חנן בן ארי - "איזון"
זה לא קורה הרבה שסינגל בכורה של אמן הופך ללהיט, אבל זה קרה עם "ממך עד אליי". נדיר שכבר משיר ראשון אמן זוכה לשבחים מקיר לקיר, אבל זה קרה לחנן בן ארי. וקשה לחשוב על מקרים שבהם דמויות נכנסות בסערה לעולם המיינסטרים הישראלי ומרגע שהן שם הן מסמנות מגמה - אבל זה בדיוק המקרה שלפנינו. "איזון" של חנן בן ארי הוא רגע כזה: מישהו ששובר תבניות ישנות ומציע חדשות, רעננות, באופן שנשמע נעים לכל אוזן, בשמחה ובחוכמה.
כבר דובר כאן כמה פעמים על הרנסנס של מוזיקאים דתיים במוזיקה הישראלית, שכולל שמות צעירים כמו נעמי חשמונאי, ישי ריבו, רות נודלמן, איל כהן ואחרים. הוא שונה מדור הפיוטים הקודם, מגל האמנים המתחזקים אבל גם מכוכבי המגזר כמו אודי דוידי. רוב הדוגמאות שהפופ-רוק היהודי-דתי הציג בשנים האחרונות - לפחות אלו שיצאו מהמגזר והגיעו לשערי גלגלצ - כללו בדרך כלל סגנון מאוד ספציפי: רוק רך וקול חם, וריאציות על כמה מילים מהפסוקים, ציטוטים מוזיקליים של אביתר בנאי או אהוד בנאי. באופן כזה לא היה הבדל משמעותי בינם לבין המיינסטרים החילוני שמדשדש באותם מים בינוניים בדיוק. זאת כמובן הכללה גסה ויש כמה יוצאים נהדרים מן הכלל, ובראשם יונתן רזאל. בן ארי וחבריו שמוזכרים למעלה שוברים את מה שנקרא "ארון השירים היהודי", או לפחות מסדרים אותו מחדש: הם מציגים זהות מורכבת יותר, מתחברים למסורות מוזיקליות נוספות, מגרוב עד רוק אלטרנטיבי, מבלי לוותר על הווירטואוזיות. ההופעה של החבורה הזאת אולי מבטאת תהליכי עומק בחברה הישראלית בכלל ובמגזר בפרט. בן ארי, עם האר'נ'בי האמוני שלו, הוא נער הפוסטר של המגמה הזאת. הוא מגדיר את זה נפלא בשיר הנושא שגם פותח את האלבום: "למצוא ת'רגש בשגרת הריפיט, לשים תחפושת ולזכור ת'תכלית / ליצור פאנק-היפ-הופ ולשמור על הביט ושעדיין יקראו לזה מוסיקה יהודית".
הסגנון ב"איזון" נע באזורים שונים של Fאנק וסול, ואפילו קצת גוספל ("שימו לב"). אלה סגנונות חריגים ממילא במוזיקה הישראלית אצל מבצעים גברים. מקורות ההשפעה כוללים כמובן אייקוני פסנתר דתיים כמו רזאל באמת, אבל לא פחות מזה הדג נחש, ואפילו טיפקס. יש יותר מרגע אחד ששמו של קובי אוז עולה במהלך ההאזנה, וזאת מחמאת ענק. אפשר לייחס את זה גם להפקה המוזיקלית המוצלחת של אייל מזיג (הדורבנים). בסופו של דבר, מה שמבדיל את בן ארי מאמנים רבים בתחילת דרכם ומהרבה אמנים שנמצאים באזורים המוזיקליים שלו, היא היכולת שלו להציג קשת מגוונת של תכונות ואמירות. לכל אמן יכול לצאת שיר טוב אחד שיגדיר את מה שהוא, לבן ארי יצא אלבום שלם: לצד שירי אהבה ואמונה או בלדות "בנוהל" ("לאהוב אותך מחדש" או "ניגון הנשמות" העוצמתי), יש לו גם המנוני כיף שהם כמעט קטעי היפ הופ כמו "תותים", ואפילו, באופן די נדיר, שירים שעוסקים במקומות יותר רגישים בחברה הישראלית, הגם שהם מעורפלים - "יאללה" שקורא לצאת לרחובות, או "אמא אם הייתי" שרומז מבלי להשתמש במילים המפורשות לפינוי מגוש קטיף. כמעט מעשה אמיץ, בימים שאמנים מפחדים לומר מה דעתם על כלום. על אלה מתווסף עיבוד לטקסט ברסלבי, להמחיש גיוון גם בסוג הסיפורים שהוא מספר. בסופו של דבר השיר המיותר באלבום הוא "אחים" - דואט עם עברי לידר. לא אומרים 'לא' לאמן בסדר הגודל של לידר שמתארח באלבום הבכורה שלך, אבל בן ארי לא זקוק לעברי לידר שיפרגן לו.
מבחינת כישרון וכריזמה טבעיים, השמיים הם הגבול במקרה של בן ארי. הוא מוסיף צבעים וקולות חדשים לפופ הישראלי. בתוך "איזון" יש מעט מן הבוסריות, קלישאתיות מסוימת בחלק מהלחנים, וזהירות טקסטואלית של מי שמתעקש להיות נחמד לכולם כל הזמן - האתגור המוזיקלי של בן ארי כמעט ולא מגיע אל הטקסטים המרוככים, ואפשר לצפות לטקסטים יותר בוטים שאומרים יותר מאשר "קשה אבל אין לנו זכות להתלונן" - אבל גם יש בו בשורה של מקוריות, שהפופ הישראלי זקוק לה נואשות. ימים יגידו אם הכוכב הזה כאן כדי להישאר.
דקלון וסגיב כהן בשירי אהובה עוזרי
איזו סגירת מעגל יפה לאהובה עוזרי. לאט לאט היא זוכה לעוד ועוד הערכה ומחוות. מי שהיתה אמנית פורצת דרך בז'אנר שלה ובכלל (כתבנו פעם כאן איך "היכן החייל" שלה שינה את התרבות הישראלית), בעשור האחרון נהנית מאהבה גדולה מהקהל והרדיו, ומהרבה אמנים שמנגנים איתה ושרים משיריה. מי שהיה מבקר המוזיקה המסתלסלת של וואלה! תרבות בעבר, חגי אוזן, כתב בזמנו על אלבום המחווה שהוקדש לה, "מעליי דממה", כי מפתיע שמעט מאוד אמנים מהז'אנר השתתפו באלבום שהוקדש לאחת הענקיות שלו. האלבום החדש של דקלון וסגיב כהן, שכולו חידושים לשיריה של עוזרי, הוא מעין מענה לשאלה הזו.
לדקלון, בעצמו אגדה מצלילי הכרם ועד היום, וסגיב כהן, תמיד ההבטחה הגדולה של המוזיקה המזרחית, זה צעד שני בשיתוף הפעולה שלהם. קדם לו אלבום משותף בשם "פרח המדבר", שגם הוא היה מבוסס על חידושים לקלאסיקות, ביניהן "צלצולי פעמונים" של עוזרי שזוכה כאן לביצוע נוסף. גם לדקלון יש שנה יפה, אחרי השימוש שנעשה ב"חסידה צחורה" שלו בלהיט של נצ'י נצ' ובתוכנית "ארון השירים היהודי" בגלי צה"ל אף קראו להעניק לו פרס ישראל, ובהחלט מגיע לו. גם עוזרי הוצגה כמועמדת על ידי אחרים. שניהם יחד, דקלון ועוזרי, שבעצמה מנגנת ואף מסומפלת באלבום בקולה, הם יותר משני אמנים שמבצעים מוזיקה מזרחית-תימנית - הם היו דמויות בולטות בסצנה החלוצית של כרם התימנים שנחשבת בצדק לאבן דרך בז'אנר ובמוזיקה הישראלית, על השילוב הסגנוני הייחודי שלה בין שירי משוררים, מוזיקה תימנית, רוקנרול ועוד ועוד. יחד עם העובדה שהם למעשה גם קרובי משפחה, הסיפור הזה הופך את עצם המחווה למרגשת.
כל הקלאסיקות נמצאות כאן - שיר הזיכרון "היכן החייל", "צלצולי פעמונים", "אלילת האגם" שבעצמו זכה פעם לחידוש יפה של אלון אולארצ'יק, ואחרים. "עמק הפרחים" שמככב עכשיו ברדיו הוא המוצלח שבהם, ובולטים גם "עוד אשיר ואנגן" ו-"ילדה קטנה במזח" שדקלון מטעים יפהפה (וגם הוא בוצע כבר ב"פרח המדבר"). הכל נחמד, אבל למרבה הצער לא הרבה מעבר לזה. על ההפקה של האלבום הוצבו דודו טסה ושותפו התמידי ליצירה ניר מימון, שניים שיודעים היטב לחדש ולעבד מחדש קלאסיקות ישנות. לטסה עצמו יש חידוש רוק כבד מבריק ל"אמי אמי" של עוזרי. השניים יחד עם דקלון וכהן מנגישים את החומרים של עוזרי לקטעים מדויקים ונעימים היטב גם לאוזן צעירה שלא גדלה על הקלאסיקות בזמן אמת, אבל בדיוק כמו באלבומם המשותף הקודם, הבחירות הן למעשה שמרניות. טסה ומיימון, דקלון וכהן - כולם אמנים מהשורה הראשונה, היו יכולים לעשות יותר. אלבום המחווה הזה נשמע טוב, אבל רק טוב וסטנדרטי, ובמקום לגוון ולהפתיע, נשארה רק הקלטה מדויקת ולא יותר, שנמצאת עמוק בתוך אזור הנוחות של כל הנוגעים בדבר. אהובה נתנה את כל מה שהיה לה, מתי אתם?