וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קניה הולך עמי: האלבום החדש של קניה ווסט סודק את השריון שלו

18.2.2016 / 0:08

"TLOP", אלבום גוספל שיותר משהוא עוסק באלוהים הוא עוסק בקניה, קניה ועוד קצת קניה, לא יתברג בפסגת יצירתו של ווסט, אבל בתוכו ימצא כנראה כל חובב של הראפר משהו שיאהב

אימג'בנק GettyImages

(בסרטון למעלה: קניה ווסט לאורך השנים)


אחד האתגרים הגדולים בכתיבה על אלבום של קניה ווסט הוא הצורך להתייחס לגורמים גדולים בהרבה מהאלבום ושיריו לבדם. ברור שאלבומים אינם מנותקים בהקשר בדרך כלל, אך אצל ווסט קיימת נטייה לחצות את הקו שבין הקשר לרעש רקע. שינויים תכופים בשם האלבום וברשימת השירים (כולל השמטה של שירים שכבר שוחררו והחזרתם בדקה ה-90), התכתשות ילדותית עם וויז קאליפה, החייאת הסיפור עם טיילור סוויפט וכמובן העיכוב מורט העצבים ביציאת האלבום. כל אלה הצליחו להוציא את הנשמה גם ללא מעט ממעריציו של קניה, ועל הדרך כמובן להוסיף לא מעט שמן למדורות של שונאיו.

ואלו רק הסיפורים שקדמו לאלבום. ביום שבו שוחרר, העולם היה עד למתקפת טוויטר של מר ווסט שכללה את המנה הרגילה של האדרה עצמית, אבל גם קריאה לעזרתם של הקוראים, ספציפית של הקורא מארק צוקרברג, להשקיע בו ולסייע לו לצאת מחוב של 54 מיליון דולר, על מנת לעזור לו לתקן את העולם באמצעות רעיונותיו. מתקפת הציוצים האחרונה של קניה מהדהדת את טענותיו של הראפר Rhymefest, כותב של קניה שהתפטר לאחרונה בטענה שווסט זקוק לעזרה נפשית ורוחנית. קניה עצמו לעולם יוסיף לתדלק את העיסוק הנצחי באישיותו ובמצבו הנפשי, אך השאלה המתמדת תוסיף להיות אם ימשיך להרוויח מכך או שמא טרם חזינו בקש שישבור את גב האמן.

ביצוע של "High Lights" יחד עם Young Thug, El DeBarge, קלי פרייס ו-The-Dream

אה, ויש גם אלבום לדבר עליו. וקשה לדבר (ולכתוב) עליו. התחושה העיקרית שעמה יצאתי מהאזנה לו היא שבאלבום אחד הצליח קניה לשלב אלמנטים מכל יצירותיו הקודמות. מבחינת הסאונד אפשר לזהות פה קצת מסימפולי הסול של שני אלבומיו הראשונים ("College Dropout" ו-"Late Registration"), האוטוטיון של 808 & Hearbreaks וקצת מהלכלוך (אם כי מעט יותר מעודן) של "Yeezus", למשל.

על הסאונד של האלבום אחראי קניה כמעין במאי, אבל הוא רחוק מלהיות המפיק היחיד שלו. על אף הכישרון המוכח שלו הוא מעדיף לנצח על נבחרת מגוונת של מפיקים. ריק רובין, מטרו בומין', מייק דין, בוי וואנדה ואפילו מאדליב והאבוק (מההרכב Mobb Deep) הם רק חלק מהשמות שאפשר למצוא ברשימת המפיקים של האלבום לצד ווסט. כתוצאה מכך הסאונד אינו מאוד אחיד. ברבים מן השירים זה דווקא עובד מצוין. רגעים כמו הכניסה העוצמתית של סימפול השיר "Bam Bam" של סיסטר ננסי ב-"Famous" מלמדים שאת הכישרון לאתר סימפולים ולשלב ביניהם קניה עדיין לא איבד. רגעים אחרים באלבום ("Fade" עולה לראש) עשויים לעורר תמיהה על הדרך שאליה בוחר קניה לתעל את אותו כישרון. I miss the old Kanye? לעתים קרובות.

עוד באותו נושא

קניה ווסט העיף את אצטדיון רמת גן: "הייתם הקהל הכי טוב השנה"

לכתבה המלאה

ביצוע של "Ultra Light Beam" עם קלי פרייס, The-Dream, ו-Chance The Rapper

העיסוק העצמי הבלתי פוסק של קניה לא מסתכם בהאדרה עצמית, אלא מציג גם את חולשותיו ונקודות התורפה שלו. סודק מעט את השריון המגלומני שעוטף אותו דרך קבע ומספק לנו הצצה לחלק באישיותו של קניה שהלך והצטמק עם השנים

לא סתם הכניס קניה את האקפלה הקצרה "I Love Kanye", שבה הוא מתייחס למה שאומרים הרבה ממעריציו ומעריציו לשעבר. הוא שומע את הדברים האלה במינונים משתנים מאז שהוציא את "808 & Heartbreak" ב-2008, כשהחל את מערכת היחסים ארוכת הטווח שלו עם האוטו-טיון. באקפלה הזאת הוא קורץ לעבר משמיעי אותן טענות וצוחק עליהם בו זמנית, ויש שיטענו כי הוא עושה זאת לאורך האלבום כולו. כשם שבסאונד של האלבום ניתן למצוא רגעים שמזכירים תקופות קודמות בקריירה של קניה. כך גם במילות השירים והגשתם. בשירים כמו "No More Parties in L.A" מזכיר קניה את הימים שבהם היה משתף פעולה עם טאליב קוואלי, קומון וחבריהם – ואפילו עושה את זה בראפ טוב יותר מכפי שעשה באותם ימים. אווירת הגוספל שמנחה את האלבום גם היא אינה זרה עבור קניה, שלהיטו הראשון בתור ראפר היה "Jesus Walks".

הבעיה העיקרית נעוצה בעובדה שקניה של 2016 הוא לא הקניה של "Jesus Walks". הוא הקניה של "I Am a God". האלבום מרגיש כמו ניסיון של קניה להפגיש בין שתי הקצוות. אלבום גוספל שיותר מאשר הוא עוסק באלוהים, הוא עוסק בקניה, קניה ועוד קצת קניה. דיסוננס? לא אם אלוהים זה אתה. ב-"Life of Pablo" (ב"פבלו" הכוונה היא למייסד הנצרות, סיינט פול, שקניה השווה את עצמו אליו בשורת ציוצים בתחילת השבוע), קשה לאתר שורה אחת (טוב, "Pray for Paris", בסדר) שיוצאת מפיו של קניה ולא עוסקת בו עצמו.

זה עובד כאשר הגוספל מפנה מקום להסתכלות אינטרוספקטיבית כנה כמו "Real Friends" או אפילו לשחצנות קניה טיפוסית כמו ב-"Famous". זה מוזר כאשר הוא ממשיל אותו ואת אשתו קים קרדשיאן לג'וזף ומריה הבתולה ב-"Wolves". למעשה, רגע הגוספל המוצלח ביותר באלבום הוא השיר הפותח, "Ultra Light Beam" – ולכך אחראי יותר מכולם Chance the Rapper בבית גונב הצגה, לא נטול אגו, אבל אמין ומשכנע. ההיכרות של המאזין עם דמותו של קניה מחוץ לגבולות האלבום אמנם תורמת ל"ניצחון" של צ'אנס, אך כאשר קניה עצמו מתעקש להגביר את רעשי הרקע, זה רק הגיוני שיתערבבו בחוויית ההאזנה.

למרות העובדה ש-"TLOP" אינו מתברג לדעתי בצמרת דירוג אלבומיו של קניה, הוא בהחלט שווה האזנה. ראשית, מהסיבה הפשוטה שלצד רגעים חלשים עד מעצבנים, יש בו כמה וכמה שירים כתובים ומבוצעים מעולה ולא מעט הפתעות בביטים שמתגנבות אל האוזן בשמיעות חוזרות. ההתכתבות עם אלבומיו הקודמים תאפשר לכל מאזין שהתחבר לתחנה מסוימת בקריירה של ווסט למצוא פינה להתחבר אליה באלבום. שנית, העיסוק העצמי הבלתי פוסק של קניה לא מסתכם אפוא בהאדרה עצמית, אלא מציג גם את חולשותיו ונקודות התורפה שלו. כשהוא מדבר בקול חנוק על האדם שגנב לו את הלפטופ וסחט אותו באלפי דולרים בתמורה להשבתו או מוציא כעס על האקסית (ככל הנראה סומקה רייני, זוגתו בימי "The College Dropout") הוא סודק מעט את השריון המגלומני שעוטף אותו דרך קבע ומספק לנו הצצה לחלק באישיותו של קניה שהלך והצטמק עם השנים ויצא החוצה רק בצורה של כעס – שרק חיזק את מגננות האגו של קניה (או את תדמיתו המגלומנית לכל הפחות). במידה מסוימת, "Life of Pablo" הוא הסיפור והדרך של קניה ווסט כפי שמספר אותו קניה של "I Am a God". הוא לא מסוגל לשחזר את קניה הישן, אבל יכול להיזכר בו ולנסות לחקות אותו. לפעמים זה מצליח לו.

מכיוון שכאמור, כתיבה על אלבום של קניה אינה יכולה להיות סך שיריו ותו לא, בימים האחרונים ביליתי לא מעט זמן "בחברת" קניה ווסט, כולל צפייה בריאיונות עמו ומעקב אחרי חשבון הטוויטר שלו (מסוכן בימים של אלבום חדש, אבל חלק חשוב מהצלילה פנימה). הרושם העיקרי עמו יצאתי היא שעל אף המגלומניה, הנטייה לעצבן והארסיות שנפלטת מפיו/מקלדתו לעתים קרובות מדי, כוונותיו של קניה טובות. הנטייה הקבועה שלו לשתף באלבומיו את כוכבי הרגע (במקרה הזה מדובר על פוסט מאלון, יאנג ת'אג, דה וויקנד ואיך לא, קנדריק לאמאר וצ'אנס דה ראפר), למשל, באמת נובעת מאמונה שלו בסינרגיה שבין אמנים והיכולת של כל הצדדים להרוויח ממנה. הוא באמת ובתמים מאמין שקניה "גדול" יותר שווה עולם טוב יותר, ולכן מארק צוקרברג חייב להשקיע בו את מיליארד הדולר האלה. את האמונה הזאת הוא אינו מפקיד בכניסה לאולפן ואת הפילטרים הוא איבד איפשהו ב-"Late Registration". התערובת של כנות כואבת ומיזוגניה דוחה, שירה מעצבנת באוטוטיון וראפ מרשים – כל מה שהרכיב את דמותו של קניה לאורך השנים - היא מושאו האמיתי של הגוספל. ההוא למעלה? קניה ייתן לו את הרגע שלו, הוא ייתן לו לסיים, אבל קניה הוא זה שהיתה לו הבריאה הטובה ביותר בכל הזמנים.

קייל מוני מ-"SNL" מחליט לעשות ראפ באטל עם קניה, ובתגובה זוכה ל-"I Love Kanye". מה הקשר? לא ברור

מוכרחים לעזור לקניה: סטיבן קולבר בנושא הציוצים והרעיונות של הראפר

  • עוד באותו נושא:
  • קניה ווסט

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully