפים, מעלות?מעלות, אבנים גדולות, אצטבות צור. ערוכים בשורות ובטורים כבכברה רבועה. ככוורת — ש??ה?יא ב?תו?ך? ה?פ??ת?ח ו?פ?יה? ל?חו?ץ. ותוכה איננו ספרים ועיסת שבבי עץ וכריכות עור, כי אם הסופרים עצמם, בשר ודם ודבש של ממש, כרוכים בעורם העדין. ישובים על מדפיהם. וכל מדף חקוק בסלע. עשוי כפי מידת יושבו. חצוב בגובה ובמקום היאים למעלת כתביו בלבד. וש?ם היא דירתו. שנאמר:

      ביקום ניתנו לחוק וסדר כל היצורים: זאת היא צורת הצלם,
      בה נדמתה תבל לאל יוצרה; בה הברואים הנשגבים יכירו
      חותם גבורת הנצח, קץ המעש...
      החוק:
      בריאת כל טבע נוטה אל מקורה, ובקצב סגולותיה.

      ספריית האלוהים נפרשה לפני פקח. ט?פח אחר ט?פח. אין המבט מסוגל להכילה. לאמוד את גודלה. לעמוד על גדולתה. רק טפח אחר טפח. אגף אחר אגף. סוגה ועוד סוגה. סופרים ועוד סופרים. הכול נקשר. בסופו של דבר.
      פקח קפא על עומדו וצפה בהשתאות. צף ב??השתאות. דמו שצף. הוא שזף במבטו את פני הסופרים. עור פניהם קורן כפני משה ושלווה תהומית נסוכה בדמותם וכולה אומרת — באה מנוחה ליגע. והם ישובים על מדפיהם. מרפקיהם על רגליהם וגלגל ראשם מונח בידיהם ומבטם לפנים. יושבים וקורנים ככוורת גחליליות בעדן זה אשר לסופרים עבריים.
      בספריית האלוהים.

      ומימין, למעלה מימין, בעד לסנוורים, הבחין פקח בפנים מוכרים. אבי הנוסח. מנדלי מוכר ספרים. אורולה לראשו. ובמדף תחתיו. דרים בצוותא. ברנר הנורא ועגנון המתיירא. חוצץ אימתני ביניהם. ותחתיהם. גלמוד במדפו כבחייו. גנסין הנוגה. קורן באור יקרות. מעל ראשו של ברדיצ'בסקי, שאימץ מניטשה גם את השפם. והוא השכן מלמעלה של יל"פ ויזהר, שתחתם מתגורר אהרון ראובני, שנקבע מושבו מעל ראשו של פוגל. האופציה הגלותית. ותחתיו מתגורר אחי אהרון. לאמור, יעקב שבתאי הל?א?ה. ותחתיו. ר' נחמן מברסלב. בחיוך תמיד. ותחתיו פיארברג ("כמו מתוך הערפל הנני רואה את תמונתו הנוגה") וצלקה גם. ולרגליהם הזז. בקושי זז. רק מצקצק אל צ'צ'ק?ס שממעל. ומטה ממנו יושב אברהם. מאפו. אוהב ציון. אבי הרומן העברי אליבא אי?אילו. ומשמאלו סמולנסקין. ולצדו ברש וקבק. ומטה מהם, שכנה. דבורה בארון. השברירית. מבטה רושף שלווה. והלאה — פני דוד שחר, ת??ן פוזל, קורא בשם אשבעל אשתורות... ומטה לו פני ישראל ברמה שהתגלגל בו גנסין ועש?הו לצמח, ופני המאירי הכעוסים ופני תמוז החצויים ופני שמיר ופני פרל וארטר וריב"ל וגם וידאל בנבנשת ואחימעץ בן פלטיאל וברכיה הנקדן ופני שדה המשומד ופני שופמן החתוליים ופני ברקוביץ' ובורלא ובן?יגלי וש. שבבו בין חוחים והאו?ב??ר?עילוי מסקארישעווער, ר' יודל ראזענבערג זצוק"ל בעל "נפלאות מהר"ל", והמגיד מדובנא, אותו ממשיל בין ממשילים ממולח בין ממולחים, ופני יעקב די אלגבא גם ופני... ופני... ופני... ריבוא פנים...

      וייפן לראות משמאלו.
      וירא —
      דירות אשר למשוררים. כותבי חרוז ושחז. מטאפיסיקונים באפלה. עבדי המילה. נאחזים בשולי המדפים ומבקשים לטפס. איש אינו נח בחורו. הכול רוצים מעלה. מטפסים זה על זה במעין בולמוס. מחפשים את דרכם לקומות העליונות. הצמחים יודעים מה טוב להם. מטפסים אל האור. שולחים זרועות. נאחזים. עולים זה על זה. רומסים זה את זה אל ראש הקאנון ונושרים חזרה למקומם.

      במדף העליון, אוחזים ידיים, משה ודבורה ודוד ושלמה בשלמותיהם, ולמך. אבות השירה העברית. קורנים. ותחתיהם אצ"ג בברק עיניו המנקב בפקח, וכולו אומר: ה?נ??ה ת?ר?או? א?יש? מ?ש??ת??ג??ע?, ל?מ??ה ת??ב?יאו? א?תו? א?ל?י. ח?ס?ר מ?ש??ג??ע?ים, א?נ?י, כ??י?ה?ב?את?ם א?ת?ז?ה, ל?ה?ש??ת??ג??ע? ע?ל?י; ה?ז?ה, י?בו?א א?ל?ב??ית?י. והקליר וי?נ??יי. ויוסי בן יוסי וגם דונש בן לברט. נובחים איש?איש בשפתו המנובחת. מתא?צקו?צצים. מנאצים. שרים שירות. ומטה מהם, ר' יהודה הלוי ועמנואל הרומי והנגיד וגבירול ור' פנחס הכהן וטשרניחובסקי מאחה השברים ורמ"ז והפניני ואבידן וגם אלתרמן ושלונסקי, צוותא חדא דרו שם והשי"ן?שבזים והאבן?עזראים (אברהם זקוף, ומשה שפוף), ואלחריזי ונאג'רה גם. ולרגליהם, וולך של "דברים" (מעל ראשה שמור מקום לדליה. הרץ. שתבל"א) וגלבוע ורטוש העבריים והפראנסישים והלו?צאטו?אים וגם רס"ג ויל"ג האצילי ויעקב שטיינברג ויוכבד בת?מרים וטודרוס גם. ושכנים להם מלמטה גולדברג ופגיס — צמד חוקרים, וגם אד"ם, לנסקי, יצ"ר וישורון רוקק החצץ. וס?הו?ל?ה וקלונימוס. גם. וה"רויטע יידאלאך" המקו?נ?ד?ד, יאיר הורביץ. שקוע בשרעפיו. ממלמל: לואייייייס. ומטה מכל אלו, אוחז בקושי במעונו, ביאליק, מקורח ומיוזע. הקרקע נשמטת תחתיו. ועוד הלאה — פני נח שטרן המיוסרים. (התאבד ובכל זאת בגן עדן. עד כדי כך. היה.) ופני בר פומרנץ ואהרן צייטלין ומרת בראזני וגברת מרזנא. ופני רביקוביץ' המתמסכנים ופני קובנר הממוססים ופני שניאור ולמדן. ומטה מאלו דרים, לפי קומתם השירית, יעקב כהן ורגלסון ופרישמן המטהר, כמאמר המאירי, וד' שמעונוביץ וחלפי וכרמי ור' בוזגלו. ויהודה סומו הצח. המבודח. והמקודש. ורצון הלוי. וזקס המבושם. וגם. פני מו?רפ?ו?רגו? ופני רחל המשוחפים מציצים שמה, ופני בן יצחק שזכה מן ההפקר וז'בוטינסקי שלא זכה מספיק... ופני... ופני... פ??ר?ייל ואולי זה טן?פ??י? (או שמא, רח"ל, פני עמיחי?) ופני... ופני... ופני... ריבוא פנים...

      מתגוששים ומטפסים. נלחמים על מקום במדף. מפזמים את שיריהם ככלוב תוכים שעברו? נחש.
      ספריית האלוהים נפרשה לפני פקח. טפח אחר טפח. אין המבט מסוגל להכילה. לאמוד את גודלה. לעמוד על גדולתה. רק טפח אחר טפח. אגף אחר אגף. סוגה ועוד סוגה. סופרים, משוררים ועוד.
      ופקח. שאווה לבוא שמה. ידו שלוחה לפנים, כמבקשת ליטול ספר, או סופר, כמבקשת לאחוז בדף או במדף. לטפס כשאר הצמחים. לקנות מקום.
      הניף את רגלו באוויר, הניחה על הקרקע — ופסע.
      צעדו של פקח הידהד בהיכל כצעדי עקב נשיים
      — |.. |.. |..

      נוקשים על מדרכה באישון לילה. (ב??סו?פ?ה ו?ב?ש??ע?ר?ה ד??ר?כ?ו? ו?ע?נ?ן א?ב?ק ר?ג?ל?יו. ונ?ה?ר?סו? ה?ה?ר?ים ו?נ?פ?לו? ה?מ??ד?ר?גו?ת, ו?כ?ל חו?מ?ה ל?א?ר?ץ ת??פ?ו?ל.) הקליר חדל מלאצקץ. ברנר חדל מלרקוק. ביאליק חדל מלהזיע. גנסין מלבכות. הורביץ מלמלמל. ההיכל כולו נשתתק. הספרייה נ?ד?מה. כלוב התוכים חרש. ל?ה?ב?ת עיניו של אצ"ג ניתנה בפקח ביתר נאצה. חששה של רביקוביץ' נתכפל. הכול. הפ??נים. לבשו פנ?י ריש ודווי. שלונסקי הס מהתחכם. ובן יצחק, כבחייו, שתק. ובאחת. כב?ר?ד פתאומי, כגשם המונסון. כרעם ביום בהיר, כמאמר הבריות — צנחו סופרים מן הקומות העליונות ועגנון נמרח על פניו. משה נחבט ארצה. קובנר נקע עצמותיו. הספרייה ניטלטלה בקרבה. אנה ואנה, שבריה נפוצו. הנה והנה. סופרים נ?ית??צו? למרגלותיה, המדפים קרסו לתוך עצמם, נבללו זה בזה ובזה — בוקה ומבוקה ומבולקה. ספריית האלוהים נשמדה לעיני פקח. נמוטה מטה. נשתטחה כדי תל חורבות. גפי סופרים נזדקרו מבין ההריסות. רגליים ומצחים. תל פסילים חרב. עמוד אבק ראשו. וחרחור בקע מלבו:
      — עול?ימים! מה עשית? [שיעול]

      הידהדה השאלה העתיקה.
      — הלוא שחור על גבי לבן נכתב בשלט הכניסה: "של נעליך [שיעול] מעל רגליך". האם שלת? והלוא הספרות העברית בגדה בתפקידה המרכזי רק לאחר שנבגדה על ידי הגמוניות ואחר כך על ידי קהלה. אנחנו יכולים, כמובן, להפוך את היוצרות, ולהעמיד את בגידת הספרות בייעוד השמור לה באורח "היסטורי", [שיעול] [שיעול] מאז "סוסתי" של מנדלי ואילך קודם כול, ואת בגידת [שיעול] קהל הקוראים אחרי ככלות הכול. אך אין בכך לשנות מאום מן העובדות! לאמור, ואיני מחדש דבר, נוצקת? בתבנית בבואתם של בני דורך. בצלמם. היינו, כוהנים זריזים. כותבים מבלי קרוא. והלוא השלט... [שיעול] [שיעול] השלט... [שיעול] דיבר בעד עצמו. קריא וברי: "של נעליך מעל רגליך". דיברה תורה לשון בני אדם... [שיעול] [שיעול] [מחנק] [יריקה ירוקה?שחורה] לאמור:
      היה ברווזון קטן, מכוער וחצי עיוור
      וכל העופות אמרו לו, אתה, אתה 'סתלק!
      הוא הלך מדוכדך עם הגע?גע והקוואק
      וברח לו — והסתלק!

      וייקץ פקח.
      והנה חלום.


      "פקח" / יהודה ויזן, הוצאת אחוזת בית, 239 עמ'